עד כמה ניתן לסמוך על נתוני רשויות וגורמים רשמיים? הטענות על "טרור הבלונים" כמשל

מאז הסכם הפסקת האש שסיים את מבצע "שומר החומות" חמאס שומר על השקט, ולא ירה אף רקטה לעבר יישובי הדרום. אבל האם יכול להיות שהוא חידש את שליחת בלוני התבערה שמציתים את שדות הנגב? תושבי האזור משוכנעים שכן. על פי דיווח של אסף פוזיילוב, כתב "כאן" בדרום, נכון ליום רביעי בבוקר, מאז הפסקת האש כבר פרצו באזור "תשע או עשר שריפות", ותושבי היישובים הסמוכים בטוחים כי לפחות חלקן פרצו בעקבות בלוני תבערה שנשלחו מהרצועה. איך אפשר לקבוע האם תחושות התושבים הן מבוססות? לכאורה התשובה פשוטה. הגורם הרשמי שאחראי על הנושא הוא רשות כבאות והצלה, גוף רשמי הכפוף למשרד לביטחון פנים. אלא ששם הודפים בתוקף את הטענות.

"היו שריפות, לא בלוני תבערה!", כתב לנו אלי כהן, דובר כבאות והצלה מחוז דרום, בתשובה לפנייה בנושא. "הגוף היחידי המוסמך לדווח בנושא זה אנחנו על סמך ממצאים בפועל של חוקרי אש בזירה. לא אווירה, לא פולקלור או תחושות של האזרחים. הוצאנו בכל יום הודעות בנושא". בהמשך צירף כהן את ההודעות שנשלחו על ידו. ב-25 במאי, למשל, דיווח שירות הכבאות על שתי שריפות בבארי ש"נגרמו על ידי כלי עישון של רועה צאן שנתפס במקום", ועל שריפות בשוקדה ובכיסופים שמקורן ב"הצתה מכוונת של אדם במקום". אבל התושבים - על פי הדיווח בכאן וגם על פי דיווח בתוכנית "הצינור" - מתקשים להאמין. והם גם מצביעים על אינטרס אפשרי להשתקת הנושא. הרי אם המדינה, באמצעות שירותי הכיבוי, תכיר בכך שמי שאחראי לשריפות הוא חמאס, זה יפחית מהישגי המבצע שזה עתה הסתיים.

צה"ל כבר נתפס בעבר

אז לפחות חלק מתושבי "עוטף עזה" לא מאמינים לרשויות. אבל מה איתנו כאן ב"משרוקית"? כבודקי עובדות הסוגיה העקרונית הזאת היא חשובה במיוחד עבורנו. כשפוליטיקאי מפריח לאוויר קביעה עובדתית כלשהי אנחנו ממהרים להצליב אותה מול הנתונים הרשמיים של הגורם הרלוונטי. אם נרצה לדעת כמה דוחות חולקו למפירי בידוד במהלך הקורונה נפנה למשטרת ישראל, אם נתעניין בשאלה כמה כסף יצא מקופת המדינה לטובת החל"ת נעיין בנתוני האוצר, ואם נבקש לברר כמה חרדים גויסו לצבא נפנה לצה"ל. טוב, הדוגמה האחרונה היא אולי פחות מוצלחת. הרי לפני כשנה וחצי חשפה כרמלה מנשה בכאן ב' כי קצינים בצה"ל זייפו נתונים על מספר החרדים שהתגייסו, כדי שיוכלו לספר לממשלה ולחברי הכנסת שהם עמדו ביעדים.

אין לנו כמובן עניין להטיל דופי באף גוף רשמי, אבל רק לצורך הדיון התיאורטי מי אמר שמחר לא יחשוף עיתונאי אחר תופעה דומה שהתרחשה במשטרת ישראל, במשרד האוצר, או - אם לחזור לסוגיה האקטואלית מהשבוע שבה פתחנו - ברשות הכבאות וההצלה?

הקופסה השחורה של האוצר

לנו כבודקי עובדות, וברוב המוחלט של המקרים גם לעיתונאים, אין דרך לאתר בזמן אמת, במהלך העבודה היומיומית, זיופים או שיפוצים של נתונים רשמיים. מה שאנחנו כן יכולים לעשות הוא לדבר על שקיפות ולדרוש אותה. וזה נושא שחלק גדול מהגופים הרשמיים הגדולים בישראל - שחולשים בבלעדיות על שיבר המידע בתחום שעליו הם אמונים - לוקים בו.

דוגמה בולטת לחוסר שקיפות שאנחנו נתקלים בו במהלך עבודתנו מצויה במשרד האוצר. כשלפני כשנתיים בחנו טענה של הח"כית אז סתיו שפיר לפיה במשך שלטון הליכוד קוצצו תקציבי הבריאות והרווחה פנינו באופן טבעי אל נתוני אגף התקציבים והחשב הכללי במשרד האוצר. המספרים הראו כי דבריה של שפיר היו לא נכונים ברובם, והיא הגיבה בזעם: "מערכת המשרוקית שוב ושוב נופלת בפח של נתניהו ושרי האוצר" מפני ש"התקציבים הרשומים בספר התקציב הם נתונים שקריים".

האם הנתונים המופיעים בספר התקציב של מדינת ישראל הם שקריים? האינסטינקט המיידי עשוי להיות ביטול הטענה הזאת בהינף יד. אבל האמת היא שלפחות מבחינות מסוימות משרד האוצר הרוויח את חוסר האמון הזה ביושר. האוצר מפעיל מערכת תשלומים פנימית המכונה מרכב"ה (ראשי תיבות של מחשוב רוחבי כולל במשרדי הממשלה) - זהו מנגנון העברת הכספים הממשלתי. לכאורה, הנתונים הגלויים שמובאים לאישור הכנסת וועדת הכספים מבוססים על המערך הזה, אך המערך בפני עצמו נותר קופסה שחורה. שפיר בזמנה ניסתה להילחם בכך (ואף הגישה יחד עם ירון זליכה בג"ץ בנושא שטרם הוכרע). אם הנתונים שמובאים לח"כים ולציבור ממילא מבוססים על נתוני המערכת הזאת מדוע לא לחשוף אותה? באוצר מסרבים. זה לבדו לא מצדיק האשמה בזיוף נתונים, אבל בהחלט אפשר להבין את מי שזה מעורר אצלו חוסר אמון.

יש חיסונים, אין נתונים

והנה דוגמה טרייה יותר ממשבר הקורונה. בחודש שעבר נדרשנו לדוח של "ועדת החקירה האזרחית" שעיסוקו תופעות הלוואי הנגרמות מהחיסון של פייזר נגד קורונה. ה"וועדה" משוכנעת שלא רק שהחיסון לא הוריד את מספר הנפטרים בישראל, בפועל הוא אף העלה אותו. הבדיקה שלנו, שנעשתה בעזרת עמותת "מדעת", שללה את המסקנות הללו. אבל למרבה ההפתעה יש נושא שגם "מדעת" וגם "ועדת החקירה האזרחית" מיהרו להסכים עליו: משרד הבריאות לא פועל בשקיפות מספקת.

"עולה מהעדויות שהגיעו אלינו שגם כאשר הרופאים מדווחים באמצעות טופס הדיווח על תופעות לוואי שהם נתקלים בהן (כתוצאה מחיסון הקורונה), דיווחים אלו אינם מתפרסמים בשקיפות לציבור, או אף לרופאים עצמם", נכתב בדוח ה"ועדה". ואכן, בזמן שבארה"ב ובבריטניה מפרסמים את הדוחות על תופעות הלוואי של החיסונים על בסיס שבועי, בישראל פרסמו דוחות בודדים שהאחרונים שבהם הם מאפריל. משרד הבריאות גם לא טרח לספק מידע מספיק על המתודולוגיה בה הוא עשה שימוש כדי להפיק את הדוחות.

אז הטענה שאליה הגיעו ב"ועדת החקירה האזרחית" התגלתה כלא נכונה, אבל הבעיה המרכזית לא הולכת לשום מקום. איך אנחנו, כבודקי עובדות, יכולים להפריך דיסאינפורמציה בנוגע לקורונה או לחיסונים, אם חלק מהנתונים הגולמיים של משרד הבריאות אינם נגישים לציבור וכל מה שנותר לנו הוא להסתמך באופן עיוור על דוברות משרד הבריאות? מה אפשר לומר למי שבוחר לבסס את חוסר האמון שלו ברשויות הבריאות על הטענה שהן מסתירות נתונים?

משרד הבריאות לא נתפס מפברק נתונים, ואנחנו מקווים ומאמינים שהוא לא יקלע לשערורייה כזאת בעתיד, אבל אין שום סיבה שהוא לא יפרסם בצורה מקיפה ושקופה בהרבה נתונים הנוגעים לקורונה. הנה דוגמה בה שקיפות יכולה להציל חיים פשוטו כמשמעו.