ליפו ולברלין יש הרבה יותר מן המשותף ממה שחשבתם

ב-1998 נחתם הסכם "יום שישי הטוב", שנחשב להסכם שסיים את הסכסוך בצפון אירלנד, שגבה את חייהם של יותר מ-3,500 בני אדם והביא לפציעתם של עשרות אלפים לאורך כ-60 שנה. אבל בעיר בלפסט, בירת צפון אירלנד, חיי היומיום הם קצת יותר מורכבים. היא עדיין "עיר בקונפליקט".

בערים בקונפליקט מתקיימות זו לצד זו לא רק שתי אוכלוסיות או יותר - זה קורה כמעט בכל עיר - אלא יש בהן לפחות אוכלוסייה אחת שמערערת על הלגיטימיות של השלטון באותה עיר או מדינה. הקונפליקט הלאומי בא לידי ביטוי בחיי היומיום בעיר, ומחדד סוגיות של זהות וייצוג ש"עולות" אחר כך לזירה הלאומית.

פיילים או'הדמיל, חוקר במרכז לפיתוח בינלאומי באוניברסיטת קורק, מספר שבבלפסט עומדות עדיין לא פחות מ-116 "חומות שלום" - יותר מאשר בזמן הסכסוך. הממשלה הבטיחה להסיר אותן עד 2023, אבל בינתיים רובן עוד עומדות, ולא ברור אם הן באמת יוסרו בעתיד. אמנות הרחוב שמעטרת אותן לרוב דווקא מדגישה את ההבדלים בין הצדדים.

למרבה האירוניה, ציורי הקיר הללו הפכו את בלפסט למוקד משיכה תיירותי. אבל זו לא הסיבה לכך שרק 30% מהציבור מצהירים כי הם כבר מוכנים להסרתן. תושבי בלפסט חוששים שהסכם הפיוס לא חזק מספיק, ושבלי חומות, יחזרו לרחובות הפחד ושפיכות הדמים. 41% מתושבי שני הצדדים לא יכולים לדמיין את העיר בלי החומות. שיעור דומה אינם מאמינים כי המשטרה תוכל להתמודד עם התפרצויות שעלולות להתרחש עם הסרתן.

 החומה בבלפסט, 2009. רוב התושבים מפחדים מהסרת "חומות השלום" / צילום: רויטרס, Paul Faith

האוכלוסיות הנמצאות משני צדי הסכסוך (בפשטנות: פרוטסטנטים פרו-בריטים מול קתולים המעוניינים בחבירה לאירלנד העצמאית) לא באמת חיות יחד. רוב בתי הספר, האירועים התרבותיים, המעגלים החברתיים הם נפרדים. אפילו עסקים פרטיים נוטים להעדיף עובדים מצד אחד של המתרס. 20% מתושבי שני הצדדים אומרים שמעולם לא פגשו אדם מהצד השני, אף שהוא תושב של אותה עיר. 

או'המיל מראה במחקר שלו שהאוכלוסיות המתגוררות על קווי המפגש בערי קונפליקט סופגות את רוב הנזק של הקונפליקט. הן סובלות מאלימות או פחד מפני אלימות, כלכלית מצבן לרוב לא מזהיר, והגישה שלהם לשירותים עירוניים מוגבלת. רבים מהשירותים האלה נמצאים מאחורי חומה אמיתית או נתפסת.

"חומות לא פותרות בעיות", הוא אומר לגלובס, "אבל הן מאפשרות לנו לדחות את מציאת הפתרונות לקונפליקט עד שנהיה מוכנים לזה. רק כאשר כולנו נרגיש שוויון וביטחון, הקונפליקט ייפתר. עד אז לפחות יש לנו את ההסכם, שמאפשר לנו לא לדמם בעודנו נלחמים על הזהות והזכויות של כל צד. אנחנו האקדמאים לפעמים קוראים לזה 'קונפליקט בתהליך שינוי' במקום קונפליקט פתור".

כל זה אמור להיות מוכר לנו מאוד. הרי ערים בקונפליקט הן גם מנת חלקנו. האלימות שפרצה רק לפני כמה שבועות הן עדות לכך. 

ערים בנחיתות כלכלית

ערים בקונפליקט מתקשות לשגשג. זה נשמע אולי מובן מאליו, אבל תועד בהרחבה במחקר שהובילה פרופ' וונדי פולן, ארכיטקטית במקור ומי שעומדת היום בראש המרכז לחקר הקונפליקט האורבני באוניברסיטת קיימברידג'.

פולן חקרה בכלים ממגוון דיסציפלינות את הערים ירושלים, בלפסט וניקוסיה, וטוענת שכל עוד הערים הללו חצויות, גם אם הקונפליקט לא תמיד מדמם, יהיה להן קשה מאוד להעניק איכות חיים לתושביהן. מחקר שנערך באוניברסיטת באזל ב-2020 הראה שערים דו-לשוניות, אפילו ללא קונפליקט, הן בנחיתות כלכלית לעומת ערים הומוגניות יותר. אולם ככל שההפרדה גדולה יותר, כך הצמיחה נפגעת יותר.

 פרופ' וונדי פולן. קניות מקרבות / צילום: אתר אוניברסיטת קיימברידג'

"כל עוד המאפיינים הפיזיים של החלוקה נותרים בעיניהם, הערים הללו ימשיכו להיחוות על ידי תושביהן כערים במלחמה", כתבה פולן במחקר שיצא לאור ב-2012, בעקבות חמש שנים של שהייה וראיונות בערים הללו. "אנחנו בכלל לא יכולים לדבר על זמנים של קונפליקט והיעדר קונפליקט בערים הללו. המאבק בהן לא מתחיל ונגמר כמו מלחמה. הוא מתמשך, בעוצמה משתנה, לאורך עשורים".

פולן מציינת גם שערים בקונפליקט בדרך כלל מקימות חומות או נקודות בידוק בין האוכלוסיות במטרה להתמודד עם שפיכות דמים מאיימת, אבל לקווי הגבול האלה יש נטייה להמשיך להתקיים גם אחרי שהסכנה המיידית חלפה. ברלין, שהחומה שלה נפלה, עדיין מחולקת בתודעת הציבור למזרח ומערב. "ברגע שעיר מחולקת, הדינמיקה של החיים בה מופרת בנוגע למרכזים, פריפריות ומרחבים ציבוריים", היא אומרת. "וקשה מאוד להשיב את הדברים לקדמותם. התהליכים הללו לא רק נובעים מהקונפליקט, אלא יכולים בסופו של דבר למנוע את הפתרון שלו".

בין הגבול הדק לגבול העבה

לא כל הערים המעורבות בישראל הן גם מחולקות, אך פרופ' דניאל מונטרסקו, מהאוניברסיטה המרכז אירופית בווינה, מציע את ההבחנה בין הגבול הדק לגבול העבה. הגבול הדק הוא עצם הידיעה של שני אנשים שהם עומדים משני צדי המתרס של הקונפליקט. הגבול העבה הוא הימנעות פיזית שלהם מכניסה לתוך המתחם האחד של האחר.

כך, למשל, ביפו, שהיא מושא המחקר העיקרי של מונטרסקו, הגבולות בין ערבים ליהודים דקים ועבים בהתאם לנסיבות. בעת רגיעה, הייתה לכל אחד מהצדדים זהות משלו ולעתים גם היה מתח, אך ברוב השכונות ביפו מתגוררים ערבים ויהודים, ומתקיימים ביניהם מפגשים תדירים.

 ככר השעון ביפו. העיר הערבית נותרה ללא מרכז / צילום: רויטרס, AMIR COHEN

"המהומות האחרונות הביאו לעיבוי הגבול", הוא אומר. "כעת יהודים וערבים נמנעים יותר מלהתערבב, מתוך חשש, וגם אם הפרדה מלאה אינה אפשרית, הגבולות מורגשים יותר". תהליכים דומים קרו בחיפה ובלוד. בירושלים, הגבול הוא מלכתחילה עבה למדי, בעיר המחולקת לשכונות בעלות אפיון אוכלוסיה ברור, ובתוכה גם חומת הפרדה. בערים בקונפליקט, אנשים זהירים מאוד בתנועה שלהם במרחב. חוקרים מצאו, למשל, שקפריסאים צעירים בניקוסיה לגמרי נמנעים מתנועה באזורים שמשיקים לאזור המפורז של האו"ם, שם הם מרגישים חוסר ביטחון.

גבולות עבים, בין שהם פיזיים ובין שהם תודעתיים, הופכים בהדרגה לסמלי הקונפליקט, מנכיחים אותו בתודעה ומחזקים אותו. "החומה בברלין הפכה לאחד הסמלים הבולטים שלה, ובמידה מסוימת זה קורה גם בירושלים", טוענת פולן במאמר שלה.

רצח עיר לא מכוון

קונפליקט נוטה לנוע בין מצב של גאות ושפל. בשיאו, הוא יכול להגיע למצב שהסופר מייקל מרקוק כינה אותו Urbicide, רצח העיר. הכוונה היא להרס בלתי הפיך של אתרים משמעותיים, באופן שהורס את מרקם החיים העירוני. המונח זכה לפופולריות כששימש לתיאור התקפות מכוונות על אתרי מורשת ותרבות בסראייבו במהלך המלחמה שם, שהשאירו את העיר חרבה.

אבל רצח העיר הוא לא תמיד אקט מכוון של מלחמה. לפעמים הוא קורה באופן אגבי, "כוחות השוק". מונטרסקו נותן כדוגמה את הרס שוק האתרוג ביפו, אולי לא רצח עיר אבל, לדבריו, פצע מדמם.

"יפו היא עיר שנותקה מהמרכז העירוני שלה", הוא אומר. "העיר העתיקה, שוק הפשפשים וכיכר השעון הם כבר לא מרכז העיר הערבית, אלא רק מרכז העיר התיירותית, אחרי שהתושבים של יפו נדחקו דרומה. שוק יפו היה מוקד חשוב, והוחלט לחסלו בהחלטה נדל"נית, שנבעה מחוסר תכנון חברתי. במקומו הקימו לא אחר מאשר את פרויקט 'באמונה', המשווק לציבור הדתי יהודי. עכשיו יפו היא עיר בלי שוק. האם אפשר לדמיין את תל אביב בלי שוק הכרמל? את ירושלים בלי שוק בן יהודה?"

"הג'נטריפיקציה, גם אם היא נעשית ללא כוונות רעות, אבל בעיקר כאשר היא נעשית על ידי אוכלוסיה מסויימת במודע כחלק מן המאבק הלאומי, היא תהליך שיכול להוביל לאסון אם היא נעשית ללא רגולציה מכוונת. תושבי יפו הערבים גרים בדמי מפתח בדירות עמידר. הילדים שלהם כבר לא יוכלו לגור שם, ואת הדירות בפרויקטים החדשים הם לא יכולים לקנות. זה איום משמעותי על הקיום הקהילתי. תכנון עירוני היה יכול לתת מקום ליוזמה פרטית אבל לא באופן בלתי מבוקר, בטח לא כשלכל החלטה יש השלכה לקונפליקט הלאומי. אפשר לבנות בתוך פרויקט חדש ברמת אשכול בלוד, גם דירות שכירות לטווח ארוך. זו רגולציה מודעת הקשר".

העובדים הסוציאליים קבעו את המדיניות

גם פרופ' רוני סטריאר, ראש המרכז הבינתחומי לחקר העוני והדרה חברתית באוניברסיטת חיפה, טוען שאחת מבעיות היסוד של הערים המעורבות היא תהליכים שמתרחשים בלי כוונת מכוון, מתוך חוסר אסטרטגיה וחוסר ניהול של המצב. סטריאר הקדיש את חמש השנים האחרונות לחקר הערים בקונפליקט בישראל דרך העיניים של העובדים הסוציאליים ושירותי הרווחה, "ובכלל לא מפתיע אותי מה שקרה בשבועיים האחרונים", הוא אומר.

 פרופ' רוני סטריאר. חיים בהכחשה / צילום: באדיבות אוניברסיטת חיפה

"הממצא העיקרי שלנו היה שאין מדיניות לגבי ערים מעורבות, והעובדים הסוציאליים היו צריכים לקבוע אותה. כששאלתי את הנחקרים שלי מהי עיר מעורבת? הם לא אמרו שזו עיר שיש בה רוב יהודי ומיעוט ערבי. זה משקף הכחשה.

"חוסר התכנון מוביל לאי-שוויון בשירותים השונים הניתנים לאוכלוסייה הערבית. התכנון העירוני מעדיף את הרוב ואת המגזרים החזקים, ולעתים קרובות אין מחשבה על ההשפעה של ההעדפה הזו על המגזר הערבי בערים. אומרים להם, תבואו למרכזים שבנתה העיר עבור כלל התושבים שלה. אבל הם מעדיפים לא לבוא. למשל, האם קשיש ערבי יגיע למרכז יום לקשיש שבו הדגש הוא על תכנים בעברית וחגי ישראל? כשהצעת לו מרכז כזה, אפילו קרוב לביתו, בעצם לא הצעת לו את השירות".

סטריאר מוסיף כי אפילו השפה יכולה להשפיע על הקונפליקט בתוך העיר, אבל גם בתחום זה - אין תכנון, אין אסטרטגיה. "כשבאים לאוכלוסיה הערבית עם המושג 'פינוי בינוי', נוצרים רגשות מאוד קשים, כי בנרטיב שלהם כשיש פינוי אין בינוי".

בזמן שברמה הלאומית מתקשים לקבל החלטה איך להתייחס לאוכלוסייה הזאת, החברה הערבית מחליטה בעצמה, אומר סטריאר. "הערבים ביפו, בחיפה, בלוד כבר לא מוכנים להתייחס לעצמם כאל מיעוט. הם הרי מיעוט ילידי ובכך הם שונים מהמוסלמים באירופה, למשל. זה מיעוט שנושא את הזיכרון של העיר כשלו. העובדים שלנו במערכת החינוך והרווחה לא יכולים להכחיש את זה".

בתקופת המתיחות, קבוצות העובדים הסוציאליים שחקר סטריאר התכנסו לתוך עצמן. "במשך שנים המתח היה מוכחש. לפני שבוע הגענו למצב שבו הקבוצות לא מדברות זו עם זו. היה מקרה שבו בן משפחה של אחת העובדות נתפס בפעילות אלימה, והקבוצה ממש התפרקה שם".

מרסיי כמודל קוסמופוליטי

בכל זאת, יש גם מקום לאופטימיות. במחקר שלה, פולן אומרת שאנשים נוטים להמעיט בתפיסתם את מספר הקשרים שיש להם עם "הצד השני". "המחקרים מראים שיש להם הרבה יותר נקודות ממשק מכפי שהם חושבים". במקומות העבודה, במקומות הבילוי והקניות, במקומות שבהם ניתנים שירותים עירוניים ושירותי רפואה. "אפילו אם האינטראקציה בין האנשים לא עשירה, זיכרונות משותפים ממקום מחברים ביניהם", היא אומרת. "עצם ההאזנה לשפת ה'אחר' לעתים תדירות, כחלק מנוף מולדתך בעיר, מעניקה איזשהי המשכיות בין הקהילות".

פולן אף מריעה לממסד מאוד לא אהוד בדרך כלל על מתכנני הערים - הקניון. הוא לעתים מספק חוויה שהתחושה שלה היא מנותקת מהקשר, בינלאומית יותר ממקומית, וכך יכול להיות מקום שבו כל המגזרים ירגישו נוח.

פולן מציינת במחקריה שכאשר הקונפליקט בנסיגה, יכולים להתפתח מוסדות עירוניים שמשפרים את השילוב בין חלקי העיר, והשילוב המוצלח הזה, כך נמצא במחקרים, יתרום להצלחה בכל חלקי העיר. "שותפות הציבור היא חיונית כדי שהתושבים יהיו מושקעים בהחייאת הערים שלהם, תוך התמודדות עם הקונפליקטים", היא כותבת. 

סטריאר מסכים ששותפות של כל הצדדים בתהליך התכנוני, באופן שינכיח את הזיכרונות של כולם במרחב, הוא קריטי לפיוס, אך מזהיר מפני "דו קיום של חומוס", מונח שלדבריו שמע מנחקריו. "דו קיום של נותן ומקבל שירות הוא לא שילוב אמיתי. הדברים צריכים להיות שוויוניים יותר, בעולם שבו יחסי הכוח אינם שוויוניים".

מונטרסקו נותן כדוגמה חיובית את מרסיי, שאותה הוא חוקר כיום. זו עיר צרפתית, אין על כך עוררין, ובכך היא שונה מהערים בקונפליט שדנו בהן, אבל יש בה גם מתחים. "התודעה של מרסיי היא כקונטרה לפריז. היא רואה את עצמה כעיר קוסמופוליטית, משולבת. התושבים שלה הם קודם כול תושבי מרסיי. קבוצת הכדורגל של העיר היא המקום שבו הפטריוטיות העירונית נחגגת על ידי כל הקבוצות האתניות.

"אם אנחנו מרחיבים מבט לכל הערים המעורבות בעולם, אנחנו רואים שפלורליזם הוא פרויקט פוליטי, הוא לא מתנה אלא משהו שצריך לעבוד עליו. אין ניו יורק בלי מגוון תרבותי, אבל עיר פלורליסטית צריכה לדעת להכיל את הזעם העירוני. אם חלק מהאוכלוסייה מרגישה מנותקת, זה מתפוצץ לכולם בפנים".