ארה"ב הופכת לשריף האקלים העולמי. האם ישראל תמשיך להשתרך מאחור?

נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, קיים לראשונה ועידת אקלים בתקווה לדחוף מנהיגים להציב יעדים שאתפניים • באותו שבוע בדיוק הציגה ישראל תוכניות שממחישות עד כמה הנושא רחוק ממוקד קבלת ההחלטות • בין בזן לבית הלבן, 5 הערות על פסגת ביידן והזירה המקומית

ג’ו ביידן בפסגת האקלים. המדיניות החדשה תהווה מנוע ליצירת מקומות עבודה / צילום: Associated Press, Evan Vucci
ג’ו ביידן בפסגת האקלים. המדיניות החדשה תהווה מנוע ליצירת מקומות עבודה / צילום: Associated Press, Evan Vucci

רגע לפני שעלו בזה אחר זה מנהיגי העולם להציג את ההתחייבויות של מדינותיהם בנושא ההתמודדות עם משבר האקלים, הניח נשיא ארה"ב על השולחן של פסגת האקלים יעד שאפתני מאוד. ג'ו ביידן החליט לאתגר את עמיתיו להצטרף או להתחרות - בצמצום פליטות גזי החממה ב-50%, עד סוף העשור הנוכחי.

הוועידה של ביידן הזמינה את מדינות העולם לשבת סביב השולחן, ולעשות את הדבר הנדרש ביותר כדי להילחם במשבר גלובלי: להתגייס לפעולה משותפת. בשנים האחרונות פעלו המדינות כמעט במנותק, כאשר ארה"ב נעדרה לחלוטין משולחן הדיונים. כעת מוכיחה הוועידה שארה"ב חוזרת למשחק, והופכת לשריף החדש בזירה הגלובלית, כשהיא מבקשת להפוך את המאבק במשבר האקלימי לנושא דגל של הממשל, גם בזירה הדיפלומטית. לא פחות חשוב מכך, ביידן מצהיר שמדיניות התגובה האקלימית מהווה מנוע ליצירת מקומות עבודה ולהזדמנות כלכלית משמעותית.

הנה חמש תובנות בעקבות פסגת האקלים של ארה"ב וביידן.

1. מה הציג העולם

מדעני האקלים מדגישים כי על מנת להגביל את ההתחממות הגלובלית ל-1.5 מעלות ולהימנע מההשלכות החמורות שלה, יש לצמצם את פליטות גזי החממה בעולם לפחות ב-50% בעשור הקרוב, ולאפס לחלוטין את הפליטות עד 2050. על בסיס ההסכמה המדעית הזו נחתם הסכם פריז לפני כשש שנים. ואולם מאז הציגו המדינות השונות התחייבויות שמרחיקות את העולם מהמסלול הבטוח. כעת, ממשל ביידן מציב את ארה"ב על המסלול הנכון, ומגביר את הלחץ על מדינות אחרות לעשות יותר.

אז מה הבטיחו המעצמות הגדולות? בריטניה הבטיחה לקצץ 78% מהפליטות שלה עד 2035, בהשוואה לרמתן ב-1990. יפן מתכננת לקצץ 46% עד 2030, ואילו קנדה תשאף לקיצוץ של 40%-45% עד 2030 (בהשוואה לנתוני 2005). האיחוד האירופי אף הוא משדרג את יעדיו, ומתחייב להפחית את הפליטות ב-55% מתחת לרמות 1990, עד שנת 2030.

עם זאת, לא כל המדינות הפתיעו לטובה. כך, למשל, אוסטרליה, שהיא היצואנית הגדולה ביותר בעולם של פחם, לא שדרגה את יעדיה. זאת למרות שהשווקים שבהם היא מוכרת את תוצרתה מצמצמים שימוש בפחם, וגם נשיא סין, שי ג'ינפינג הודיע כי מדינתו "תגביל את צריכת הפחם" בעוד חמש שנים.

נשיא ברזיל, ז'איר בולסונארו, הודיע שייאבק בכריתת יערות האמזונס - המהווים כלי עולמי הכרחי למאבק במשבר האקלים - ויגדיל את תקציב האכיפה הסביבתית, אך כבר למחרת קיצץ את תקציב הגנת הסביבה של ממשלתו ב-24%. סין, הפולטת המשמעותית בעולם, תאפס את פליטות הפחמן רק ב-2060, עשור לאחר תאריך היעד העולמי.

2. מי יעמוד בהתחייבויות

לאורך הוועידה הדגיש צאר האקלים האמריקני ג'ון קרי כי "ארה"ב לא יכולה לעשות זאת לבדה". אמנם ארה"ב היא הפולטת השנייה בגודלה אחרי סין, ובאופן היסטורי היא הפולטת הגדולה ביותר של פחמן, אך גם אם תעמוד באופן מלא בהתחייבויות שלה, היא מייצגת פחות מ-15% מהפליטות בעולם.

מדינות אחרות היו צנועות יותר ביעדיהן, והממשלות עדיין לא מתוות דרך ברורה ומחייבת להשגת יעד של התחממות בעד מעלה וחצי. למעשה, בעידן הפוסט קורונה, כלכלות רבות מציבות את הצמיחה במקום הראשון ומצניעות את התחייבויות האקלים. והמילים היפות שנאמרו בפני נשיא ארה"ב? המדינות יצטרכו לגבות התחייבויות רשמיות ומאושרות בוועידת האו"ם לשינויי אקלים ( COP 26), שתיערך בנובמבר בגלאזגו.

עד כה, חלק ניכר מהמדינות לא עמדו בהתחייבויות עבר שנתנו במסגרת הסכם פריז, בעוד שבאו"ם הזהירו שהאנושות מצויה על מסלול התחממות מהיר. המדינות ייאלצו לבצע שינוי משמעותי בכלכלתן, לנטוש פרויקטים של דלקים מאובנים, לייצר מנגנוני תמחור פחמן, ולחייב גופים לשקף לציבור את סיכוני האקלים שלהם.

בינתיים, מבחני לחץ שערך המכון השוויצרי RE מצאו שהכלכלה הגלובלית תאבד 18% מהתמ"ג אם לא יינקטו פעולות לבלימת משבר האקלים. עלייה של 2 מעלות בטמפרטורה העולמית תגרור צניחה של 11% מהתמ"ג העולמי, בעוד שעמידה ביעדי הסכם פריז תביא לירידה של 4% בתמ"ג בלבד.

והפולטות הגדולות? בתרחישים הגרועים ביותר, סין, ארה"ב ואירופה עלולות לסבול מירידה בתמ"ג של 24%, 10% ו-11% בהתאמה. העולם כבר התחמם במעלה (צלזיוס), וההשפעות לכך ניכרות בכל זירת חיים. אם הממשלות לא יפעלו בנחישות ויסתפקו שוב במס שפתיים, הכלכלות שלהן יהיו הראשונות להיפגע.

3. "אפס נטו" עד 2050?

כדי למתן את השפעות משבר האקלים, על האנושות להפסיק לפלוט כמויות עצומות של פחמן לאטמוספירה ולהסיר חלק מהפחמן שכבר פלטה. בגלאזגו עשויות מדינות רבות להתחייב לשאיפה של אפס נטו פליטות ב-2050. במילים פשוטות, איזון בין כמות גזי החממה הנפלטים לאטמוספירה לבין אלו הנקלטים, כך שהאנושות לא תפלוט יותר גזי חממה ממה שהיא מסוגלת לקלוט. כיום, ישנם מגוון של מנגנונים טבעיים הסופחים פחמן דוגמת עצים, אדמה ואוקיינוסים - אולם האנושות פגעה במערכות האקולוגיות האלה לאורך השנים, והיא תידרש לשקמם ולהגן עליהם כדי שיוסיפו לשמש בלם מרכזי של התחממות כדור הארץ.

מאידך, אין כיום טכנולוגיה יעילה לתפיסת פחמן מהאוויר ולכידתו. קיים חשש שממשלות 'יתאהבו' ברעיון ההסרה מהאטמוספירה באמצעות מכשור שספק אם יבשיל בשנים הקרובות ואם בכלל יהיה אפקטיבי - בעודן מזניחות את צמצום השימוש בדלקים מאובנים. יתר על כן, טכנולוגיות הסרה מהאוויר שואפות ללכוד את הפחמן בחזרה בשכבות גיאולוגיות באדמה - צעד שלא ידוע מה תהיה השפעתו הסביבתית. בנוסף, אותן פליטות עלולות להוביל גם לסיכונים סביבתיים, ולדלוף מחדש לאטמוספירה.

4. אין חדש בישראל

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הגיע לנאום בפסגת האקלים כשלישראל אין חזון ואין תוכנית בתחום. במשך חודשים נאבקים משרדי הממשלה בנושא תוכנית כלכלה דלת פחמן 2050, כאשר עד היום ישראל לא הגישה את ההתחייבויות המעודכנות שלה לאו"ם - צעד שכבר ביצעו יותר מ-120 מדינות.

לקראת גלאזגו, האו"ם יסכם את ההתחייבויות של כלל המדינות, כדי לדעת האם העולם על המסלול הנכון של מיתון ההתחממות. אם עד אז לא תאושר תוכנית בישראל - היא תמצא עצמה ברשימת המדינות המבודדות אקלימית.

נתניהו חזר בנאומו על התחייבויות עבר, והציג את ישראל כמי שכבר מייצרת 10% מהחשמל שלה באמצעות אנרגיה מתחדשת - זאת למרות שבשנת 2020 רק 5.75% מהחשמל יוצרו באנרגיה מתחדשת, וישראל למעשה כשלה בהשגת יעדי הביניים הצנועים שהציבה לעצמה במסגרת הסכם פריז.

במשרד האנרגיה מסרבים להציב יעדי אנרגיה מתחדשת ל-2050, למרות שזו הדרך היחידה להפחית באופן משמעותי את הפליטות. התקווה שם היא שעד אז יפותחו טכנולוגיות שיאפשרו ללכוד פחמן מהאוויר, ולהמשיך להשתמש בגז ובתשתיות רבות (במדינות אחרות שבהן מסתמכים על טכנולוגיות עתידיות, מדובר בשיעור נמוך מההתחייבויות להפחתת פחמן). בנוסף מקווים במשרד האנרגיה לייצר אנרגיה באמצעות מימן כחול. נכון להיום, לא מדובר בפתרון מעשי או כלכלי.

5. המקרה של בזן

בשבועיים האחרונים נאלצו אזרחי ישראל לחזות בחוסר היכולת של המדינה לשרטט חזון ארוך טווח ורב מערכתי. אם הנשיא ביידן מדבר על הצורך בשיתוף פעולה עולמי, בישראל אין אפילו שיתוף פעולה מקומי. משרדי האנרגיה והגנת הסביבה מציגים תוכניות סותרות ומתקשים לעבוד בשיתוף פעולה, ראש הממשלה לא מכריע בנושא, ואילו תוכניות שכן מוצגות - אינן מסונכרנות.

כך, למשל, החליטה השבוע ועדת המנכ"לים בנושא התעשייה הפטרוכימית במפרץ חיפה, שזיקוק הדלקים בבזן ייפסק בתוך עשור. אך הוועדה התמקדה בקביעת מועד, ופספסה שוב את ההזדמנות לגבש חזון אחיד המציג דרכים להשגת כלכלה דלת פחמן, מעבר לתחבורה חשמלית וציבורית, הפחתת פליטות בכלל הסקטורים, ובתוך כך גם ייתור של פעילות התעשייה המזהמת במפרץ חיפה.

ללא ראייה כוללת של האתגרים בזירה וטיפול הוליסטי בהם, ספק אם מימוש ההצהרה הזו אכן ייצא לפועל. לכך מצטרפות תוכניות לפיתוח משק הגז במים הכלכליים והטריטוריאליים של ישראל - צעד בעל השפעה הדוקה על מדיניות האקלים של ישראל. הצעד הזה ישפיע גם על היכולת של המשק לעמוד במחויבויות שתגיש ישראל לאו"ם, או בהבטחת ראש הממשלה בפסגת האקלים: "עד שנת 2050 נשלים בהצלחה את המעבר מדלקים פוסיליים לאנרגיה מתחדשת".

צרו איתנו קשר *5988