לאן נעלמה האינפלציה בישראל, והאם תחזור בקרוב?

בשתי הכתבות הקודמות בסדרה ניסינו להסביר כיצד זה האינפלציה בעשור האחרון נשמרת ברמה נמוכה מאוד בעולם המפותח בכלל, ובישראל בפרט. את 2020 סיימה ישראל עם ירידה של 0.7% במדד המחירים לצרכן, אחרי שב-2019 עלה המדד ב-0.6%.

הנתונים האלה עלולים להטעות: במחצית השנייה של 2020 שיעור האינפלציה בישראל היה גבוה משיעורה במחצית השנייה של 2019, ולעונתיות יש משקל.

● כיצד נעלמה האינפלציה מהעולם כנגד כל הסיכויים, ומתי - אם בכלל - היא תחזור
● האינפלציה עומדת להרים ראש? טיעונים "בעד ונגד"  

צריך גם לזכור שבמהלך "שנת הקורונה" היו סעיפים במדד המחירים לצרכן שלא נמדדו, בשל חוסר פעילות (ומניחים לגביהם שהם מתנהגים כמו הממוצע המשוקלל של שאר הסעיפים), ובהם תרבות ופנאי ונסיעות לחו"ל. כמו כן ישנם סעיפים דוגמת הלבשה והנעלה שסבלו ממדיניות הסגרים, מה שהביא לירידות מחירים בהם. לפיכך, האינפלציה השלילית ב-2020 עלולה להטעות אותנו. בינתיים, בשלושת החודשים הראשונים של השנה, האינפלציה הסתכמה ב-0.5% - גבוהה יותר ממה שצפו החזאים.

שיעור האינפלציה בישראל מושפע הן ממגמות גלובליות והן ממגמות מקומיות.
ישראל היא משק פתוח עם הרבה מאוד ממשקים לכלכלה העולמית, וככזו היא מושפעת מאוד משינויים במחירי הסחורות, במחירי חומרי הגלם ובעלות הייצור, ומשינויים בשערי החליפין בעולם ומההשלכות שלהם על יחסי הכוחות בינם ובין השקל.

מבחינה זו, ההתפתחויות האחרונות אינן מבשרות טובות. מחירי הסחורות בעולם מצויים במגמת עלייה ברורה - הן הסחורות החקלאיות, שמשפיעות על מחירי מוצרי המזון בישראל, והן חומרי הגלם לתעשייה ולבנייה, מתכות למיניהן. גם התקלות בשרשרת האספקה והזינוק במחירי התובלה הימית עתידים להשפיע על שיעור האינפלציה כלפי מעלה, וכך גם מחיר הנפט, שנסק לאחרונה, ומשמש חומר גלם לתעשיות רבות.

למשק הישראלי מאפיינים משלו

מעבר למגמות הגלובליות, למשק הישראלי מאפיינים משלו. למשל, סקטור הייטק חזק, שמייצר הרבה מאוד אקזיטים בסכומים ניכרים ועודף בחשבון השוטף, שלוחצים לכיוון ייסוף השקל, ומכאן לוחצים גם על שיעור האינפלציה כלפי מטה. מנגד, בנק ישראל הודיע לפני כחודשיים על כוונתו להתערב באופן אגרסיבי מאוד בשוק המט"ח, וכבר החל בכך כדי לא לאפשר את המשך הייסוף ואת הנזק שנגרם ליצואנים.

מדיניות נחושה כזו עשויה לדחוף לכיוון של פיחות מסוים, שיתרום לעליית מחירי תוצרת היבוא. מעבר לכך, תרחיש של ירידות חזקות בשוקי המניות בשלב כזה או אחר בשנת 2021 עלול לייצר מצב שבו משקיעים מוסדיים בישראל, שיש להם חשיפה גבוהה למניות בחו"ל באמצעות חוזים, יידרשו להשלים ביטחונות, כלומר, יידרשו לקנות דולרים. כבר היינו בסרט הזה בפברואר 2020, והדולר נסק אז לרמה של כ-3.9 שקלים לדולר. אף אחד לא מבטיח שלא נימצא בסרט דומה גם השנה.

מאפיין נוסף הוא דמוגרפי. האוכלוסייה בישראל הרבה יותר צעירה ממרבית אוכלוסיית העולם, וקצב הגידול שלה הרבה יותר גבוה מאירופה המערבית, למשל, וכזכור - דמוגרפיה נמוכה מקטינה את הלחצים האינפלציוניים, ולהיפך. אוכלוסייה צעירה משמעה, בין היתר, לחץ על מחירי הדיור, ובמיוחד על מחירי שכר הדירה, שמהווים כמעט 25% ממדד המחירים לצרכן.

בשנת 2020, חרף משבר הקורונה, ההכנסות של משקי הבית בישראל דווקא גדלו, וזאת הודות למענקים שחולקו, לרבות מענקי אבטלה. משקי הבית נמנעו מלהוציא את הסכומים שקיבלו, אם בגלל הרצון לחסוך בתנאי אי-ודאות קיצונית, ואם בגלל שלא היה כל כך על מה ואיך להוציא, עקב מדיניות הסגרים.

השאלה האמיתית היא מה יקרה עכשיו כאשר המשק נפתח. הציבור הישראלי אוהב לצרוך - מוצרים בני-קיימא, מזון, מסעדות, נסיעות לחו"ל - ולאחר שגילה משמעת ואיפוק עד כה, יסתער כעת על השוק. בעלי עסקים קטנים, שרובם סבלו קשה עד כה וחלקם התרגלו לעבוד "בשחור", ינסו לנצל את הביקוש להעלאת מחירים, כדי לפצות את עצמם על כל מה שעברו.

על פי כלכלנים, קיים קשר הדוק בין השינוי בקצב הגידול בכמות הכסף - במצרף הרחב של הכסף, מה שמוגדר כ-M3, ובין האינפלציה. ואכן, ישנו כיום גידול של ממש בנתוני ה-M3, בעיקר במקטע של עלייה בפיקדונות ובסכומי העובר ושב של הציבור בבנקים - עלייה של 33% ב-2020, ובכמות השטרות - הכסף הפיזי - שעלה בכ-23%, הרבה יותר מבשנים קודמות.

גידול זה הוא תוצאה של שילוב בין תמריצים כספיים שקיבל הציבור מהממשלה ובין ירידה בהוצאות של הציבור עקב המגפה, וזאת יחד עם גידול האשראי - בנקאי וחוץ-בנקאי. כרגע הדבר עדיין אינו ממש מתבטא באינפלציה, אבל ככל שעננת הקורונה תתרחק, הציבור יגדיל את הצריכה שלו, ואז הקשר עשוי לבוא לידי ביטוי בעלייה באינפלציה, מכיוון שהרבה יותר כסף "ירדוף" אחרי היצע נמוך מדי של מוצרים. מחירי ההלבשה וההנעלה צפויים לעלות, שכר הדירה צפוי לעלות וכך גם מחירי שירותים שונים של עסקים שסבלו קשה, כמו מספרות, מכוני כושר וכיו"ב.

ועדיין שוררת רמה גבוהה מאוד של אי-ודאות לגבי שיעור האינפלציה הצפויה, שכן איש אינו יודע מתי הווירוס ייצא לחלוטין מחיינו, אם בכלל.

ומה אומרים לנו השווקים?

הציפיות האינפלציוניות של שוק איגרות החוב, כפי שהן נגזרות מהפער בין התשואה השנתית לפדיון באיגרות חוב ממשלתיות לא צמודות ובין התשואה השנתית באיגרות חוב ממשלתיות צמודות למדד המחירים לצרכן, מתמחרות אינפלציה של כ-1.4% בשנה הקרובה, אינפלציה שנתית ממוצעת של 1.6% בשלוש השנים הבאות, 1.6% בעשר השנים הבאות ו-1.7% ב-25 השנים הבאות.

לישראל יש היסטוריה תנודתית מאוד ומתעתעת בכל הקשור לאינפלציה. בשנות ה-80 הראשונות של המאה הקודמת, לפני כ-40 שנה, שיעור האינפלציה השנתי עמד על נתון תלת-ספרתי, וב-1984 הוא הגיע ל-445%. רק אחרי תוכנית הייצוב של המשק ביולי 1985, שיעורה של האינפלציה ירד לשיעור דו-ספרתי, ומשם, בתהליך שנמשך הרבה מאוד שנים, הוא ירד לשיעור חד-ספרתי והתבסס בו, ובשבע השנים האחרונות הוא עמד על ממוצע של 0.3% בשנה.

לכל זה יש קשר הדוק לא רק למגמות שהתרחשו במשק העולמי, אלא לא פחות לאופן ניהול המדיניות הכלכלית - פיסקאלית ומוניטרית - של ההנהגה הכלכלית, ורמת האחריות שלה.

כיום אנחנו מצויים במצב מיוחד במינו: משבר בריאותי ש"התגלגל" לתוך משבר כלכלי מהגדולים שידע העולם מעודו, משבר שכפה מדיניות מכוונת של הזרמת כספים אדירה, יצירת גירעון חסר תקדים כמעט וזינוק ביחס חוב/תוצר של ישראל, אחרי תהליך הדרגתי וממושך של הפחתה בשיעורו.

כל זה קורה כאשר יש לנו ממשלה מקרטעת שמנהלת בצורה גרועה ביותר את המשבר, שפועלת ללא תקציב ושהולכת מבחירות לבחירות. לחוסר המשילות הזה עלולות להיות השלכות שליליות על שיעור האינפלציה, ובמקרה זה - כלפי מעלה.

הכותב הוא מבעלי בית ההשקעות מיטב דש, שבו מנוהלות, בין השאר, גם קרנות נאמנות. אין לראות באמור המלצה או תחליף לשיקול דעתו העצמאי של הקורא, או הזמנה לבצע רכישה או השקעות ו/או פעולות או עסקאות כלשהן. במידע עלולות ליפול טעויות ועשויים לחול שינויי שוק