אור לבוקר יום ב' יצא ח"כ שמחה רוטמן מסיעת הציונות הדתית לקרב בלימה תקשורתי. צבי טאו, רבם של מפלגת נעם ושל חבר הסיעה אבי מעוז, הכריז במפתיע בערב הקודם שאפילו ממשלת מיעוט ימנית "בהסתמכות על שאינם יהודים", ר"ל, טובה מקואליציה של מתנגדי נתניהו. רוטמן נחרד. בראיון לכאן ב' הוא טען שממשלת מיעוט, "ועוד בהישענות על מפלגה תומכת טרור", היא ניסוי שהוא לא מוכן להשתתף בו. בראיון נוסף ל-103 FM הוא גם נימק: "ממשלת מיעוט מעולם לא קמה במדינת ישראל. גם אם עולים רעיונות לעשות את זה בצד השני, זה רעיון גרוע". לממשלה כזו, לדבריו, תהיה בעיית יציבות כרונית. "אם לשון המאזניים לא חלק מהממשלה, בהצבעה הבאה על אי-אמון או הקדמת הבחירות הוא יוכל להגיד 'אני אצביע נגדכם' ובזה נגמר הטקס".
רקיחת תרכובת פוליטית יציבה עם פחות מ-60 ח"כים נשמעת כמו תרגיל באלכימיה. האם הניסוי הזה מעולם לא נעשה? בישראל שלטו בעבר קואליציות שהמפלגות החברות בהן היו מיעוט בכנסת, אבל לרוב הן הפכו למיעוט בגלל סיעות שפרשו באמצע הכהונה. הממשלה שהקים שמעון פרס ב-1995, אחרי רצח רבין, היתה ממשלת מיעוט מהרגע הראשון, אבל בשל הנסיבות הצביעו בעדה 62 חברי כנסת. ממשלה שמושבעת עם 59 תומכים בלבד ובסיוע נמנעים - זה עוד לא קרה.
אבל ההיסטוריה הרחוקה היא ממילא עדות בעייתית ליציבות של ממשלות מיעוט. שינויים בחוק יסוד הממשלה שהבשילו רק בשנים האחרונות יצרו מצב מוזר: קל יחסית לסרוג ממשלה חדשה, קשה בהרבה לפרום אותה. ההיפך מסוודר.
נסביר. חוק יסוד הממשלה קובע כי "הממשלה תיכון משהביעה בה הכנסת אמון". כדי להשיג אמון, בעל המנדט להקמת הממשלה צריך לנצח בהצבעה, אבל בשום מקום לא נאמר שהוא זקוק ל-61 תומכים. כפי שהראינו כאן בעבר, כשהחוק הישראלי דורש רוב מוחלט הוא מדבר על החלטה של הכנסת "ברוב חבריה", וכאן המילים האלה לא מופיעות. לכן אם מול 59 תומכים יתייצבו 57 מתנגדים והשאר יבלו בקפיטריה - תהיה ממשלה.
אבל הממשלה שקמה יציבה יותר ממה שנדמה, כי אין סימטריה בין הפירוק להקמה. עד לפני שלושים שנה, אפשר היה להפיל ממשלה קיימת אפילו ברוב רגיל, למשל אם כמה מאלה שאיפשרו את הקמת הקואליציה יימנעו בהצבעת אי-אמון. שמעון פרס הוא הראשון והיחיד שהצליח לנצל את החולשה הזאת כאשר ב-1990 פירק את ממשלת האחדות בין המערך לליכוד באמצעות 60 ח"כים בלבד. זה היה פלופ; רה"מ יצחק שמיר התאושש ובנה קואליציה חדשה. אבל "התרגיל המסריח" עורר דרישה למנגנון עמיד יותר. כשהכנסת אימצה ב-1992 את המעבר לבחירה ישירה, היא גם קבעה שממשלה תופל רק ברוב מוחלט, ובמקרה כזה הכנסת תתפזר.
כשבוטלה בחירה הישירה ב-2001, הממשלות זכו לשכבת הגנה נוספת. לפי תיקון שאושר, 61 הח"כים שמצביעים אי-אמון בממשלה יצטרכו גם להסכים על מועמד שינסה להרכיב הקואליציה החדשה. לא די שחלקם יימנעו. 61 ידיים מוכרחות להתרומם בעד מתן "מנדט חלופי" לח"כ ספציפי. זו הייתה גרסה רזה יחסית של "אי-אמון קונסטרוקטיבי".
אבל אפילו הביצורים האלה, שמעולם לא התמוטטו, היו פריכים מדי בעיני אנשי הליכוד ויש עתיד. במסגרת תיקונים ל"הגברת המשילות" שקידמו ב-2014 הם הנהיגו גרסה תובענית בהרבה של אי-אמון קונסטרוקטיבי: "הבעת אי-אמון בממשלה תיעשה בהחלטה של הכנסת, ברוב חבריה, להביע אמון בממשלה אחרת שהודיעה על קווי היסוד של מדיניותה, על הרכבה ועל חלוקת התפקידים בין השרים". במילים פשוטות, 61 הח"כים שמתנגדים לממשלה הקיימת צריכים לתמוך כאיש אחד - לא להימנע! - בראש ממשלה חדש, בחלוקת משרדים מוסכמת, בעיקרי מדיניות.
מנגנוני אי-אמון קונסטרוקטיבי אמנם קיימים בשבע דמוקרטיות אחרות, אבל בישראל הרף להפלת ממשלה גבוה במיוחד. רגע אחרי שתושבע הממשלה הבאה, אפילו אם היא תסתמך על הימנעות של כמה מחברי הכנסת, יהיה קשה מאוד להזיז אותה ממקומה. גם כדי לפזר את הכנסת האופוזיציה חייבת לגייס 61 תומכים, אבל לפחות אין צורך בהסכמות מורכבות.
בשורה התחתונה, דברי רוטמן נכונים. אף שהיו קואליציות ללא רוב בכנסת, מעולם לא הוקמה בישראל ממשלה בקולות של פחות מ-61 ח"כים.
תחקיר: צוות המשרוקית של גלובס
לקריאה נוספת:
"האם אפשר להקים ממשלה גם ללא תמיכת רוב חברי הכנסת?" - המשרוקית של גלובס
"האם כדי להפיל ממשלת מיעוט הימין יצטרך לארגן ממשלה חדשה?" - המשרוקית של גלובס
חוק יסוד: הממשלה - ספר החוקים הפתוח
"דרכים רבות לפיזור הכנסת: על מה הן מעידות?" - המכון הישראלי לדמוקרטיה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
