אסף רזין | ראיון

הכלכלן הבכיר שבטוח - "אין דבר כזה 'כלכלת ישראל'"

פרופ' אסף רזין, ממייסדי החוג לכלכלה באוניברסיטת ת"א, הוא אחד הכלכלנים הישראלים החשובים בעולם • בראיון מפוכח ממרומי גיל 80 הוא מספר על הפציעה הצבאית שהסיטה את מסלול חייו, מצר על הניהול הכלכלי במשבר ונזכר בימיו באוצר תחת בגין

אסף רזין, פרופסור (אמריטוס) לכלכלה באוניברסיטת תל אביב / צילום: איל יצהר
אסף רזין, פרופסור (אמריטוס) לכלכלה באוניברסיטת תל אביב / צילום: איל יצהר

אסף רזין (80) לא היה אמור להיות כלכלן. למעשה, הוא בכלל לא היה אמור ללכת לאוניברסיטה. מה שהעלה אותו על המסלול בו הפך לכלכלן בעל שם עולמי, יועץ בכיר לממשלת ישראל, ואקדמאי מוביל, הוא כדור תועה, לפני יותר משישה עשורים.

"בקיבוץ, אף אחד בכלל לא הלך לאוניברסיטה", מספר רזין. הוא גדל בקיבוץ שמיר, על מורדות רמת הגולן, בעשור שאחרי הקמת המדינה. "זה היה כמו לגדול בעולם החרדי, להבדיל אלף הבדלות, כשלחברה יש נורמות מאוד ברורות". והנורמות בקיבוץ היו שלא הולכים לאוניברסיטה - וחוזרים לקיבוץ אחרי הצבא, לעבוד. "ואני הייתי הדור השני של המייסדים", הוא מסביר, "אבל ברגע הזה, כשנפצעתי בצבא, הייתי מוכרח לחשוב על העתיד שלי".

איך נפצעת?
"אני לא גיבור מלחמה. זה היה בקורס מ"כים, אחרי אימון לילי באש חיה. עמדנו לא כמו שצריך, לא בשורה אופקית, אלא מפוזרים. וכששחררנו את האש, מישהו ירה לי בגב. הייתי שנה בבית חולים, והייתי מוכרח לחשוב על העתיד שלי. אז קרתה המהפכה בחיים שלי".

רזין מצא עצמו מאושפז במחלקה האורתופדית בתל השומר. זה היה בסוף שנות החמישים. בית החולים לא נראה כמו היום. "זה היה הרי מחנה של הצבא הבריטי, והיו שם בתים עגולים כאלה, שהכניסו לתוכם חמישים איש", הוא נזכר. במהלך השנה הזאת, רזין, שלימודיו בבית הספר הקיבוצי לא אפשרו לו לעמוד בתנאי הסף להשכלה גבוהה, השלים את הבגרות שלו - בהתכתבות. "הייתי צריך לשכב על הגב, ובנו לי לוח כזה, שאפשר לשים עליו את הספרים".

לא קל לעשות בתנאים האלה בגרות.
"זה מה שנתן לי את ההזדמנות לצאת מהחברה הסגורה, ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב את המושג הזה, גלובליזציה, כי גם החברה בישראל היא חברה סגורה. ומי שלא יצא לחוץ לארץ יוצא נכה באותה מידה. והתקופה המכוננת שלי הייתה התקופה שיצאתי לחוץ לארץ".

רגע לפני חוץ לארץ, הוא החל בלימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, לפי החלטת הקיבוץ. כעבור שנה החליט ללכת בעקבות מה שעניין אותו, וללמוד גם כלכלה בתל אביב, במה שהיה אז שלוחה של האוניברסיטה העברית. ומשם, כחניכו של דן פטנקין, מי שנחשב לאבי לימודי הכלכלה בישראל ובעצמו הגיע לכאן מאמריקה, רזין המשיך לדוקטורט באוניברסטת שיקגו. זו הייתה ועודנה אחת המחלקות המובילות בעולם לכלכלה, והיא נודעה לימים כמעוז השוק החופשי - הכי רחוק מקיבוץ שמיר שאפשר.

"אבא שלי היה האינטלקטואל של הקיבוץ. הוא היה מרקסיסט. אתה מבין איזה מטען אידאולוגי ספגתי", הוא צוחק, ומעיד על עצמו מיד שהשתחרר לגמרי מהמטען הזה. ובכל זאת, הוא מודה שזו הייתה בחירה לא פשוטה. "זה היה קשה מאוד. כשנסעתי לארה"ב ללמוד, זה היה בניגוד לדעה של הקיבוץ. עזבתי את הקיבוץ, והיה לי ילד קטן, ואישה. ולקחתי סיכון אדיר. וזה יצר סכסוך עם אבא שלי, בגלל שהיה לחץ כזה מצד הקיבוץ. ובעצם לא דיברתי איתו במשך שלוש שנים. לאט לאט הוא התרכך".

המרקסיסטים בקיבוץ הבינו שאתה נוסע לשיקגו, מעוז הקפיטליזם?
"הבינו", צוחק רזין. "ושאלו למה אתה לא נוסע לפולין, שהייתה אז תחת המשטר הקומוניסטי".

גורו הגלובליזציה

אנחנו מדברים במשרדו של רזין, שהוא היום פרופ’ אמריטוס באוניברסיטת תל אביב, המקום בו העביר את הרוב המכריע של הקריירה שלו, מאז ימי ייסוד החוג לכלכלה.
על השולחן מונח הגיליון הטרי של מגזין קרן המטבע הבינלאומית, ובו מתפרסמת כתבת פרופיל נרחבת על רזין, המציינת את ספרו החדש ואת יום הולדתו השמונים. הכותרת: "גורו הגלובליזציה".

זה התחום שבו רזין קנה את שמו - כלכלה בינלאומית - בזכות מחקרים שאת חלקם פרסם עם אלחנן הלפמן ויעקב פרנקל, שני כלכלנים אחרים בני אותו מחזור, פחות או יותר, שגם הם זכו לפרסום עולמי. הוא אף זכה בפרס א.מ.ת לשנת 2017, על "מחקריו החלוציים והמשפיעים בכלכלה הבינלאומית". אחד הנושאים שהעסיקו אותו לאורך כל הקריירה, הוא מספר, הוא חשיבות זרימת ההון למדינות ומהן.

הגלובליזציה עומדת גם במרכז ספרו החדש של רזין (ה-20 או 21 שהוציא, אבל מי סופר), שעוסק בקשר המשולש בין הגלובליזציה, למדינת הרווחה ולהגירה. אלה נושאים בוערים, שמסעירים את הפוליטיקה העולמית בעשור האחרון. מי שרוצה יכול לראות בתגובת הנגד לגלובליזציה - פתיחת העולם לזרימה של הון וסחורות, שהביאה איתה לא רק שגשוג כלכלי ושפע אינסופי, אלא גם אי שוויון וחוסר יציבות - את אחד הגורמים המכריעים שהביאו לעלייתו של דונלד טראמפ, וליציאה של בריטניה מהאיחוד האירופי.

רזין מדבר על פוליטיקת זהויות ולאומנות כלכלית, שהובילו ל"נסיגה אדירה" של הגלובליזציה, לדבריו.

אתה מבין מאיפה הגיעה תגובת הנגד הזו? הגלובליזציה נוהלה לא נכון, או שיש בה משהו מובנה שגרם לעליית פוליטיקת הזהויות?
"אני חושב שזה מובנה. כולנו מבינים שגלובליזציה זה לא איזה דבר שטוב לכולם, תמיד יש מרוויחים ומפסידים". העניין הוא שלפי ספרי הלימוד לפחות, ההנחה היא שאפשר בכל זאת לארגן את הכלכלה כך שכולם ירוויחו. "כולנו, מאז ריקרדו (הכלכלן הנודע מהמאה ה-19, א"פ) בעד כלכלה חופשית, כלומר בעד מסחר בינלאומי חופשי", אומר רזין. בדוגמה הקלאסית של ריקדו, בזכות הסחר החופשי פורטוגל יכולה להתמקד בייצור יין, ובריטניה בייצור בדים. כל מדינה מנצלת את היתרון היחסי שלה.

"אבל המשפט שאומר שמסחר בינלאומי חופשי טוב לכלכלה, אומר שאם - יחד עם הורדת המכסים - אתה גם עושה חלוקה מחדש, לוקח מאלה שהרוויחו מאוד ונותן לאלה שנפגעו, אז בסך-הכול מצבו של כל אחד יהיה יותר טוב. כלומר, עקרונית אפשר לעשות העברת הכנסות מאלה שהרוויחו לאלה שהפסידו, כך שבסך-הכול הכלכלה כולה עדיין נהנית, על כל חלקיה. אבל במציאות, אתה אף פעם לא עושה את הדבר הזה".

בעולם האמיתי, המפסידים לא מקבלים פיצוי מספיק על חשבון המנצחים. "ולכן יש באופן מובנה מצב שבו הגלובליזציה יוצרת פערים חברתיים", מסביר רזין.

ההשפעה המכרעת של העלייה
דווקא ישראל, לפי רזין, היא דוגמה למדינה שבה השילוב בין גלובליזציה, הגירה, ומדינת הרווחה כן מצליח לעבוד. אנחנו הרווחנו לא מעט מהגלובליזציה, ובמיוחד משתי התפתחויות בשנות התשעים, שהוא מייחס להן חשיבות מכרעת: העלייה מרוסיה, ופתיחת המשק הישראלי לזרימת הון מהעולם.

"מהפכת ההייטק בישראל לא הייתה מתרחשת אם לא היה לה מימון באמצעות השקעות זרות מארצות הברית", מסביר רזין ורואה קשר הדוק לתקופתנו היום, כשגם עשרים שנה ומשהו מאוחר יותר, בזמן המגיפה, "הצלחנו לצמצמם את הנזק לתפוקה הלאומית - כי ההייטק המשיך לעבוד".

פוסט קורונה בתל אביב / צילום: Shutterstock
 פוסט קורונה בתל אביב / צילום: Shutterstock

בניתוח שלך כלכלת ישראל כמכלול הרוויחה מהגלובליזציה. אז אנחנו ניהלנו את זה נכון?
"אתה לא יכול לתאר את זה במובנים של ‘כלכלת ישראל’, כי בעצם יש לה שני חלקים. יש את הכלכלה של ישראל שמרוכזת באיזור המרכז, קצת צפונה קצת דרומה, שהיא כלכלה נהדרת. גם כשעושים תחזיות לעתיד, הכלכלה הנהדרת הזאת היא כל כך חזקה, וכל כך קשורה למשק העולמי, שאין בכלל שום אפשרות לעשות תחזית שלילית לגביה. זה קרה גם במגיפה.

"אבל יש את החלקים החלשים של האוכלוסייה, שהם הולכים ונחלשים. ובמגפה הם נחלשו מאוד. ניהול מדיניות המגפה, כולל במערכת החינוך ובמערכת הבריאות, פגע בהם. הסגרים למיניהם פגעו בדיוק בעסקים הקטנים, בדיוק בקבוצות החלשות. המדיניות של ניהול העזרה להם הייתה אסונית, כיוון שאין תקציב. היא הייתה יותר ‘בגיניסטית’, דרום אמריקאית. ‘מענק לכל אזרח’ - זה דברים שלא שמענו כבר המון שנים. ואין תקציב, ואין תכנון מבחינת ההשקעות הציבוריות.

"אחת מנקודות הגדולה של הנשיא ביידן היא התוכנית החדשה שלו, להשקעות בתשתית, שעדיין לא אושרה. בישראל לא קיימת תוכנית כזאת. היא לא יכולה להיות קיימת. הכול בגלל המשבר הפוליטי".

רזין מזהה את הבעיה במה שהכלכלנים מכנים "מוצרים ציבוריים" - כלומר השקעות בבריאות או בחינוך. "ושם יש תפקיד מכריע לממשלה", הוא מסביר. "מבחינה כלכלית, אנחנו נהיה מאוד נכים בנושאים האלה של ההון הציבורי, של החינוך, של הבריאות - אבל גם נמשיך להיות מאוד חזקים. כשאני סוקר את ההגירה מברה"מ וההשתלבות שלה ושל הדור השני שלה בכלכלה הישראלית, זה מופת לעולם. ישראל היא מדינת עלייה, ועכשיו היא מדינת הייטק, והדברים האלה כל כך בסיסיים, וכל כך קשורים לעולם, שאתה לא יכול שלא להיות אופטימי. אבל אפשר לראות את הקשיים שהולכים ומצטברים לגבי קבוצות אוכלוסייה שונות, ושיוצרים משבר פוליטי מתמשך שאני לא יודע איך יפתרו אותו".

במילים אחרות, התמונה שרזין משרטט היא אמביוולנטית. הוא שב וחוזר לפוליטיקת הזהויות, שלשיטתו זורעת הרס גם בפוליטיקה באירופה ובארה"ב, ומדבר גם על ההשפעה הפוליטית של המפלגות החרדיות, שלדעתו משפיעה לרעה על ניהול המדיניות הכלכלית. "אם מנסחים את הבעיות הפוליטיות-כלכליות באופן האקדמי, שבו אני מדבר, אז פוליטיקת הזהויות יוצרת מערכת שלטון שפועלת לכיוון אלה שתמכו בה, בייחוד לגבי החרדים, והיא לא יכולה להפעיל מדיניות כלכלית שבין היתר משפרת את המערכות הציבוריות, של הבריאות, של התשתית ושל החינוך. זאת הטענה שלי.

"זו לא טענה נגד הדתיים", רזין מבקש להדגיש. "זה האופן שבו אני מבין את הקשר בין פוליטיקה לכלכלה".

ומה התוצאה המתקבלת?
"התוצאה היא גידול באי שוויון. ישראל היא אחת המדינות עם אי השוויון הגדול ביותר בכל מדינות המערב. למה יש אי שוויון כזה? בין היתר בגלל זה שהמדיניות הציבורית לא מספיק טובה לגבי אלה שזקוקים לעזרה בתחום הבריאות או החינוך. ליתר דיוק, הם זקוקים לא לעזרה אלא לאפשרות להתפתח בהמשך". במילים אחרות, ממשיך רזין, הביקורת שלו היא לאו דווקא על המדיניות המקרו־כלכלית של הממשלה, שדי התייצבה, אלא על המדיניות שאמורה לפתח את המשק הישראלי לטווח הארוך יותר.

"אם תשאל את הדור הצעיר, שגדל פה בתל אביב, שיכול להיות שותף לתעשיית ההייטק, הרי שעבורו מערכת החינוך בתוך תל אביב יחסית טובה, וגם האוניברסיטאות עדיין יחסית טובות. למה אנשים בכל אופן גרים פה? כי זה טוב, גם כלכלית, וטוב שהילדים שלך יגדלו פה.

"אבל יש בפריפריה את מי שלא טוב להם לחיות פה, ויהיה להם יותר ויותר קשה לחיות פה בגלל המערכת הפוליטית שלנו. דרך פוליטיקת הזהויות - הזהות החילונית־דתית וגם המרכז־פריפריה - המערכת התייצבה בצורה שיוצרת פה ממשלות שפשוט לא יכולות לתפקד. אני לא מדבר על התחום הניהול המקרו־כלכלי. בנק ישראל עצמאי, ומנהל מדיניות עצמאית וטובה כמו בכל שאר העולם. הכישלון הגדול הוא במה שעושים בתחום ההשקעות, בתשתית החינוכית והבריאותית, וגם בכבישים. זה הכשל הגדול".

תמיד אומרים ש'ההייטקיסטים יקומו ויעזבו'. ואתה אומר שלהם דווקא טוב.
"הם לא יעזבו. כי בגלובליזציה, בייחוד עכשיו במגיפה, כולם עובדים מהבית. אתה יכול לעבוד מפה עבור קליפורניה".

אז דווקא מי שלא בהייטק, וכן בפריפריה, תהיה מוטיבציה להגר?
"הם לא יכולים להגר. הם תקועים פה. דווקא אלה שיש להם אפשרות להגר - לא יהגרו".
"אני אדם גלובלי לא רק בעיסוק שלי אלא בתפיסת החיים שלי", רזין לוקח צעד אחורה. "תסתכל על תהליך הגלובליזציה של היהודים. ההתכנסות של הקהילה היהודית סביב החסידות לעומת ההשכלה. ההשכלה זה בעצם תהליך של אינטגרציה של היהודים עם העולם. לא שקיבלו אותם - אבל מבחינתם, ומה שהם הפיקו מכך. ותראה את החסידים שהסתגרו". זה נכון לא רק ליהדות, ממשיך רזין, אלא גם לדת הקתולית שקפאה בזמנו על שמריה. "התפיסה שלי היא שהדת המאורגנת חונקת".

בכל זאת קיבוצניק.
"כן, את זה לקחתי מהקיבוץ. המרקסיזם היה בעצם הליכה נגד הדת. הרי מרקס התווכח עם הגל. הגל חשב שהמלך הוא נציג אלוהים על פני האדמה, ואחד הדברים שהגדולים שמרקס עשה היה לחבר את המציאות הנוראה שהייתה אז, של השכירים באותו זמן, לזה שאתה חייב להינתק מהדת. אז זה החלק שנשאר בי", צוחק רזין, ומיד מבקש להדגיש: "אני לא אנטי דתי, אני אנטי הדת המאורגנת".

"בגין? פופוליסט כלכלי"
רזין מתנסח באופן אקדמי, וגם מודע לכך, אבל היה לו גם סיבוב, קצר, בצמרת האוצר. ב־1979 הוא מונה לראש הרשות לתכנון כלכלי באוצר, תפקיד המקביל לראש המועצה הלאומית לכלכלה בימינו.

הוא הגיע לאוצר אחרי המהפך של 1977, שהעלה את בגין לשלטון. "בגין היה 29 שנים באופוזיציה, והיה איש שלא מתמצא בכלכלה בשפה עדינה, והיה מאוד מאוד פופוליסט כלכלית, בסגנון של דרום אמריקה. שצריך להיטיב עם העם, ולהיטיב בלי חשבונות". אבל שר האוצר דאז, שמחה ארליך, לא החליף את הצוות המקצועי במשרד. כך קרה שעמירם סיוון, מנכ"ל האוצר, הביא לשם את איתן ברגלס, איש אוניברסיטת תל אביב, ובעקבותיו הגיע רזין. "הייתה תקופה שדווקא הצוות המקצועי היה ברמה הגבוהה ביותר שאפשר".

הבעיה של ממשלת בגין, אומר רזין, לא הייתה קשורה לאידיאולוגיה. "הבעיה הייתה הפופוליזם", הוא קובע נחרצות. ההתעלמות מהגירעון הובילה לאינפלציה, ובמקביל החלה בריחת הון מישראל. "האינפלציה הייתה הדבר המרכזי שהייתי צריך לטפל בו כ’הוגה הדעות’ שבראש הרשות לתכנון כלכלי. לא הצלחתי לשכנע לא את בגין ולא את ארליך שהם עלו על מדרון חלקלק. אל תשכח: השנה הייתה 1979, ואת ‘תוכנית הייצוב’ (לריסון האינפלציה, א"פ) הנהיגו ב-1985. זו הייתה ההתחלה של שש שנים של המשבר הכי גדול שישראל ידעה".

אמרת את זה גם לארליך ולבגין?
"לארליך בטח, אבל הוא לא כל כך הקשיב. הרי היו דיונים בממשלה כל שלושה חודשים על איך לטפל בכך שהאינפלציה נפערת. ובגין בכלל לא הקשיב, וכל הזמן רצה להמשיך בתוכניות שלו, שבעצם זה זריקת כסף. ובאותה תקופה, נגיד בנק ישראל היה צריך לשרת את האוצר. זה היה לפני חוק אי ההדפסה (שאוסר על בנק ישראל לממן ישירות את גרעונות הממשלה, א"פ). זו הייתה תקופה שראית מול העיניים שלך איך מתחולל המשבר. היה ברור לי שאני הולך ומאבד את ההשפעה".

מנחם בגין ושמחה ארליך / צילום: חנניה הרמן, לע"מ
 מנחם בגין ושמחה ארליך / צילום: חנניה הרמן, לע"מ

רזין פנה לתקשורת. "בתחילת השבוע קם פרופסור צעיר לכלכלה בישיבת הממשלה, וקרא: ‘רבותי השרים, האם אתם קוראים את הכתובת על הקיר?’". כך נפתח הראיון מה-18 למאי 1979, שבו הציג רזין ב’מעריב’ את ‘התוכנית לשבירת האינפלציה’ אותה ניסה לקדם. בפועל, הראיון הזה הביא די מהר לפיטוריו. לקחו עוד שש שנים, כאמור, עד שתוכנית הייצוב הגיעה. "הכאוס הכלכלי היה כל כך גדול, פשוט קשה להסביר את זה. זה היה ממש משבר דרום אמריקאי. דרך אגב - אנחנו היינו ראשונים בדבר הזה, כי הדרום אמריקאים התחילו אחר כך. המשבר במקסיקו היה ב-1994".

"שיח ושיח אינלקטואלי בלתי רגיל"
לקינוח אני חוזר עם רזין לשיקגו, שהרעיונות שהגיעו ממנה שינה את הכלכלה במערב בעשורים האחרונים. רזין, מסתבר, סיים את הדוקטורט שלו שם תוך שנתיים וחצי בלבד. "זה בגלל שהייתי כבר חסר פרוטה", הוא אומר, "עם שני ילדים ואשה. חיכיתי לרגע שאוכל לקיים את עצמי, והייתי מוכרח לקיים את עצמי. ואני מצטער על זה עד היום. כי שיקגו באותם ימים הייתה ממש מרכז של שיח ושיג אינטלקטואלי בלתי רגיל".

זו הייתה תקופה בה לימדו בשיקגו כמה מהכלכלנים הנודעים של המאה העשרים, זוכי נובל לעתיד כמו מילטון פרידמן, מרטון מילר ורוברט מנדל. רזין מספר על "אירוע מכונן" שנחקק בזכרונו: הרצאה של מילטון פרידמן, שנערכה באולם בבניין לבוטניקה, ובה פרידמן ניסה על הסטודנטים רעיונות שהציג שנה מאוחר יותר בהרצאה בפני האגודה האמריקאית לכלכלה, ושעליהם יזכה בהמשך בפרס נובל . "אני זוכר איך עשיתי לעצמי וואו כששמעתי את ההרצאה", אומר רזין.

כיום, שמו של מילטון פרידמן מוכר לציבור הרחב פחות בזכות החידושים התיאורטיים שלו על הקשר בין אינפלציה לאבטלה, ויותר בזכות מעמדו כנביא השוק החופשי, בשנות השבעים והשמונים. אבל המהפכה שעברה על הכלכלה בשנות השמונים, עם עלייתם לשלטון של רונלד רייגן ומרגרט תאצ’ר, כללה לא רק תמיכה עקרונית בשוק החופשי אלא גם את מה שנקרא ‘כלכלת צד ההיצע’, התפיסה לפיה המפתח לצמיחה טמון בשילוב של הורדת מסים, הפחתת הרגולציה, והפחתת משקלה של הממשלה בכלכלה. גם כאן אפשר למצוא קשר לשיקגו: שניים מאבות התפיסה הזאת, הכלכלנים רוברט מנדל וארתור לאפר, לימדו באוניברסיטה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים. והתפיסה אותה קידמו מהדהדת גם במציאות הישראלית של 2021.

אפשר לראות כיום במערכת הפוליטית וגם בפעילות של מכוני מחקר ניסיונות לייבא לישראל רעיונות של צד ההיצע להקטנת הוצאות הממשלה והורדת המסים. יש כאן שיח שהוא מאוד…
"רפובליקאי".

שחלקו נשען על רעיונות שהגיעו משיקגו.
"לא בדיוק משיקגו", רזין מתעקש. "אם אתה אומר ‘כלכלת צד ההיצע’ אתה לא אומר מילטון פרידמן, אף פעם לא".

אז בלי להעליב את שיקגו - השאלה בעינה. אנחנו רואים ניסיון לייבא את הרעיונות האלה לישראל.
"זה נורא. זה הרי לא מחשבה כלכלית שיש בה עומק. לא תיאורטי, ולא אמפירי. זה מתבסס בעצם על מכוני מחקר שהם פוליטיים בעיקרם. שהם בעצם מערכת שיצרו תורמים כלכליים עשירים, כדי לעזור בלובי שמשפיע אחר כך על המדיניות. זה נכון על ‘קהלת’ פה, שיש להם שתדלנים בכנסת, אבל זה יובא מאמריקה. באמריקה יש כמה מכונים כאלה שכל תפקידם הוא לתת כאילו הנמקה כלכלית בשביל שתדלנים, לוביסטים, כדי להשפיע על חברי הקונגרס וגם על מערכת הבחירות לטובת השמרנים. אין לזה שום קשר למקצוע הכלכלה".

רזין מודה שהדיון הזה מוציא ממנו אמוציות. "אין לזה קשר למקצוע הכלכלה, זה מעליב פשוט שחושבים שזה כלכלה", הוא אומר.

כי השפה היא באמת כלכלית.
"הז’רגון הוא כאילו כלכלי. ואחרי זה מביאים אותם לטלוויזיה, ומתווכחים כאילו עם כלכלנים, והציבור לא יכול לשפוט, כי משתמשים באותו ז’רגון. זה הכול פיקציה. "אני לעולם אל מתחבר לדברים כאלה. וזה נכון אצלי גם בצד של השמאל לפעמים".

למה הכוונה?
"הרי הפוליטיקה יש לה חוקים משלה, שלפעמים פועלים לרעה בצד הימני וגם בצד השמאלי - שהמטרה הפוליטית מקדשת את האמצעים ואז אתה רוצה למצוא איזה נתונים שטחיים פשוטים, ואז אתה מגייס כאלה שאתה משלם להם כסף, שיהיו במכוני מחקר, שיטענו את הטענות האלה".

(מפורום קהלת נמסר כי הפורום אכן ממומן באמצעות תרומות פרטיות ואינו תלוי ברצונה הטוב של ממשלה זו אחרת וכי הוא מתמחה בניתוח סוגיות כלכליות וחברתיות ובהכנת הצעות מדיניות על בסיס מחקרי תיאורטי ואמפירי. מטרת פעילות הפורום ופרסומיו היא לגבש תמונה מדויקת של המציאות הכלכלית והחברתית בישראל, לאתגר תפיסות מקובלות, ולהציע פתרונות מדיניות שיאפשרו לקדם שגשוג כלכלי וחברתי).

"אגב", רזין חוזר להיסטוריה האישית שלו, "כשהעזיבו אותי מהממשלה בתקופה של ארליך - ואני בעצם קצת תכננתי את זה - אני חושב שהצילו אותי. זה הסיט אותי מחדש לתחום שבו יש לי יתרון יחסי, באקדמיה. עד היום אני מסתכל אחורה לא בזעם אלא בסיפוק. יש הבדל גדול בין השטויות האקדמיות-מדעיות כביכול, לבין מקצוע הכלכלה".

צרו איתנו קשר *5988