קו המשווה | פרשנות

דילמה ישראלית בארה"ב: אחרי זיהוי רב־שנים עם הימין, איך לדבר עם השמאל

דיפלומטיה היא לא רק אווירה, אבל היא גם אווירה • הזנחה דיפלומטית הפכה את עצם הקריאה להפסקת אש לביטוי של ביקורת על ישראל • פתאום, המלים "ישראל" ו"אפרטהייד" נצמדות זו אל זו במרכז הזירה, וגם פוליטיקאים ידידותיים נכשלים ב"מבחן הטוהר"

הפגנה פרו־ישראלית בכיכר טיימס בניו יורק, בשבוע שעבר / צילום: Reuters
הפגנה פרו־ישראלית בכיכר טיימס בניו יורק, בשבוע שעבר / צילום: Reuters

הקשר בין מדיניות חוץ למדיניות פנים בארה"ב מעולם לא היה חד משמעי, אף כי אחת המימרות המפורסמות ביותר, וכנראה המדויקות ביותר בהיסטוריה הפוליטית האמריקאית הייתה, "כל פוליטיקה היא מקומית" (מיוחסת ליושב ראש המיתי של בית הנבחרים, תומס "טיפ" אוניל, לפני ארבעים שנה).

מימרה מפורסמת אחרת הטעימה, כי "הפוליטיקה מסתיימת בקו המים". זאת אומרת חישובים פוליטיים פנימיים אינם חוצים את גבולות ארה"ב, ומדיניות חוץ שרויה בהסכמה לאומית רחבה. ואמנם היו הסכמות רחבות בתולדות ארה"ב, למשל בזמן המלחמה הקרה עם ברית המועצות, ובוודאי במהלך שתי מלחמות עולם. אבל גם היו אי־הסכמות נוקבות, שחיבלו באפקטיביות של מדיניות החוץ האמריקאית, בייחוד בימי מלחמת וייטנאם. ישראל בדרך כלל נהנתה מהסכמה רחבה, לפחות מאז 1973.

הקשר בין פנים לחוץ היה לא פעם מסובך ורב סתירות. רוב הישראלים רגילים להניח שהם בטוחים בארה"ב מצד ימין ומאוימים מצד שמאל. אבל ההנחה הזו אינה עומדת במבחן היסטורי. יש דוגמאות הפוכות, של סנאטורים אולטרה־ימניים שרחשו איבה או בוז לישראל, ואפילו הציעו לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה; של מטיפים דתיים קנאים, שתקפו את ישראל ואת היהודים; ושל ימין של אנשי עסקים, שרצו לעשות עסקים, גם על חשבון ישראל.

בעלי בריתה הטבעיים של ישראל במרוצת השנים נטו אפוא לבוא מן השמאל. אל השמאל הזה פנו רוב יהודי אמריקה עוד לפני מאה שנה, ושמרו לו אמונים. ישראל בדרך כלל לא הייתה הסיבה היחידה לנאמנותם, או אפילו לא החשובה ביותר; אבל אהדת המפלגה הדמוקרטית לישראל חיזקה את נאמנויותיהם.

גם כאשר המפלגה פנתה מפעם לפעם שמאלה, למשל בשנים האחרונות של מלחמת וייטנאם, היחסים עם ישראל הוסיפו להיות עניין להסכמה רחבה בין הדמוקרטים, לבנים כלא־לבנים.

הייתכן שאנחנו עומדים בימים האחרונים של ההסכמה הלבבית הישנה? האומנם מלחמת עזה השלישית מעמידה את היחסים במבחנם החמור ביותר?

מבחני־הלקמוס ופצצות הלייזר

בימים האחרונים ניתנו סימנים לשינוי, אבל לפי שעה זה בעיקר שינוי של אווירה ושל טון. מוטב להודות, שישראל מעוררת אי־נוחות גוברת בין פוליטיקאים ידידותיים, אפילו בין יהודים (כמעט כל היהודים בקונגרס הם דמוקרטים: תשעה סנאטורים ו־26 צירי בית הנבחרים; רק שני צירים שייכים למפלגה הרפובליקאית).

הביקורת, או ההסתייגות, הן מינוריות למדי, אבל כדאי להיזכר שבמרוצת 40 השנה האחרונות, השדולה הפרו־ישראלית רבת הכוח אייפא"ק, נהגה להעמיד פוליטיקאים במבחני טוהר התמיכה לישראל, והענישה (באופן לא פורמלי) את הנכשלים. היו חברי קונגרס בולטים שאיבדו את מושביהם, מפני שלא עמדו במבחן הלאקמוס.

ביש מזל הוא בשביל ישראל ובשביל ידידיה, שעסקה גדולה של אספקת חימוש מתוחכם לחיל האוויר הוגשה לעיון הקונגרס ממש ערב המלחמה. זה היה עניין כה שגרתי עד שאיש כמעט לא שם לב לניירת. בעסקה הזו ישראל עומדת לקבל פצצות מונחות לייזר בשווי של 735 מיליון דולר. כאשר הדמוקרטים, השולטים בשני בתי הקונגרס, שמעו על העסקה, רק בימים האחרונים, היה כמעט אפשר לשמוע רחש של כעכועי מבוכה ושל אי נוחות.

בשיטה האמריקאית יש אמנם לקונגרס הסמכות למנוע מכירת נשק, אבל זה עניין מסובך וממילא נדיר. בסופו של דבר, המנהיגות הדמוקרטית החליטה לוותר על ניסיון לעכב את העסקה, אבל רק לאחר שיושב ראש ועדת החוץ של בית הנבחרים, פרו־ישראלי למהדרין, כינס ישיבה שלא מן המניין לדון בה. העסקה נתנה הזדמנות למבקרי ישראל בקונגרס להרים את קולם בשאט־נפש.

"ידידי הנשיא ג׳ו ביידן"

גם אם היתה העסקה מתעכבת, זה לא היה סוף העולם. ב־1982, רונלד רייגן הידידותי עיכב מסירה של פגזי מצרר לישראל בגלל השימוש שישראל עשתה, לפי המדווח, בפצצות מצרר נגד אזרחים במלחמת לבנון הראשונה. בסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום.

הפגנה פרו־פלסטינית במישיגן, השבוע / צילום: Reuters
 הפגנה פרו־פלסטינית במישיגן, השבוע / צילום: Reuters

אבל בזה בדיוק העניין: אינה דומה עזה השלישית ללבנון הראשונה. לא קשה למצוא אינספור הבדלים, אבל ההבדל הבולט ביותר לענייננו הוא הוויתור הישראלי על זהירות בזירה הפנים־אמריקאית. בעשר השנים האחרונות ישראל התרחקה מן היעד המסורתי של השגת תמיכה דו־מפלגתית. מאז עלה בנימין נתניהו לשלטון, ישראל מזוהה זיהוי גובר עם הימין האמריקאי; כיוצא בזה גם אייפא"ק.

הזיהוי בוודאי הניב תועלת, עד שחדל להניב אותה, מפני שהשלטון עבר לידי המרכז־שמאל. ראש הממשלה רשאי לחזור על המלים "ידידי ג׳ו ביידן" כאוות נפשו, אבל הוא והשגרירים ששלח לוושינגטון מאז 2009 לא ידעו ואינם יודעים איך לדבר עם השמאל.

הנשיא ביידן הבהיר מיום נשיאותו הראשון, שבראש מעייניו עומדת התנערות מלאה ממורשת דונלד טראמפ בענייני פנים. והוא אמנם עושה כן בעוצמה שמעטים מאוד ציפו לה. השינויים המיועדים בענייני חוץ נגעו לשיפור היחסים עם בעלות הברית בנאט"ו, לבלימת ההתפשטות הרוסית וכמובן לחידוש הדו־שיח הגרעיני עם איראן. הסכסוך הישראלי־פלסטיני לא היה אחד מהם. וושינגטון האמינה שהוא הועמד "על מבער אחורי", כמו שאומרים באנגלית.

מעניין שזה בדיוק נמרץ מה שהיא חשבה בסתיו 1987, ימים אחדים לפני שפרצה האינתיפאדה הראשונה. בן לילה הסכסוך עבר אז אל מרכז הדיפלומטיה האמריקאית. שנה אחת לאחר שחזר והתלקח, ארה"ב הכירה רשמית באש"ף, והתחילה את הלחץ הכבד על ישראל להשתתף בוועידת שלום בין לאומית בהשתתפות פלסטינים.

"מדינות אפרטהייד אינן דמוקרטיות"

המלחמה בעזה מקילה על מבקרי ישראל להחריף את הטון מבלי לצאת ניזקים. הדמות המרכזית באגף השמאלי ("פרוגרסיבי") של המפלגה הדמוקרטית היא אלכסנדריה אוקסיו קורטז, צירת בית הנבחרים הצעירה והכריזמטית מרובע ברונקס של ניו יורק. היא מתקשה בימים האחרונים להזכיר את ישראל מבלי להסמיך אליה את המלים "מדינת האפרטהייד". היא אפילו צייצה בתחילת השבוע, "מדינות אפרטהייד אינן דמוקרטיות". קשה לחשוב על התנערות דרמטית יותר ממורשת התמיכה בישראל. "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" הייתה הביטוי העליון של תמיכה והתשובה המוחצת ביותר לכל ביקורת. לא עוד.

אוקסיו־קורטז. האגף הפרוגרסיבי מטיל אשמה / צילום: Associated Press
 אוקסיו־קורטז. האגף הפרוגרסיבי מטיל אשמה / צילום: Associated Press

ה׳ניו יורק טיימס׳ דיווח אתמול (ד׳), שגם הנשיא ביידן החמיר את הטון שלו בשיחת טלפון עם ראש ממשלת ישראל. זה בדרך כלל עניינו של טון: הוא מושפע ממוסיקת הרקע.

הבעיה עכשיו היא, שעצם הקריאה להפסקת אש התחילה להתפרש כעוינת לישראל. זה אולי ביטוי של כישלון חשיבה ודמיון. מר נתניהו דיבר השבוע על הצורך "לעשות תחבולות" לעת מלחמה. נראה שהוא התכוון לתחבולות צבאיות. יתכן שישראל היתה זקוקה גם לתחבולות דיפלומטיות, כדי למנוע אותה מלהיקלע לעמדת התגוננות, למשל באמצעות תמיכה פומבית בהפסקת אש.

ישראלים נוטים להאמין שהם משלמים מחיר על "חולשת ההסברה". אין זה מן הנמנע שמחיר כבד עוד יותר משולם על חולשת ההאזנה; ונציגים חדשים של ישראל באמריקה, אולי אפילו דיפלומטים מקצועיים לשם שינוי, יתחילו להנמיך את הקול ואפילו להנהן כאשר ישמעו ביקורת.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988