נוסחת לפיד-בנט: האם זה מה שיציל את הדמוקרטיה?

אולי יש משהו בנוסחת לפיד־בנט, השתתפות ללא הסכמה • היא עשויה להציל את החברה הישראלית ממלכודת "הדמוקרטיה של הרוב", ותעניק למיעוטים- לכל המיעוטים, אתניים ופוליטיים - רב־קיום בשלום

מנסור עבאס, נפתלי בנט ויאיר לפיד בעת החתימה על ההסכם הקואליציוני / צילום: נוואף נבארי
מנסור עבאס, נפתלי בנט ויאיר לפיד בעת החתימה על ההסכם הקואליציוני / צילום: נוואף נבארי

רוב הוא רוב, והרוב קובע. זה עניינה של הכרעה דמוקרטית, הלוא כן.
התשובה טיפה פחות חד-משמעית ממה שנדמה. לא מפני שמישהו רשאי לפסול את רצון הרוב בשם עליונותו המוסרית, או האינטלקטואלית, או הכלכלית, או הגזעית, אלא מפני שהדמוקרטיה ה"מאיוריטארית", זאת אומרת זו המיוסדת על רצון הרוב, חזרה ונכשלה בחברות מורכבות. התעלמות מרצון המיעוט מניבה משברים ואסונות.

אנשים חכמים התחילו להתלבט עוד במאה ה-17 בשאלה אם החברה האנושית תצא נשכרת מיחסי הסכמה בין רוב למיעוט. קרוב יותר לזמננו, החוקר ההולנדי ארנד ליפהרט (Arend Lijphart) הציע להבחין בין "דמוקרטיה של הרוב" לבין "דמוקרטיה קונסוציונלית", שאחד התרגומים המוצעים שלה לעברית הוא "דמוקרטיה הסדרית".

ההסדרית כוללת מנגנונים, המבטיחים שילוב כלשהו של קבוצות מיעוט בתהליך קבלת ההחלטות. ״מיעוט״ אינו בהכרח אתני, או דתי; זה בהחלט יכול להיות גם מיעוט פוליטי, שכוחו לעולם לא יספיק להרכיב ממשלה, או אפילו להשתתף בה.

ב"דמוקרטיה ההסדרית" נחוצה הסכמה רחבה, או לפחות צרה פחות מזו השוררת בדמוקרטיה של הרוב. הסכמה רחבה כרוכה בפשרות, בהאטה של תהליך קבלת ההחלטות, לפעמים בשיתוק.

ישראל הביאה את הדמוקרטיה ההסדרית שלה אל שיא חסר תקדים בין 1967 ל-1970, כאשר כוננה "ממשלת ליכוד לאומי" (כך קראו לה אז, לפני שקם הליכוד). מתנגדיה, במיוחד מן השמאל, תיארו אותה כ"ממשלת שיתוק לאומי", בוודאי בענייני חוץ וביטחון. תחת שלטונה, ישראל ה"הסדרית", אם גם בניהול של המרכז-שמאל, התחילה את "הסיפוח הזוחל".

נמאס להם לחכות למיעוט

רצונו הישיר של הרוב, כפי שהובע בכיכר השוק של אתונה, עורר תמיד הסתייגויות ניכרות. הוא תואר לפעמים כ"שלטון האספסוף". הרפובליקה הרומאית לימדה את יורשותיה איך מטילים חישוקים על הרצון הישיר.

הרפובליקה האמריקאית למדה - ולימדה. הסנאט של ארה"ב הוא מופת בהחלשת תוקפו של רצון הרוב, מפני שהוא מעניק ייצוג זהה לכל אחת מ-50 המדינות, יהיה גודל אוכלוסייתן אשר יהיה. בסנאט עצמו, לפחות לפי שעה, נחוץ רוב מיוחס (60 מתוך מאה) כדי להעביר חוקים. כמובן, עצם שיטת הבחירות לנשיאות מעמידה בספק את רצון הרוב.

שתיים משש הבחירות האחרונות העניקו ניצחון למועמד שהפסיד במניין הקולות הכללי. אבל זו אינה תוצאה מכוונת של החוקה, בעוד שהרכב הסנאט הוא בהחלט תוצאה כזאת.
ההכרה שרצון הרוב אינו יכול לכוון בלבדית את תהליך קבלת ההחלטות פיעפעה אל התאגדויות רב-לאומיות, למשל האיחוד האירופי. באיחוד יש 27 ארצות, שהפוליטיקה שלהן משתרעת לאורך הקשת הפוליטית. לכל אחת מהן יש זכות וטו, בין אם זו מלטה או גרמניה.

בשבועות האחרונים, הצורך להגיע להסכמה פה-אחד עלה לגרמנים, ולאחרים, על העצבים. הונגריה הכשילה שתי יוזמות של האיחוד: לקרוא להפסקת אש בין ישראל לחמאס (ההונגרים הם חברים של ישראל), ולגנות את מהלכי הדיכוי של הדיקטטורה הסינית (ההונגרים הם חברים של סין). שר החוץ של גרמניה חרק שיניים. זה לא יכול להימשך כך, הוא אמר. לא יתכן שרצון הרוב לעולם לא יגבר על רצון המיעוט.

הסנאט של ארה״ב חצוי עכשיו בין 50 דמוקרטים ל-50 רפובליקאים. כמפורש בחוקה, זכות ההכרעה במקרה של תיקו ניתנת לסגנית הנשיא, שהיא דמוקרטית. אבל 50+אחד אינם מספיקים להעברת רוב החוקים. נחוצים 60.

קצרה רוחם של רוב הדמוקרטים. הם היו רוצים לבטל את הרוב המיוחס. על הפרק עומד חוק עתיר-מזומנים לשיקום התשתית. אם אי אפשר לקבל את הסכמת הרפובליקאים, אז קדימה, הבה נבטל את הצורך ברוב מיוחס, אמר בשבוע שעבר מנהיג השמאל, ברני סנדרס. למרבה האירוניה, רוב פשוט מספיק כדי לבטל רוב מיוחס.

במקום 61, בואו נגיד 71

מושב אחד ויחיד בכנסת מפריד בין "ניצחון היסטורי" (התיימרותו של בנימין נתניהו במוצאי יום הבחירות, לפני חודשיים וחצי) לתבוסה היסטורית. מה היה קורה אילו החוק, או ההרגל, היה מחייב קואליציה בישראל להסתמך על רוב מיוחס? תשכחו מ-61, תנו לנו, נגיד, 71. מה זה היה מעולל לעצבים הלאומיים, ברור למדי. אבל זה היה מעניק הרבה יותר משקל ולגיטימיות לכל משוואה קואליציונית.

לחלופין, מה היה קורה אילו ישראל אימצה את השיטה השווייצרית, המעניקה מקומות בקבינט לכל אחת מן המפלגות, על יסוד גודלה היחסי? ראש הממשלה (תוארו הוא "נשיא") מתחלף אחת לשנה, והוא מכהן רק כיושב ראש ישיבות הקבינט. הסכמה רחבה נחוצה להחלטות, לצד המכניזם השווייצרי המיוחד במינו של משאלי-עם.

הדחף בישראל בשנים הבאות יהיה להתרחק מכל דגם של דמוקרטיה הסדרית, לא לחזק אותה. אבל זו עלולה להיות בכייה לדורות.

מורכבותה של חברה מחייבת אותה לכלול, לא להוציא מן הכלל. מראית העין של הכרעות מהירות, בשעה שהחברה חצויה כמעט שווה בשווה, היא, כפשוטה, מראית עין; והיא מניחה בהכרח את היסוד לניסיון נואש של החצי הדחוי לחזור ולהיכלל.

דמוקרטיה אינה צריכה להיות משחק-סכום-אפס. היא צריכה תמיד להציע משהו למישהו. אין זה מן הנמנע שהנכונות להסתפק במועט תגבר, אם יהיה מועט לכל דורש.

נוסחת בנט-לפיד אולי תיטיב יום אחד עם הדמוקרטיה הישראלית, מפני שבמרכזה עומדת השתתפות גם בהיעדר הסכמה. מה הפלא שאל ג׳אזירה וצופיה בעזה מודאגים מאוד. הקואליציה הזו, אם תעמוד בדיבורה, תוכיח למיעוט מקופח שהשתתפות טובה מהחרמה. לאן זה עלול להוליך? מי יודע, אולי אפילו לדו-קיום בשלום.

צרו איתנו קשר *5988