מה קרה כשנתקעתי עם אוטו עצום וידני ברחובות הצרים של פקיעין

א. איך היה השבוע שלכם? שלי היה נהדר, והכול בזכות זינוק בעלייה שביצעתי בשעות אחר הצהריים של השבת שעברה תוך כדי פנייה חדה בסמטאות הצרות, התלולות והמתפתלות של היישוב העתיק פקיעין, בשולי הר מירון, כשאני מאחורי ההגה, בידיי גיר ההילוכים הידני של רכב מסחרי. זינוק בעלייה שעל פניו היה נראה בלתי אפשרי ועדיין היה מושלם כל-כך, אפילו היסטורי, עד שנדמה שלא רק הרכב אלא אני עצמי וכל ישותי כמו זינקנו בעלייה את כל השבוע.

והרי מהו זינוק בעלייה, כשחושבים על זה: להביא את עצמך להיות במרכז נקודת האיזון המושלמת בין כל הדברים, בין הקלאץ' והברקס והגז, בין כוח הכבידה המושך אחורה לכוח המנוע הדוחף קדימה, למצוא את הנקודה המדויקת והנפלאה שבה אתה לא מפעיל שום כוח ועדיין לא מידרדר ולא מתקדם, עומד באוויר כמו תו אחרון של שיר, לשהות בה לרגע אחד אף שהיית יכול להישאר בה לנצח - ואז לשחרר בעדינות, ולהמשיך משם כשאתה משאיר מאחור את הכאוס ואת הקושי. לפעמים זינוק אחד מושלם בעלייה זה כל מה שאתה צריך בשביל לסחוב עוד שבוע במישור הגדול.

תנו לי לספר לכם על הזינוק שלי בעלייה, ועל גיבוריו המפתיעים.

 פקיעין / צילום: Shutterstock

ב. הפנייה. ידעתי שהייתי צריך לחנות יותר למטה, איפה שרחב, אבל איכשהו, לא שמתי לב ופתאום מצאתי את עצמי עומד ברחוב ללא שם עם הרכב בעלייה בזווית כמעט ישרה, שמסתיימת בצומת T מעוות ובפנייה חדה שמאלה של כ-145 מעלות. מצד ימין של הכביש הצר מדי חונות מכוניות, טויוטה אפורה אחת בולטת ומפריעה במיוחד, ומצד שמאל בור עמוק שלא מוקף שום גדר. מאחוריי מתחילות להצטבר מכוניות, מהפנייה החדה מגיח מישהו שרוצה לפניות ימינה. אנשים מתחילים לצפצף לי, וגם בתוך הרכב נדמה שמעמדי מידרדר, אבל משהו אני צריך לעשות עם הרכב שלי שחוסם לחלוטין את כל הצומת. המצב נראה בלתי אפשרי. במוחי העברתי את כל הפדיחות שעשיתי: רק לפני כמה חודשים השארתי מפתחות ברכב וטיול נעים של שעתיים הסתיים בהמתנה של ארבע שעות לגרר. אוי לא, חשבתי לעצמי, לא שוב, ואל הפנייה הישרתי מבט.

הרכב. את סוף השבוע המשפחתי המצומצם יחסית (8 אנשים) בצפון החלטנו לעשות הפעם במכונית אחת במקום בשתיים, שהילדים יוכלו להיות ביחד. הנהג שנבחר הוא אני והרכב שנבחר הוא אופל ויוארו מודל 2015, רכב מסחרי עם 9 מקומות, מנוע טורבו דיזל של 1,600 סמ"ק עם הספק של 115 כוחות סוס וארבעה צילינדרים, גיר ידני. דוד שלי היה אומר שגיר ידני זה בשביל לערבב את הדיזל. אפשר להעמיס בה 1,200 ק"ג או 5.2 קוב בנפח כמו כלום. לא את כל המילים שכתבתי אני מבין אבל את כולן אני אוהב, במיוחד את קוּבּ וצילינדר. חמישה מטרים אורכו של הרכב, שני מטרים רוחבו, שני מטרים גובהו ומשקלו כ-1,800 ק"ג. מדובר בבהמת משא בסיסית וחבוטה עם אפס אבזורים ואפס פינוקים, בקושי רדיו. מזל שכיסא לשבת עליו נתנו שם. בשורה התחתונה, מסכמים אתרי הרכב, "אופל ויוארו הוא כלי עבודה יעיל".

שלושה ימים נהגתי על הרכב הגדול והמסיבי, יושב גבוה על הכביש ומסיע בבטחה את משפחתי מפה לשם. למדתי לשלוט במכונה הענקית, להבין אותה, לאהוב אותה, לדעת מה היא רוצה. התמזגנו, יכולתי לחוש את קצה הפגוש האחורי כאילו הוא עקב רגלי ואת פינת הגחון הימני כאילו היא הלחי שלי. בינינו, אני חושב שעולם הנהיגה מפסיד אותי. ולא עולם הנהיגה המהירה הזוהר, זה עם התהילה והכסף הגדול, אלא דווקא אחיו הסולידי, האמין, הנחבא אל הכלים, עולם הנהיגה הבטוחה. לפעמים אני חושב שכל רגע שבו אני לא נוהג ברכב הסעות מסכן חיים של אנשים שמוסעים ממקום למקום על-ידי נהגים שאינם אני. זה לא דבר קל, לגלות בגיל חמישים שבתוכי מסתתר נהג הסעות שרק רוצה לפרוץ החוצה ולהשתלב בתנועה הגדולה של החיים, לתת לאנשים אחרים להיכנס לפניו בתנועת יד נדיבה. לא, לא קל, אבל אם זה היה קל, היו נותנים את זה למישהו אחר. עכשיו חלומי, שאותו אני פוחד להגשים מאותה סיבה שאנשים מפחדים לקפוץ ראש ממקפצה של 2.5 מטרים אל בריכה ריקה ממים - הוא נהיגה על אוטובוס.

והנה אנחנו, אני והמכונה מול הפנייה. דרור, אמרתי לעצמי, זה הזמן שלך לזרוח.

ג. פקיעין. אנשים כמוכם וכמוני חיים ומתים בפקיעין כבר משהו כמו 6,000 שנה ודברים כאלה חשובים לי; אני מאמין גדול בכוחם של מקומות ובעוצמה המתווספת של מיליוני שנות חיי אדם הנחווים במלוא עוצמתם באותו המקום ברצף ומשאירים את רישומם בעולם בדיוק כמו שהמים מגלפים את הסלע והרוח שוחקת את ההר. אתה יכול לחוש את זה כשאתה פוסע בסמטאות, עובר ליד המעיין הישן - כל מה שיכול לקרות לבנאדם כבר קרה פה, כל הצרות וכל השמחות, כל השיאים וכל השפלים. נהיגה פחותה מהליכה, נכון, ועדיין - כל ילד יגיד לכם שזה לא אותו דבר לעשות זינוק בעלייה בפקיעין ובמודיעין, למשל.

מטרים ספורים מהפינה החדה שבה אירע אותו הזינוק נמצאת מערת רבי שמעון בר יוחאי, שבה (על-פי המסורת) התחבאו רשב"י ובנו אלעזר מהרומאים לפני איזה 1,800 שנה במשך 13 שנים, אוכלים חרובים, לומדים תורה וכותבים (על-פי הסיפור) את ספר הזוהר כשגופם מכוסה בחול עד צווארם ורק אליהו הנביא היה בא לבקרם (החלק הזה היה באמת).

בשביל לעבור את הפנייה הזו אני חייב מישהו שיכוון אותי, שיעזור לי, אני צריך את חכמת הנסתר, את ידיעת הנס. אני עוצם עיניים, נושם עמוק ופוקח אותן. במושב לידי - זה מושב לשלושה - יושבים רשב"י ואליהו הנביא. מה עושים עכשיו, אני שואל אותם. אין לך סיכוי, אומר רשב"י, לא תצליח לקחת את הסיבוב, האוטו רחב מדי. אתה תדפוק ת'טויוטה השחורה, מוסיף אליהו הנביא, ואז הלך על כולנו. אל תשכח את הבור, מוסיף רשב"י, הבור זו הבעיה. מי נכנס לפקיעין עם כזה אוטו, בחייאת, שואל אליהו. למה בכלל שכרת כזה רכב, אומר רשב"י, מה אתה, נהג הסעות?!

סתמו, אני אומר להם, ונכנס עמוק אל תוך הזון, מנגן בשני רגליי על הדוושות, משחרר את הקלאץ' עד לנקודה שבה הרכב מתחיל לרעוד, מרפה בהדרגה מהברקס, נותן קטנה של דלק, משחרר את בלם היד, מגביר את הגז קצת יותר מדי, עד שריח של גומי שרוף עולה, מתמרן בין הטויוטה והבור ומשלים זינוק מושלם בעלייה ופנייה חלקה שמאלה. כל מי שהיה באוטו אפילו לא שם לב וכל מי שהיה ברחוב פשוט לא האמין, הייתם צריכים להיות שם. טפחתי בחיבה על לוח השעונים והודיתי בלחישה. מי צריך נביאים כשיש מכונות.

עלייה כזאת עוד לא ראיתי, אומר אליהו, במרכבת האש שלי לא הייתי מצליח. אחי, אתה גדול, מודה רשב"י, צריך לעשות בפינה הזו הילולה שנתית לזכר העלייה הזאת.

איזו עלייה, אני שואל אותו, אה, זאת? זה שום דבר.