אפקט המייל האחרון, או: למה אנחנו נשברים דקה לפני קו הסיום?

ד"ר לירז לסרי רוצה להזכיר לכל מנהל, לכל עובד, לכל הורה, לכל מי שמרגיש עכשיו את נפילת המתח, את התשישות, דווקא לפני קו הסיום - לא להישבר, לא להתייאש • יש להרחיק את תמונת קו הסיום בראש על מנת שהנפש והגוף יתגייסו במלוא הכוח ונעבור את המייל האחרון במלוא המומנטום והתנופה

מבצע החיסונים באיכילוב / צילום: ראובן קסטרו, וואלה! NEWS
מבצע החיסונים באיכילוב / צילום: ראובן קסטרו, וואלה! NEWS

כשהתחלתי להתאמן בצלילה חופשית הייתי גומעת בריכות רצופות על קרקעית הבריכה.

זה היה תרגול מלא בשקט שמימי ומענג - עד שהגיעה הבריכה האחרונה.

לא משנה כמה בריכות הקציב לי המאמן שלי - תמיד בבריכה האחרונה נגמר לי האוויר ומצאתי את עצמי מפסיקה את הצלילה ומוציאה את הראש מהמים, נואשת לאוויר.

באחד הימים, מתוסכלת ומתנשפת, לא יכולתי יותר: באמא שלך, אמרתי לו, תן לי פעם אחת יעד שאעמוד בו. פעם אחת תן לי להרגיש שהצלחתי! אני לא אחת מלוחמי היחידות המיוחדות שאתה מאמן! לא צריך לשבור אותי! למה אתה בוחר לי תמיד יעדים קשים מדי? ופצחתי בהרצאה שלמה על החשיבות הפסיכולוגית של חווית ההצלחה.

המאמן שלי - תום פלד האחד והיחיד - הקשיב בסבלנות, כהרגלו.

ואז חייך.

ואמר בשקט רועם: את מדברת שטויות.

--???!

מה שקורה לך, הוא הסביר, לא קשור ליעדים שאני מציב לך. הם לגמרי ברי השגה, ואפילו בקלות. הדבר היחיד שקשה כאן הוא הראש שלך.

הקשבתי לתום, ואז קראתי מאמרים, מחקרים, חפרתי. ואז חקרתי עוד.

מסתבר שזו תופעה מוכרת - גם באימוני צלילה, גם באימוני ריצה, ובסוגי ספורט רבים אחרים שבהם יש יעד סיום.

מצד אחד - הגוף, פיסית, לגמרי מסוגל להחזיק עוד ועוד. מצד שני - הגוף שלנו גם מתוכנת לפעול בעקבות הראש. וברגע שהראש מדמיין אותנו בקו הסיום - גם הגוף פועל בהתאם ומתנהג כאילו כבר סיימנו. מפסיק. ולנו נדמה כאילו בבת אחת נגמר לנו החמצן. שאי אפשר יותר. אנחנו נחנקים. טובעים.

אפקט המייל האחרון

באימון הבא החלטתי לדמיין בבריכה האחרונה שיש לי עוד שתי בריכות לפחות. לרמות את המוח שמרגיש ש"אני לא יכולה יותר".

וסיימתי אותה. כמו גדולה.

וכנראה שגם יכולתי לצלול עוד אחת. ברגוע.

מאז התחלתי לשים לב לתופעה הזו בכל מקום - כיצד עצם הידיעה שקו הסיום מתקרב גורמת לנו, באופן פרדוקסלי, להרפות כאילו אנחנו כבר אחריו - ולהתעייף. אני קוראת לזה: "אפקט המייל האחרון".

ראיתי את זה אצל יזמים שעבדתי איתם, על סף שבירה דווקא לקראת קו הסיום של הגיוס או המכירה, אצל מנכ"לים(ות) רגע לפני סיום תהליך השינוי שהובילו בחברה, בקורסים שאני מעבירה למנהלים וסטודנטים ב- NYU, קולומביה, קלוג ותל אביב, רגע לפני מצגות הסיום, בריטריטים שאני מעבירה למנהלים דווקא ביום האחרון של הריטריט, אצל בכירים ובכירות בחיפוש עבודה רגע לפני מציאת הג'וב המיוחל, מנהלים שמדווחים על צוותים מרוקנים ממש לפני המצגת ללקוח/למנכ"ל. עייפות, תשישות, חוסר בטחון, התערערות דווקא לקראת הסיום, דווקא כשקו הסיום באופק, כשצריך פרץ גדול של אנרגיה ואופטימיות.

ואני רואה את זה גם עכשיו, בקורונה.

חבריי בכל העולם מתבוננים בנו בקנאה. יש לנו חיסונים, אנחנו במייל האחרון. התור שלהם לקבלת חיסון הוא בעוד חצי שנה או שנה או יותר. וכאן, בישראל? זה כבר כאן. לכל מי שרוצה. ובכל יום ישנן עוד ועוד בשורות טובות: נראה שהחיסון אפקטיבי נגד הוירוס, וגם נגד המוטציות, המחוסנים מדבקים פחות, יש פחות מאומתים ליום ויותר ויותר מחוסנים שלא ידבקו. אנחנו עוד מעט שם.

ודווקא עכשיו אני רואה מסביב את הייאוש מתפרץ, כפי שלא התפרץ קודם לכן.

נכון, זה מתמשך עוד ועוד. כל כך הרבה מאבדים את מקור פרנסתם ומפעל חייהם ויש גם שהייאוש מוביל אותם לאבד את חייהם. וזה נורא מעבר למה שמילים יוכלו לתאר. והממשלה, וההנהגה הלא קיימת. והילדים האומללים וההורים לא פחות, והחתונות והלוויות ואני יכולה להמשיך עוד ועוד על כל כך הרבה רמות של חוסר צדק משווע. וחוסר הוודאות של מתי בדיוק כל זה ייגמר - מתיש. את בן הזוג שלי, המתגורר בחו"ל, לא ראיתי כבר חודש וחצי, ואין לי מושג מתי אראה אותו בפעם הבאה. בחיים לא הייתי מדמיינת שנמצא את עצמנו בסיטואציה הזויה כמו זו. בלי יכולת להתחבק, לגעת, להריח, כל כך הרבה זמן. והקושי שלנו קטן ולא משמעותי, באמת. אני רואה באופן אישי, ומקרוב, כל כך הרבה אנשים עם תחושת הייאוש התהומית הזו, שאי אפשר יותר, שנגמר החמצן.

ודווקא עכשיו, כשאנחנו כל כך קרובים, כשאפשר לראות אור בקצה המנהרה, במקום להתעודד - דווקא עכשיו זה מרגיש שנגמר לנו החמצן.

ובדיוק בגלל זה אני רוצה להזכיר לכל מנהל, לכל עובד, לכל הורה, לכל מי שמרגיש עכשיו את נפילת המתח, את התשישות, דווקא לפני קו הסיום - לא להישבר, לא להתייאש. לראות ולזכור את הסימנים שמעידים שאנחנו באפקט המייל האחרון. ולדעת שאפשר לנהל את התחושה הפנימית הזו. את האנרגיה. תום ואני מעבירים מאז סדנאות במים להנהלות וצוותים שמלמדות בדיוק את זה (ועוד) והאפקט מיידי. אחד הכלים הכי פשוטים ליישום למשל הוא לקחת נשימה עמוקה ולדמיין שיש עוד עשר בריכות לפחות. לא כי זה באמת ייקח עוד עשרה חודשים עד שמשהו קצת ישתפר - אלא להיפך, כי עכשיו ברור שזה כן יגמר, ובקרוב. להרחיק את תמונת קו הסיום בראש על מנת שהנפש והגוף יתגייסו במלוא הכוח ונעבור את המייל האחרון במלוא המומנטום והתנופה.

כדי שבעוד שתי בריכות, בעוד חודשיים, נוכל לפסוע מתוך בריכת הקורונה העכורה הזו בחזרה אל החיים. לא מתנשפים ומחרחרים, אלא עם מספיק חמצן בתוך הריאות ונשימה עמוקה וטובה של הקלה, לקראת תחילתו של מסע ריפוי וצמיחה חדש.

ד״ר לירז לסרי מרצה בתכניות המנהלים של אוניברסיטת תל אביב, וב-NYU, קולומביה, קלוג ובחברות בינלאומיות. היא מלווה מנהלים ומשקיעים בכירים ברחבי העולם ומייסדת ריטריט המנהלים XPAND

צרו איתנו קשר *5988