מכירים את משאיות האוכל בחו"ל? זו הסיבה שהן לא מגיעות לישראל

אין סמל גדול למגוון האוכל האתני בארה"ב כמו משאיות האוכל (Food Trucks). יהודים שהיגרו לניו יורק מכרו בהן פרעצלים ואוכל יהודי כדי להתפרנס, וכך עשה כל גל מהגרים ויזמים שהגיע לאמריקה. גם היום, ישראלים מגיעים לארה"ב כדי "לעשות קופה" ולמכור אוכל ישראלי לקהל האמריקאי הנלהב.

בזכות המשאיות, הטאקו המקסיקאי הפך לאוכל האולטימטיבי של החוף המערבי, וכך הגיעו לראשונה מסעדות לכפרים ופרברים רחוקים שלפני כן לא יכלו לאכול בחוץ. בארה"ב התעשייה מגלגלת 2.7 מיליארד דולר בשנה, אך זו לא רק תופעה אמריקאית - תעשיית משאיות האוכל נפוצה בכל העולם המערבי ומחוץ לו, והן נחשבות במחקר כחזית הראשית של אוכל רחוב, שמשרת בעולם 2.6 מיליארד איש בכל יום.

אז למה אין משאיות אוכל בישראל? התשובה הקצרה היא שזה לא חוקי. יש שכונות ויישובים שלמים שהיו יכולים להרוויח המון ממשאית אוכל שמגיעה בערב, ומובטלי-קורונה היו יכולים לנצל את ההזדמנות לפרנסה. אבל החוק הישראלי פשוט לא מוכן לקבל את הרעיון. זה לא שלא רוצים - ירושלים, תל אביב ורמת גן ניסו לאפשר למשאיות אוכל להיכנס לשטחן ולמכור מזון, אך נתקלו בחומה רגולטורית בצורה שפשוט אסרה זאת עליהן.

כמה מ"ר שטח אכילה יש למשאית אוכל?

עסקי מזון בישראל כפופים לרגולציה כבדה ומחמירה בהרבה מאשר בעולם. כל מסעדה היא משרתת של שבעה אדונים: משרד הכלכלה, משרד הבריאות, משרד החקלאות, המשרד להגנת הסביבה, המשטרה, מכבי אש והעיריה. היא צריכה לנווט בין הדרישות הרגולטריות העצמאיות של כל אחד מהגופים האלו, שלעיתים סותרים אחד את השני במפורש ובוודאי שלא מנסים ליצור מתווה אחיד.

החוקים אליהם כפופים המסעדנים הם נוקשים ובלתי מתפשרים, וכוללים דרישות מיקרומנג'מנט וספציפיות להדהים, כמו למשל: מערכת אוורור שתספק 17 קוב לפחות בשעה כפול מספר האנשים הנמצאים במסעדה, עם מערכות נפרדות למטבח ולחדר האוכל; הפרדה מלאה בין האזור שבו מכינים את האוכל לבין האזור שבו הסועדים אוכלים אותו; מעל כל עמדה שבה מבשלים מזון יותקן קולט אדים; התקנת מפריד שומנים בכל כיור; התקנת כיור לשטיפת ידיים בכל חדר מטבח וכן בחדר שטיפת הכלים. גודלו יהיה 35 ס"מ לפחות, במדידה בין דופנותיו הפנימיות; יש להציב במטבח מתקן אחד לפחות לחיטוי כלים בנפח של 23 ליטר לפחות; יש להתקין ארון לאחסון כלי־אוכל, ומוצע שנפחו יהיה 0.2 מ"ק לפחות לכל מ"ר של שטח אכילה במסעדה.

קל לראות שמשאית אוכל אינה יכולה פיזית למלא את רוב הדרישות הללו, או שהן לא רלוונטיות עבורה (כמה מ"ר שטח אכילה יש למשאית אוכל?). לכן, על פי חוק, אי אפשר להקים משאית אוכל בישראל. משאיות האוכל שראיתם בפסטיבלים אינן נוסעות (שאז הן אינן חוקיות, בהגדרה) אלא הן קישוט ותפאורה בלבד. האוכל מוכן במסעדה סטנדרטית, ובתוך המשאית רק מחממים אותו. רגולציה שמביאה לעבודה בעיניים.

לחשוב מחדש על כל שיטת הרגולציה

ההסבר לרוב הרגולציות הללו קשור לבריאות הציבור, ולכן המתנגד הראשי להגמשתן הוא משרד הבריאות. משרד הבריאות לא עובד על פי עקרונות מודרניים של ניהול סיכונים ברגולציה, אלא פשוט אוסר בצורה גורפת על כל מה שלא הולך בדיוק בתלם. בכל המדינות המערביות והמתקדמות בהן פועלות משאיות אוכל, מצאו פתרון לבריאות הציבור. זריקת כל האוכל בסוף היום, ניקוי יסודי בידי פקחי משרד הבריאות, ושלל פתרונות מחוץ לקופסה שמבטיחים את בריאות הציבור ויחד עם זאת מאפשרים לעשות עסקים.

זו הדגמה מושלמת לבעיה במדיניות הרגולציה הישראלית - כשכל עסק צריך לעמוד בדרישות של שבעה רגולטורים שונים, מספיק שאת או אתה לא באים בטוב לאחד מהם, ואין על מה לדבר. בסביבה כזאת, היוזמה החופשית מוגבלת, המגוון הקולינרי בישראל מסורס, ושכונות שלמות נשארות חסרות מקומות לאכול בהן אחרי רדת החשכה.

משרד הבריאות צריך לחקות את הפתרונות המקובלים בעולם המערבי ולפתוח מסלול אישור רגולטורי למשאיות אוכל, אבל חשוב מכך - אנחנו צריכים לחשוב מחדש על כל שיטת הרגולציה שלנו. אנחנו צריכים רגולטור אחיד לכל עסק, כזה שרואה את התמונה הרחבה ומעוניין לאפשר פתיחת עסקים והזדמנויות ליזמים. אנחנו רוצים להתאושש כלכלית ממשבר הקורונה ולאפשר פרנסה לישראלים, ועכשיו זה הזמן לעשות את זה.

הכותב הוא ממייסדי "חופש לכולנו" וחוקר רגולציה בשולה המוקשים: המיזם להפחתת הבירוקרטיה