קשה לחשוב על פתרון יותר נאיבי לסכסוך מאשר תוספת תקציבים

מבין כל ההסברים והפרשנויות שניתנו לגל המהומות האלימות שפוקד אותנו בימים האחרונים ברחבי ישראל, ההסבר החלש, המופרך והתמוה ביותר הוא ההסבר המטריאליסטי, לפיו יש לתלות את גל הפרעות הערבי בקיומם של פערים חברתיים וכלכליים.

ביטוי בהיר להסבר הזה ניתן למצוא בטורו בגלובס של ד"ר אריק שרמן מהמרכז האקדמי רופין, שבו טען כי הפוגרומים שנחתו על הציבור היהודי הם בגדר חבית נפץ שהתפוצצה בפניהם של "כל אותם בעלי האמצעים הכספיים שחושבים לעצמם כי הפערים החברתיים הם בעיה של מדינות נחשלות". פערים חברתיים, לדידו של שרמן, הם מגפה נוראית שאלו הם תוצאותיה המצערות אך הבלתי נמנעות.

ואולם אין צורך במנה עודפת של ביקורתיות על מנת לחשוף את רדידותו של הסבר הפערים הכלכליים.

ראשית, הפורעים הערבים עצמם - להבדיל מפרשניהם המתוחכמים - אינם מונים סיבות סוציו-אקונומיות בין המניעים שהניעו אותם לפגוע ביהודים. עבור הרוב המוחלט של הפורעים היו אלו סיבות דתיות (הסכנה לכאורה שנשקפה למסגד אל-אקצא) או לאומיות (רכישת בתים על ידי "מתנחלים" בשכונות שייח ג'ראח או ביפו) שהניעו אותם לנהוג באלימות. עבור אחרים, כמו במקרה של תקיפת הנער החרדי ברכבת הקלה בירושלים או בהחלטה להצית שורה של בתי כנסת בעיר לוד, הייתה זו פשוט שנאת יהודים צרופה.

שנית, לו מניעים כלכליים היו עומדים מאחורי גל האלימות הנוכחי, היינו מצפים לאלימות בעלת אופי מעמדי המכוונת נגד אותם בעלי האמצעים המכחישים, כך לפי שרמן, את קיומם וחומרתם של פערים כלכליים בישראל. ואולם לא בעלי אמצעים יהודים הותקפו על ידי הפורעים הערבים אלא כל יהודי שנקלע לידם ללא תלות במעמדו הסוציו-אקונומי.

יתרה מכך, בעוד שנצטרך לחפש הרבה מאוד (וככל הנראה לא נמצא) בכדי למצוא מתפרעים מנופפים בשלטים של "לחם, עבודה, תקציבים", נמצא בקלות פורעים המנופפים בנשק חם כשעל שפתיהם קריאות לאומניות.

שלישית, ימיה של האלימות הערבית נגד יהודים בארץ ישראל כימי התנועה הציונית עצמה. הרבה לפני שהיהודים הספיקו לשפר בצורה חסרת תקדים את רמת חייהם ועוד בתקופות שבהן הפערים הסוציו-אקונומיים בין האוכלוסיות היו זניחים, אלימות ערבית הייתה רווחת.

יהודים נרצחו בארץ ישראל בשנות ה-20, ה-30 וה-40 כשם שאחיהם לאומה, העשירים הרבה יותר מהם, נרצחו בימינו. אין שום ראייה לכך שרמות גבוהות יותר של שוויון חברתי-כלכלי מתקשרות לאלימות פלסטינית בעוצמה מוגברת יותר.

רביעית, אין שום סיבה להניח שפערים כלכליים מוליכים בהכרח לתסיסה חברתית ולאלימות. לא חסרות קבוצות מיעוט אתניות - ביניהן יהודים, ארמנים ואסיאתיים - שסבלו מדיכוי, אפליה ואי-שוויון ושבכל זאת לא פנו לאלימות שלוחת-רסן. התפיסה לפיה פערים כלכליים וחברתיים מולידה אלימות שוללת למעשה את הסוכנות המוסרית מקבוצות אוכלוסייה שונות. ואמנם, רוב הערבים לא פנו לאלימות.

חמישית ולבסוף, קשה עד מאוד למצוא ערבים הרעבים ללחם מבין הפורעים. למעשה, רוב הפורעים הינם צעירים וחלקם אף סטודנטים שבניגוד להוריהם שערי הכניסה לעולם ההשכלה הגבוהה פתוחים בפניהם. ערבים המבקשים לשפר את מצבם מנסים להשתלב בשוק העובדה, לא לרצוח יהודים.

הסברים מטריאליסטים חוטאים אפוא למציאות במקרה הנוכחי ואין בכוחם להסביר את גל הפרעות הערבי. וכשם שהסיבות לאלימות אינן כלכליות כך גם הפתרון למצב איננו רק ואף לא בעיקר כלכלי. כשם שמחסור בתקציבים לא הניע ערבים לרצוח יהודים, כך גם תוספות תקציביות והשקעות מאסיביות לא יפתרו בעיות תרבויות, דתיות ולאומיות עמוקות. למעשה, קשה לחשוב על פתרון יותר נאיבי לסכסוך לאומי ודתי מאשר תוספת בתקציבים. לעיתים רחוקות בלבד זריקת כסף על בעיות באמת פותרת אותן.

בסופו של דבר, ההסברים המטריאליסטים למיניהם מבלבלים כולם בין סיבה למסובב. אלימות רווחת איננה תוצר של עוני. להיפך. עוני הוא, בדרך כלל, הוא פועל יוצא של אלימות רווחת ונורמות חברתיות ותרבותיות שתומכות בה. הציבור הערבי אכן סובל מרמות גבוהות של אלימות ופשיעה, אך אלו אינן תולדה של עוניו כי אם החסם המרכזי שעומד בפני צמיחה כלכלית נרחבת במגזר.

כך או כך, הניסיון לתלות את האלימות הערבית הנרחבת בפערים כלכליים אינו משכנע ויש לדחותו כחסר כל ביסוס במציאות.

הכותב הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה