קו המשווה | פרשנות

ביידן תלוי על בלימה, בעוד השמאל הפרוגרסיבי מותח את הקצוות ללא רחם

הקרב הגדול בפוליטיקה האמריקאית כעת הוא על כלכלה ו"תשתית" • ביידן צריך להתפשר עם הרפובליקאים, בעוד שהאגף השמאלי רוצה יותר • אבל יש עוד חזיתות ומדיניות חוץ, לא רק כלפי ישראל • הרדיקלים מתנגדים אפילו למהלכים נגד סין, מפני שהם "יפגעו באמריקאים ממוצא סיני". באמת

אילהאן עומאר (ימין) ואלכסנדריה אוקסיו קורטז מהאגף הדמוקרטי הפרוגרסיבי / צילום: Associated Press, Pablo Martinez Monsivais
אילהאן עומאר (ימין) ואלכסנדריה אוקסיו קורטז מהאגף הדמוקרטי הפרוגרסיבי / צילום: Associated Press, Pablo Martinez Monsivais

מאה הימים הראשונים של נשיאותו כבר הסתיימו, ירח הדבש הגיע אל קיצו, הסקרים מתחילים להכאיב, וג׳ו ביידן עומד בפרשת דרכים רבת כיוונים. המזרח התיכון משתלב בפרשת הדרכים הזו, אבל אינו מושל בה. אפילו הלחץ הבא עליו מצד שמאל לגלות תקיפות כלפי ישראל אינו אלא ביטוי של תסיסה ושל נרגנות, הנוגעות למכלול עצום של מדיניות; נוגעות לעצם השליטה במפלגה הדמוקרטית.

המפלגה הזו משפיעה עכשיו על עתיד אמריקה יותר ממה שהשפיעה זה 12 שנה. בפעם הראשונה מאז 2010 היא מחזיקה בשלושת מוקדי הכוח הפוליטיים בוושינגטון: הנשיאות ושני בתי הקונגרס. אמנם הרוב שלה בקונגרס תלוי על בלימה, אבל הבלימה הזו הספיקה לפי שעה לנשיא להשיג את רצונו בחקיקה עתירת־טריליונים.

אצה לו הדרך, בין השאר מפני שסימנים ברורים למדי ניתנים, כי הרוב הדמוקרטי יאבד בבחירות אמצע־הקדנציה של נובמבר 2022. אם אמנם יאבד, ממשל ביידן יעוקר מיכולת החקיקה שלו.

אמנם לנשיא שמורה הזכות למשול באמצעות "צווים אקזקוטיביים", אבל צווים כאלה אינם מניבים את התקציבים ואת ההקצאות, הנחוצים לשימון גלגלי המהפכה החברתית והכלכלית, שאליה הוא נושא את עיניו. עכשיו לא ברור עוד אם הוא יוכל לנצל אפילו את 15 החודשים הבאים, עד הבחירות, כדי לחולל את השינויים ה"טרנספורמטיביים" שהוא הבטיח.

הנשיא ביידן וחבר הקונגרס ברני סנדרס. הפרוגרסיבים במפלגה נוטים לחשוב ש"מרכז" היא מילת גנאי / צילום: Associated Press, Matt Rourke
 הנשיא ביידן וחבר הקונגרס ברני סנדרס. הפרוגרסיבים במפלגה נוטים לחשוב ש"מרכז" היא מילת גנאי / צילום: Associated Press, Matt Rourke

אצבע אחת

הפרוגרסיבים של מפלגתו עומדים עם שעון עצר. סבלנותם פוקעת והולכת, וגם נימוסיהם פוחתים. התנהגותם בימי הלחימה בעזה הזכירה מאיפה הם באים ולאן הם הולכים, אבל באמת אין צורך להתאמץ כדי לגלות.

בשבוע שעבר, הפרוגרסיבים היו קרובים כדי אצבע אחת להכשיל יוזמה של מפלגתם לממן שיפור מרחיק לכת בתיפקודה של משטרת הקפיטול. הדמוקרטים רוצים להעניק לה 1.8 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, כדי שלא תחזור ותתגלה במלוא חולשתה אם קיצונים יחזרו ויתקפו את משכן הקונגרס כפי שעשו בתחילת ינואר.

הפרוגרסיבים כמובן לא רוצים התקפות של ימין קיצוני, אבל נראה שהם שונאים משטרה, כל משטרה, יותר ממה שהם מפחדים מפני הימין. שלושה פרוגרסיבים בבית הנבחרים הצביעו נגד ההקצאה, ושלושה פרוגרסיבים נמנעו. החוק עבר בהפרש של קול אחד, 213 לעומת 212.

הפרוגרסיבים אותתו למפלגה, שהם יכולים לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה. כמובן, אם היא תנסה לפייס את הרדיקלים, היא תסתכן באבדן קולותיהם של המתונים במפלגה. מה שאומר שכך או אחרת היא מתקרבת אל סוף שליטתה בבית הנבחרים.

"שעירים לעזאזל"

הפרוגרסיבים שיגרו עוד מסר, שישראלים ימצאו בו עניין מיוחד. הוא מראה לנו את סוג העדשה שדרכה הם מתבוננים בעולם החיצון. על הפרק עומד עתיד היחסים בין ארה"ב לסין. תמימות דעים בין רוב האמריקאים (לפי הסקרים) על חומרת האיום הנשקף מסין לביטחונה של ארה"ב ולשגשוגה. במתחם פוליטי רחב באמריקה, הסינים נתפסים כיריבים וכמתחרים.

מרקו רוביו, הסנאטור הרפובליקאי הניצי מפלורידה, אמר בשבוע שעבר: "כאשר ייכתב הספר על (תולדות) המאה ה־21, יהיו בו פרקים אחדים על עניינים שונים, אבל זה יהיה ספר על יחסי ארה"ב עם סין". אין זו הגזמה להגיד שעתיד היחסים האלה הוא בנפשה של אמריקה. הנשיא ביידן מטעים את העניין הזה פעם אחר פעם, גם בפומבי.

השמאל הפרוגרסיבי פתח מערכה בשבוע שעבר נגד יוזמות חקיקה, שנועדו לחזק את התנגדות ארה"ב להתעצמותה של סין. בעיני פעילי השמאל, בהם ארבעה חברי/חברות קונגרס בולטות, החקיקה הזו חוזרת על "שגיאות המלחמה הקרה", כאשר ארה"ב "בזבזה" מיליארדים על מרוץ חימוש נגד ברית המועצות.

ההתעצמות נגד סין אינה אלא "מנטליות של מלחמה קרה, המחפשת שעירים לעזאזל לבעיות פנימיות", הכריזה צירת הקונגרס, אילהאן עומאר ממדינת מינסוטה. היא המוסלמית הבולטת ביותר בבית הנבחרים, ילידת סומליה. היא נודעה לשמצה בהתבטאויות על "כסף יהודי", שנדף מהן ניחוח אנטישמי.

גם עומאר, גם עמיתה הפרוגרסיבי ג׳מאל באומן, מוסלמי שחור מרובע ברונקס של ניו יורק, מתארים את החקיקה הזו כ"איום על שלומם של אמריקאים ממוצא סיני". אין זה מן הנמנע שהם קבעו בזה שיא חדש של אבסורד. איש מהם לא חשב בימים האחרונים, שהם צריכים להימנע מלקרוא לישראל מדינת אפרטהייד מפני שזה איום על שלומם של אמריקאים ממוצא יהודי.

העניין די ברור: מורשת ההתנגדות האמריקאית למשטרים טוטליטריים מעבר לים אינה חלק מתפיסת העולם של הפרוגרסיבים או מהבנתם ההיסטורית. הברית בת 80 השנה בין ארה"ב לדמוקרטיות המערביות זרה להם. הם אמנם מסכימים שמתנהלת מלחמת בני אור בבני חושך, אבל במרכזה הם אינם מעמידים את מאבק השיור רב השנים של הדמוקרטיות נגד הדיקטטורות אלא את זה שמנהלים "אנשים בעלי צבע" נגד "העליונות הלבנה".

צירת הקונגרס ההיספאנית רבת ההשפעה, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, מניו יורק אמרה בשבוע שעבר, אתם־יודעים־על־מי, ש"מדינות אפרטהייד אינן דמוקרטיות". היא אמנם לא הסבירה מה יש לעשות בהן, אבל רק מפני שבסיס הכוח שלה עדיין לא התרחב מספיק. זה יגיע, אולי בקרוב.

חצי טריליון לפה ולשם

המאבק החשוב ביותר המתנהל עכשיו בוושינגטון הוא על דמותה של כלכלת ארה"ב. במרכזו עומד תפקידה של הממשלה, לעומת המגזר הפרטי. ביידן הפתיע את הפרוגרסיבים ביוזמות חקיקה רדיקליות בהרבה ממה שהם ציפו, בייחוד 1.9 טריליון הדולר לעזרת נפגעי הקורונה ויוזמת התשתיות, שתג המחיר המקורי שלה היה 2.3 טריליון דולר.

הנשיא ורוב מפלגתו עומדים על "הגדרה רחבה" של המושג "תשתית", הכוללת השקעות במערכת הבריאות, ביוזמות לטובת האקלים, בשיכון ובתכניות חברתיות. כדי לאמץ את החקיקה נחוצה הסכמה לפחות מצד עשרה רפובליקאים. אף אחד מהם לא נענה לסכום המקורי.

ביום ו׳ הנשיא שלח הצעה מתוקנת, לאחר שהפחית חצי טריליון דולר. אבל גם את הסכום הזה הרפובליקאים דחו על הסף. הם הציעו את שליש הסכום, 568 מיליארד דולר.

האגף הפרוגרסיבי, שהסנאטור ברני סנדרס הוא הדובר הבולט ביותר שלו, גם אם לא בהכרח האפקטיבי ביותר, לא מסתפק אפילו ב־2.3 טריליון. הוא דורש למשל להגדיל פי שלושה את ההשקעה במודרניזציה של הדיור הציבורי ובמעבר לאנרגיה מתחדשת.

במבחן חוזר עומדת בשנים האחרונות מידת נכונותם של הפרוגרסיבים לנהוג על פי המוטו של "אמנות האפשר", העומדת במרכז התהליך הפרלמנטרי. לא פעם הם שולחים איתותים מנוגדים. רדיקלים באשר הם נוטים טוהר אידיאולוגי על פני תוצאות. במקרה שלהם, מוטלת לפעמים בספק עצם זיקתם למפלגה הדמוקרטית, שהיא מפלגת מרכז־שמאל. הם נוטים לחשוב "מרכז" למילת גנאי.

הפרוגרסיבים הם עדיין סיעה קטנה, והם עדיין מוגבלים לאזורים עירוניים עם אוכלוסיה ניכרת של מיעוטים, היספאנים ושחורים. אבל זו בדיוק הבלימה שעליה תלוי הרוב הדמוקרטי. ביידן וזקני המפלגה לא יכולים להרשות לעצמם לגרום ניכור אצל הפרוגרסיבים.

כרגיל השאלה היא איפה מתפשרים: על תשתית? על אקלים? על סין? על עזה? אלה סימני שאלה הצריכים בירור ב־15 החודשים הבאים. אחריהם אולי יתחילו לנוס ליחו של הממשל הזה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny