האם לא הגיע הזמן לחשוב מחדש על נוסחת הבחירות הישראלית

מלכת הקלישאות, אל נכון, היא מימרתו המפורסמת של צ'רצ'יל, "דמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר - חוץ מכל השאר". היא צוטטה עד זרא, בייחוד בימים הקודרים של המלחמה הקרה, כאשר חלק ניכר של אזרחי הדמוקרטיות המערביות התפתו למסרים טוטליטריים.

לפני 30 שנה השתרר הרושם כי הדגם הדמוקרטי שבשבחו דיבר צ'רצ'יל, זה של הדמוקרטיה הקפיטליסטית, נחל ניצחון קוסמי. בחירות דמוקרטיות נעשו פתאום ברירת המחדל של ארצות באירופה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, שבחצי המאה הקודמת לא ידעו אלא דיקטטורה.

האופוריה התחילה להתפוגג בפרוש המאה ה-21. הרושם שהדמוקרטיה הייצוגית אינה עולה יפה נהנה כמובן מעדנה בדיקטטורות ובמדינות משטרה (סין, רוסיה), אבל מתפשט אל מקומות בלתי צפויים. בארה"ב בקעו בשנה האחרונה קולות רציניים מהימין שהציעו אבחנה חדשה-ישנה: "אנחנו רפובליקה, לא דמוקרטיה". זאת אומרת, ייצוג מלא אינו המשימה העיקרית, אם אפשר להראות שהוא מעמיד את טובת הכלל בסכנה. זה אגב מה שחשב אפלטון לפני כ-2,500 שנה.

העיוות של הדמוקרטיות

הבה לא נתחסד יותר מדי. הדמוקרטיות המערביות שעליהן צ'רצ'יל הרעיף את שבחי האיפכא-מסתברא שלו לא התביישו להפחית את הייצוג באמצעות עיוות מובנה בשיטת הבחירות שלהן. שיטה זו מאפשרת למועמדים ולמפלגות לגרוף את מלוא הקופה גם בהיעדר רוב. למשל בבריטניה, בבחירות של 2005, מפלגת הלייבור קיבלה 35% מהקולות - ו-55% של המושבים. בבחירות של 1983, מערך ליברלי/סוציאל-דמוקרטי קיבל 25% של הקולות - ו-3% של המושבים. כן, שלושה אחוזים.

בדמוקרטיה הזו אין פרסי ניחומים. בקונגרס האמריקאי, למפלגת המיעוט אין אפילו פטיש אחד של יו"ר בקטנטנה שבוועדות המשנה. הכול בידי הרוב.

יש ארצות המזייפות את תוצאות הבחירות בהיחבא; יש ארצות המזייפות אותן בגלוי, לטובת המפלגה הגדולה. הן עושות כן בשם היציבות. במובן הזה אפשר להגיד עליהן שהן "לא דמוקרטיות, אלא רפובליקות"; יש בהן אלמנטים דמוקרטיים, אבל משילות חשובה מהשתקפותו של רצון הבוחר.

האם זיוף התוצאות בישראל לטובת המפלגה הגדולה הוא רעיון רע שהגיע זמנו? אני אינני מאמין בזה. אני חושב שהדמוקרטיה היא אמנם חזות הכול; שהיא אינה דובדבן על שולחן הבופה, שנועד להיאכל על פי החשק.

אבל לפני שאנחנו משליכים את הדובדבן, יש בהחלט מקום להתווכח על נוסחת הבחירות הישראלית. אימוץ שיטת הבחירות האנגלו-סאקסית אינו בא בחשבון, מפני שהוא ישלול ייצוג לפחות מחצי האוכלוסייה בן לילה. אבל האם אפשר ללכת בעקבות יוון ואיטליה?

יוון הנהיגה ב-2009 בונוס שהעניק למפלגה הגדולה תוספת של שישית מחברי הפרלמנט, אם כי המירה אותו 10 שנים אח"כ בנוסחה רדיקלית פחות.

איטליה ינקה ממקורות לא נעימים: התחכמותו של מוסוליני (1923), אשר הקצתה שני שלישים ממושבי הפרלמנט למפלגה המנצחת, ובלבד שתקבל לפחות 25% מן הקולות. האיטלקים חזרו וניסו משהו מעין זה גם לאחר מוסוליני, ללא הצלחה; וחזרו ואימצו בונוס למנצחים ב-2013. התוצאה הייתה עיוות מזעזע של רצון הבוחר, ובית המשפט העליון פסק נגד החוק.

בבחירות האחרונות לכנסת, גם שיטת מוסוליני לא הייתה מעניקה בונוס, מפני שהליכוד קיבל טיפה פחות מ-25%. אבל סביר להניח שאילו מפלגה עם, נניח, 35% מן הקולות הייתה זכאית לבונוס היינו רואים התלכדות מיידית של גושים. ישראל הייתה מתקדמת (או נסוגה) אל שיטה דו-מפלגתית.

מה היה קורה לגורג'ים

הייצוג היחסי הנוהג בישראל אינו ברירת המחדל של רוב הדמוקרטיות. הוא גובה מחיר מן המשתמשות. בבלגיה, כינון קואליציה מצריך לפעמים שנים של מאמץ; בהולנד, חודשים. ניו זילנד התנערה מן הזיוף האנגלו-סאקסי ב-1993, ואימצה שיטה מעורבת עם אלמנט יחסי, שאושרה ברוב גדול במשאל עם. ברבע המאה הבאה, שום מפלגה לא קיבלה רוב.

הפוליטיקה הציונית נולדה בסימן יחסיות עוד מזמן הקונגרסים הציוניים הראשונים והבחירות לאסיפת הנבחרים בימי המנדט. באסיפה הראשונה (1920) נבחרו 314 צירים מ-20 רשימות, כולל ציר אחד של "עדת הגורג'ים" (גרוזינים); באסיפה השנייה (1926) היו 221 מ-26 סיעות, כולל ציר אחד של "רשימת גבעת הרמב"ם" (בשורה טובה, הגורג'ים שמרו על כוחם).

זה היה מגוחך למדי, אבל חיוני. תנועת עצמאות מתחילה אינה יכולה להגביל את הכניסה לפורומים הפרלמנטריים שלה. אפשר כנראה להגיד על ההסתדרות הציונית לפני קום המדינה, שהיא הייתה התנועה הלאומית הדמוקרטית ביותר של זמנה, או אולי מאז ומעולם. פלורליזם בישראל העצמאית לא נבע מטקסט חוקתי. הוא היה טבעי ומובן מאליו, כמעט חקוק בצופן הגנטי.

מה היו אומרים ההורים המייסדים של שיטתנו הפוליטית על עקרותה? אפשר להניח שהם היו חורקים שיניים. אחדים מהם פלירטטו עם רעיונות לא-לגמרי-דמוקרטיים.

אין כמעט ספק מה היו אומרות לנו המייסדות של "התאחדות הנשים לשם השגת זכויות פוליטיות בארץ ישראל". הן נאלצו להילחם על זכותן להשתתף בבחירות הראשונות, בדיוק לפני מאה שנה. המפלגות הדתיות, מתונות כחרדיות, הודיעו שיחרימו את ההצבעה אם נשים יורשו להתמודד.

מאבק ההתאחדות בארץ עלה יפה. החרדים והדתיים המתונים ויתרו על האולטימטום והשתתפו בבחירות לצד "הנשים העבריות", שקיבלו 5 מושבים מתוך 314. שיטת בחירות לא-יחסית הייתה משאירה אותן בחוץ. עצם נוכחותן הייתה תקדים היסטורי. הנשים בצרפת נאלצו לחכות עוד 25 שנה.

הניסיון ההוא לימד מה חשובה לאינטרס הלאומי נוכחותן של קבוצות פוליטיות קטנות המניפות דגלים גדולים; מה חשובה הייתה קריאת הביניים, ומה חשובה היא מוסיפה להיות.