הציבור החרדי והגבלות הסגר: זה לא הצדק - זו ההגינות

כל מי שמנסה להעמיד פני מחאה תמה נגד התקהלויות בחרה החרדית, לא רק שחוטא למטרה אלא גם מדיף ריח רע של התנשאות תרבותית • המסר שיוצא ממחאה צבועה כזו אומר דבר אחד פשוט: הצרכים שלך פחות חשובים מהצרכים שלי

הלוויה המונית של הרבי סלובייצ'יק בירושלים בסוף החודש / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
הלוויה המונית של הרבי סלובייצ'יק בירושלים בסוף החודש / צילום: Associated Press, Ariel Schalit

בתוככי המחאה הקולקטיבית נגד החרדים בעקבות ההלוויות ההמוניות, לבד מהצדק הבסיסי שלה, אפשר לזהות גם לא מעט קולות נהי ובכי מזייפים להחריד. זו לא רק ההשוואה הבלתי נמנעת בין ההפגנות בבלפור לאירועים ההמוניים החרדיים, שעל מידת הדמיון ביניהן אפשר לחלוק ואף להתווכח עד מחר. זוהי ההבנה הברורה שאין בלתה, שברגע שהסגר נמשך לנצח-נצחים, וידי האזרחים הולכות ומתרפות - כל אחד מפר את ההגבלות בדרך שלו ובתחומים היקרים ללבו.

זו בהחלט איננה תעודת הענקת הכשר רשמית להפרות מכל סוג שהן. מדינת חוק היא אינטרס עליון של כל אזרחיה. אבל הצביעות שנודפת מקולות של רבים מן המוחים, מדיפה צחנה לא פחותה. הרי ברור מאוד מלכתחילה מי הם אלה שימחו נגד התאספות חרדית אך ידמו כליל מול הפרה דומה בבלפור, כמו שנהיר לחלוטין מראש מי לא יגיד מילה, כשאותה הפרה בדיוק תתבצע באזורים הצפוניים יותר של המדינה.

גם עם הרצון הטוב של כולנו להתנהל בערכיות נטו, בסוף כולנו מתנהלים באינטרסנטיות, היישר מתוך נטיית לבנו האידאולוגית והמגזרית. הכלל הזה תקף לא רק באירוע קורונה, אלא בכל תחום מתחומי החיים. למרבה הצער, כולנו בני בשר ודם שנגועים באי-יושר בולט, וכולנו חובשים משקפיים מיוחדים לראייה סובייקטיבית בינונית עד קשה.

רק כשנצא מתוך נקודת הנחה זו, נוכל להידבר ולהתדיין בסוגיות שעומדות על הפרק. עד אז כל המחאות האלה מתקבלות אצלנו בעין עקומה. בסופו של דבר, רוב מאלה שתוקפים אותנו היום, הם אלה שגם תקפו אותנו גם אתמול ושלשום, ולא תמיד בצדק ובדרך נאותה ומכבדת. הרי אף אחד לא מצפה מאתנו להתייחס ברצינות לטענות שנשמעות מפי פוליטיקאים צמאי אלקטורט שמשמיצים אותנו מזה שנים השכם והערב בכל מיני האשמות חסרות שחר, רק כדי להזין את הבסיס הפוליטי שלהם.

לאחר תקופה ארוכה ומייגעת של מלחמה נואשת בנגיף הקורונה, הציבור כולו שותף להבנה שגם עם הרצון הטוב לשמור על כללי הבריאות ועל מאמץ משותף להוריד את התחלואה - באו מים עד נפש. הגזירות, לפחות חלקן, הן כאלה שאין הציבור יכול לעמוד בהן יותר. ועוד לא דיברנו על עד כמה חלקן צודקות, הכרחיות או נתונות לוויכוח נוקב אודות יעילותן המקצועית.

אז כשכשל כוח הסבל, כך הוא דרך הטבע - אנשים חוזרים לסורם. כל אחד בזירה האהובה עליו והחסרה לו כל-כך. אצל האחד היא הפגנה, ואצל השני היא ישיבה. אצל האחד זה מכון כושר, ואצל השני היא הלוויה של דמות תורנית שמאוד תחסר לו, או הלוויית מחאה.

זוהי האמת הפשוטה והעירומה. כל מי שמנסה להעמיד פני מחאה תמה, לא רק שהוא חוטא למטרה, אלא גם מדיף ממנו ריח רע של התנשאות תרבותית. כי המסר שיוצא ממחאה צבועה כזו אומר דבר אחד פשוט: הצרכים שלך פחות חשובים מהצרכים שלי.

הכותב הוא פובליציסט חרדי ובעל טור בשבועון החרדי 'משפחה'

צרו איתנו קשר *5988