בולעי הצפרדעים: כמה עלתה לח"כים הערבים הברית עם מפא"י

האפשרות שיו"ר רע"ם מנסור עבאס יביא בארבעת המנדטים שלו להקמת ממשלת ליכוד, ולו בהימנעות, נראתה לרבים כנכונות לשיתוף פעולה פוליטי מסוג חדש. עבאס עצמו דיבר בנאומו המתוקשר בנצרת על "הזדמנות לחיים משותפים בארץ הקדושה לשלוש הדתות ולשני העמים". אבל ברשימה המשותפת שרע"ם פרשה ממנה לא מנבאים טובות לשיתוף פעולה כזה.

סמי אבו שחאדה, יו"ר בל"ד וחבר המשותפת, טוען שעבאס רחוק מלהיות הפוליטיקאי הערבי הראשון שחותר להשפיע מבפנים באמצעות חבירה למפלגת השלטון. הפערים לרעת הערבים בישראל מעולם לא נבעו מסירוב להשתתף במשחק - הוא התעקש בראיון לגלי צה"ל. "האמת היא שרוב ההיסטוריה הפוליטית שלנו היינו בדיוק בלב המשחק. המפלגות הערביות הנלוות למפא"י לא רק שהיו במשחק - הן היו והצביעו בעד משטר צבאי! זה לא מנע בזמנו ממפא"י להפקיע אדמות", הוא סיכם, "ולא מנע ממפא"י לבצע מדיניות גזענית".

אבו שחאדה מעלה באוב אפיזודה נשכחת שקיבלה פתאום משמעות אקטואלית. מה באמת היה כרוך בשיתוף הפעולה שכרתו פוליטיקאים ערבים עם מפא"י? ואיזה צפרדעים הם נאלצו לבלוע? חזרנו לדיווחים ולפרוטוקולים מהעשורים הראשונים למדינה.

קמפיין שלא בחל באיומים

מקום המדינה עד 1966 היו תושבי היישובים הערביים בישראל נתונים לממשל צבאי. בן גוריון והנהגת מפא"י נימקו אותו בצורך למנוע מערביי ישראל להתקומם ולסייע ל"מסתננים" מבחוץ. צה"ל הופקד לא רק על פעילות חריגה כמו הריסת בתים והנפקת אישורי תנועה לערבים, אלא גם על ניהול חייהם האזרחיים.

אבל האזרחים שחיו תחת הממשל הצבאי עדיין היו זכאים לבחור לכנסת. זו הייתה החלטה של בן גוריון, והוא השתמש בה כדי להדוף ביקורת. לטענתו, "מצבם הכלכלי והתרבותי של הפועלים הערביים ושל האיכרים הערביים במדינת­ ישראל הוא יותר טוב מאשר בכל ארצות­ ערב". אף שהגבלת התנועה לא נעימה, בלשונו, בנסיבות הביטחוניות ממשל צבאי הוא אפשרי.

בתנאים הפוליטיים המוזרים האלה נולד יצור פוליטי מיוחד. "המפלגות הציוניות לא קיבלו חברים ערבים לרשימותיהן, ולציבור הפלסטיני היה קושי מהותי להצביע לרשימה ציונית", מסביר אדם רז, חוקר במכון עקבות. "כדי לאפשר להם להצביע - יצרו רשימות לוויין".

לרשימות האלה, שנקראו לפעמים "רשימות נלוות", לא היו תשתית ארגונית או אידיאולוגיה מובהקת, והן היו כפופות למפלגת-אם ציונית - בדרך כלל מפא"י. החלוצה הייתה "הרשימה הדמוקרטית של נצרת" שהתמודדה לכנסת הראשונה. היא קיבלה יותר מ-7,000 קולות שהספיקו לשני מושבים בכנסת: לסיף א-דין א-זועבי ולאמין סלים ג'רג'ורה. כמקובל במפלגות לוויין, ראשי הסיעה היו מעין "מוכתרים" שאותרו מתוך המנהיגות המקומית, והתמקדו בדאגה לענייני קהילתם.

רשימות ערביות עצמאיות לא היו אז. הערבי היחיד בכנסת הראשונה שלא נספח למפא"י היה תופיק טובי ממק"י - המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מק"י הייתה מפלגה ותיקה עם אידיאולוגיה, עיתון, חברים יהודים וערבים, וסניפים בכל הארץ. היא התנגדה נחרצות לממשל הצבאי.

שיעור ההצבעה בקרב הערבים באותן שנים היה יותר מ-80%, ורובם הצביעו לרשימות הלוויין או למפא"י עצמה. אחד ההסברים לכך הוא הממשל הצבאי עצמו, שנציגיו נהגו להלך אימים על מי שלא התחייבו להצביע למפא"י או למפלגות הלווין. הממשל הצבאי גם תרם לכך "שהרשימה הדמוקרטית" ומפלגות הלוויין הבאות נטו להיות מקומיות. "מניעת התנועה החופשית בין יישובים הקשתה מאוד על יצירת תנועה פוליטית ארצית", מסביר רז.

בבחירות ב-1951 הרחיבה מפא"י את השימוש בטריק מפלגות הלוויין. ל"רשימה הדמוקרטית" שהגדילה את כוחה לשלושה ח"כים הצטרפו "חקלאות ופיתוח" ו"קידמה ועבודה" עם נציג לכל אחת: חמישה מנדטים של הציבור הערבי שגיבו את הקואליציה גם כשזו סירבה להרפות את ההגבלות שהוטלו עליו.

  

ניצנים של עצמאות

איך הצדיקו חברי המפלגות האלה את שיתוף הפעולה עם מפא"י? חשוב היה להם להראות שהם לא מוכרים את עצמם בזול. מעט אחרי שהושבעה הממשלה ב-1953 אמר זועבי, שסיעתו שינתה את שמה ל"רשימה הדמוקרטית הערבית", כי היא "החליטה לחזור בה משיטתה הקודמת, ולהמתין בעניין התמיכה בממשלה עד שנשיג את ההבטחות הדרושות".

אחת הדרישות של זועבי הייתה ביטול הממשל הצבאי. בן גוריון דחה אותה על הסף. למרות זאת, זועבי נותר ברשימת לוויין של מפא"י גם בבחירות לכנסת השלישית ב-1955.

לאורך שנות ה-50 נעשו מדי פעם הקלות בממשל הצבאי. החל באוגוסט 1959 יכלו ערבים לנוע בחופשיות בין כמה מהיישובים הגדולים, עדיין רק בשעות היום. במקביל החלו כמה מפלגות יהודיות לדרוש את ביטולו המוחלט - ובהן מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה, וגם חירות של מנחם בגין.

בפברואר 1960 הציע בגין במליאת בכנסת להעביר סמכויות מהממשל הצבאי למשטרה האזרחית. ההצעה נפלה ברוב גדול. חברי מפלגות הלוויין לא הצביעו נגד, אבל בחרו להימנע. יוסף דיאב מ"השיתוף והאחווה" ניסה להסביר את הצעד: "לכאורה ייראה כתמוה כיצד חבר כנסת ערבי נמנע מלתת קולו נגד משטר המגביל את חירותו. בהימנעותנו מההצבעה אין אנו מפגינים השלמה עם קיומו. אל­ נא יתיימרו מגישי ההצעות להתחרות בנו בדאגתם לציבור הערבי". אליאס נח'לה מ"קידמה ופיתוח" הצהיר: "לא תמכנו בסיעות שהגישו הצעותיהן לביטול הממשל הצבאי, כי אין אנו מסכימים­ ולעולם לא נסכים ­שהאינטרסים החיוניים שלנו, עניינינו הצודקים וחירויותינו האישיות יהיו נושא למיקוח, לתעמולה ולהתחרות בין המפלגות ובין הסיעות הפרלמנטריות".

כשיוזמות דומות עלו בכנסת ב-1962, בן גוריון נדרש לפחות לצעד סמלי כדי להבטיח תמיכה מארבעת חברי מפלגות הלוויין. הוא הודיע שזימן אותם אליו "להתייעץ מה הן ההקלות שיש לעשות באופן שלא ייפגעו ענייני הביטחון", ואף הכריז על כמה הקלות. הארבעה נמנעו שוב והממשל הצבאי נשאר.

הביטול היה קרוב עוד יותר בפברואר 1963. ארבע הצעות עלו לקריאה טרומית: מק"י קראה לביטול מהיר; שאר ההצעות הציגו הסרה מדורגת של ההגבלות. הצעת מק"י נפלה ברוב של 56 מתנגדים מול 50 תומכים. שלוש האחרות הוכרעו על חודו של קול: 57 נגד, 56 בעד.

שבעה נציגים ערבים כיהנו אז בכנסת: שניים במק"י, אחד במפ"ם הציונית, וארבעה במפלגות הלוויין. אנשי מק"י ומפ"ם תמכו כדרכם בביטול הממשל הצבאי. רק חבר אחד ברשימת הלוויין - אחמד א-ד'אהר מ"קידמה ופיתוח" - עשה כמוהם. שני חברי "שיתוף ואחווה" אפילו לא נמנעו, אלא הצביעו נגד השינוי. עובייד הסביר שלדידו הממשל הצבאי טוב מהחלופות שיבואו במקומו.

אבל הממשל הצבאי כבר היה אז בדעיכה, ובוטל רשמית שנים ספורות אחר כך, בנובמבר 1966.

לכאורה, תעלומה. מה גרם לרבבות אזרחיות ואזרחים ערבים לשלוח שוב ושוב לכנסת נציגים שאישרו באצבעם את המשך השליטה הצבאית בהם, או לפחות תרמו בשתיקתם להתמשכותו? "הציבור הערבי בישראל היה ציבור מוכה", מסביר רז, "ציבור שההנהגה שלו כבר לא נמצאת בארץ".

סיום הממשל הצבאי בישר את סופן של רשימות הלוויין, ומאז 1981 לא נבחרו לכנסת נציגים ערבים שהיו מסונפים בעקיפין למפלגות-אם ציוניות. את מקומן תפסו בהדרגה מסגרות עצמאיות כמו בל"ד של אבו שחאדה, תע"ל, וגם רע"ם.

לקריאה נוספת:

"הערבים מורדים במפא"י" - "הארץ", 22.1.1953
"הדיון וההצבעה על הממשל הצבאי" - דבר, 21.2.1963
"הממשל הצבאי 1966-1948" - מכון עקבות