דרור פויר על התפנית המפתיעה של הקורונה: התאהבתי מחדש בישראל

בחיי שאין לי שום חשק לטוס לחו"ל כרגע. תמיד אהבתי את הארץ, אבל בשנה האחרונה מערכת היחסים שלנו עברה שלב

דרור פויר / צילום: איל יצהר
דרור פויר / צילום: איל יצהר

א. לוח הטיסות בנתב"ג מתמלא, ואני כבר מרגיש את מכבש הלחץ החברתי של איפה אתם בקיץ ולאן בחגים בכל פעם שבחדשות מעדכנים בשמחה גלויה על זינוקים בביקושים ויעדים חדשים שנפתחים.

לפעמים, כשאני ספק מרוח ספק סרוח, מודע-לא מודע על הספה אחרי שעות של בהייה במהדורות החדשות, מישיר אליי פתאום כתב התיירות את מבטו החודר באמצע עוד שידור ישיר מבית הנתיבות, מפנה כלפיי אצבע בסגנון הדוד סם ושואל/דורש: ומה איתך, דרור פויר, מה היעד הבא שלך? לאן אתה רוצה להגיע?

נבוך, אני זורק מבטים מהירים לצדדים: דיברת אליי?, אני שואל את הכתב שבמסך.

ודאי, הוא עונה, אלא למי?

האמת, אני עונה, אין לי יעד. לא בא לי לטוס, לא רוצה להגיע, אני רוצה להישאר בארץ.

סליחה רגע, קוטע אותי הכתב וחוזר למנחה שבאולפן, אני שומע עכשיו על ישראלי שלא רוצה לטוס לשומקום, אני חוזר, ישראלי שלא רוצה לטוס. לשומקום.

חוצפה, מתערבת הפרשנית המשפטית, הרי יש הוראה מפורשת של בג"ץ.

אין הצדקה להתנהגות הזו, מתערב הפרשן הצבאי, אם אפשר לטוס, טסים, לא שואלים שאלות. לרנקה? שיהיה לרנקה!

לא צריך להגזים, אומרת הפרשנית המשפטית, אנחנו חיים בדמוקרטיה, מותר להתלבט בין סיישל למיקונוס.

לא להאמין!, מרים הפרשן הפוליטי את ראשו מהסלולרי, בשביל מה עשינו את כל מבצע החיסונים, אם לא בשביל לפתוח את נתב"ג ולהוציא את כולם לחו"ל? אם את שואלת אותי, מדובר בכפיות טובה.

ואם את שואלת אותי, אומר הפרשן הצבאי, מדובר בבגידה. ואם את שואלת אותי, אומרת הפרשנית המשפטית, מדובר בשיקול דעת מוטעה.

השידור חוזר לכתב התיירות מבית הנתיבות שמוסיף, מזועזע: הישראלי מוסיף שהוא רוצה להישאר בארץ.

אם כך, שולפת הפרשנית, אולי בכלל מדובר באי-כשירות. הפאנל פורץ בצחוק של הקלה - כן, דרור פויר, הוא המשוגע, אנחנו בסדר.

בואו נקווה שאין יותר מדי כמוהו, מרצינה המנחה ומעבירה לנושא הבא: ישראלים רבים מדווחים ברשתות החברתיות שהם לא מצליחים למצוא מקום באף מסעדה.

זו מצוקה אמיתית, אומרת הפרשנית לענייני בריאות, אבל דווקא במקרה הזה אני אשת בשורה: דובר צה"ל מודיע שהודות לירידה בתחלואה ובמשימות לאומיות, החל ממחר ישובצו חיילי פיקוד העורף למשמרות במסעדות מבוקשות.

גם אני איש בשורה, אומר כתב התיירות מבית הנתיבות, החל ממחר ישובצו חיילי פיקוד העורף לטיסות ליעדים פחות מבוקשים.

גם אני איש בשורות, אומר הפרשן הצבאי, הכריזו על שלום עולמי.

אדוני, אדוני, אני מרגיש יד עדינה מנענעת את כתפי ופוקח עיניים, שמי טוראי להב עוז מפיקוד העורף, אומר החייל הצעיר, שובצתי להזכיר לך לעבור לסעיף הבא.

ב. לא רוצה להישמע כמו איזה אני לא יודע מה, אבל בחיי שאין לי שום חשק לטוס לחו"ל כרגע. לא רק בגלל כל ההגבלות והבדיקות והטיסות שהפכו לעונש והסכנה לתפוס איזה וריאנט וההכרח להתרחק מאנשים, וגם לא בגלל שהמקומות היותר אהובים עליי בעולם הם גם כרגע המקומות היותר מוכי קורונה ואין שום כיף שאפשר לעשות שם. כל הגורמים האלה משחקים תפקיד, כמובן - וכל אחד מהם בפני עצמו הוא בעיניי סיבה מספיק טובה לא לטוס, אבל האמת היא? שדי סבבה לי פה. תמיד אהבתי את הארץ, אבל בשנה האחרונה מערכת היחסים שלנו עברה שלב. נראה לי שאנחנו במקום הכי טוב שהיינו בו, אני והמקום הזה. זו תקופה יפה בזוגיות שלנו. למה שארצה לעזוב.

יכול להיות שזה משום שאי אפשר היה לצאת מפה, אבל עם כל הסגרים והבלגן, בשנה ורבע מאז שהתחילה הקורונה טיילתי בארץ הרבה יותר מכל שנה ורבע ממוצעת שאני זוכר בעשור האחרון. בדיקה בגוגל מפות אישרה את זה, עם עוד ועוד מקומות חדשים שכבשנו, האפליקציה ואני. עבודה, משפחה, טיולים, שמחות ואסונות - יצא שחרשתי את הדרום והצפון ומה שאפשר מהמזרח הרבה זמן לבד בכבישים. ברוב הזמן הזה המדינה לא ממש תפקדה. אנשים כעסו ודאגו ומגזרים התקוטטו. זעם שרה בכול, גם בי. לא שאי פעם האמנתי באחדות בעם - להפך, האמנתי בחוסר האחדות בתור אחת התכונות המקסימות שלנו, אבל לא ציפיתי לכזו התפוררות של המרקם החברתי. זה כאב. כל העניין הזה הודחק מעט עם שוך המגפה, אבל הגחלים עוד רוחשות. הצעיר החרדי שהוכה השבוע בגלל חרדיותו הציף את זה מחדש.

זו לא הייתה תקופה של גאווה לאומית או סולידריות מי יודע מה, ואני יש לי עור דק, הכול מחלחל אליי. גם החדשות מהעולם לא היו מעודדות. בכל הזמן הזה, מי שהציעה נחמה מסוימת הייתה הארץ עצמה, כלומר ההרים והעצים והפרחים והציפורים והרוח והעשב והגשם והים והשדות והעמקים. הכול היה יפה ואדיש ומפה לשם הבנתי שבלי הנופים האלה אני עלול פשוט להשתגע. ופתאום, מסיבוב לסיבוב ומבלי שהתכוננתי, צפו כמויות של ידע שתמיד חשבתי שלא היה לי; הפכתי לאחד מאלה שיודעים את השמות של כל הצמתים וכל ההרים והעצים ורוב הציפורים וחלק מהפרחים וכמה מהנחלים וכל מיני מקומות שיפה לעצור בהם (אי אפשר שלא להתפעל מכמות המקומות שהצליחו להכניס בארץ כל-כך קטנה) וכמה סיפורים מצחיקים על דברים שקרו לא רחוק.

תמיד הרגשתי פה בבית, אחרי הכול זה הבית שלי, אבל השנה ורבע האחרונות היו סוג של התאהבות מחדש. אני יודע שיש מקומות יותר יפים ויותר זולים, שהאוכל שם יותר טעים ומזג האוויר יותר נעים, והאנשים יותר מנומסים והפרחים יותר צבעוניים, אבל נכון לעכשיו, אני לא טס לשומקום, מצדי שלחו את טוראי להב עוז.

ג. השבוע לפני 116 שנה פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית העוסקת בכוח הכבידה. התורה אומתה במגוון רב של ניסויים שרובם התמקדו בגופים אסטרונומיים גדולים. כך גילינו את גלי הכבידה ואת החורים השחורים. אבל מה עם כבידה בין גופים קטנים מאוד? אותה קשה מאוד למדוד, מאחר שכוח הכבידה הוא הכוח החלש ביותר מכל הכוחות. על מנת למדוד את כוח הכבידה צריך, אם כך, לבנות מערכת שתהיה מבודדת לחלוטין מכל הפרעה מגנטית או חשמלית (הכוחות החזקים).

השבוע קראתי שחוקרים הצליחו לאתר ולמדוד שדה כבידה ממקור זעיר מזעיר ולו מסה של 90 אלפיות הגרם בלבד. כלומר, גם הגופים הקטנים ביותר נענים לאותם חוקים כמו הכוכבים הכי גדולים. כדי לתת לגוף הקטן לממש את כוח הכבידה שלו, כאמור, צריך רק ליצור את התנאים הנכונים.

תגידו לי אתם - האין כל מה שמתואר בסעיף ב’ שחזור מדויק פחות או יותר של אותו הניסוי רק בקנה מידה שונה? הנה, כשמבודדים את החו"ל ואת האנשים ואת הפקקים ואת הרעש ואת הפוליטיקאים ואת יולי-אוגוסט ואת המריבות ואת כל ההפרעות - אפשר פתאום לאתר ולמדוד די במדויק את כוח המשיכה ביני ובין הארץ המשונה הזו.

פסח שמח.