היה מעמד פאתטי בלשכה הסגלגלה בבית הלבן ביום ו׳ שעבר: הנשיא ביידן, עייף ולא-מרוכז, החליף מלים של נימוס עם שני אורחיו, נשיא אפגניסטן אשרף ע׳אני והאיש מס׳ 2 במידרג האפגאני, עבדאללה עבדאללה. "האפגאנים צריכים לפתור את בעיותיהם בעצמם", אמר נשיא ארה"ב על רקע הידיעות שעשרות ערים ומחוזות נפלו בידי צבא האיסלאם של הטליבאן.
זו הייתה אולי הפגישה האחרונה מסוגה. שני אורחיו של ביידן אמנם אינם יכולים לסבול זה את זה, אבל זו אינה בעייתם הגדולה ביותר. הם חוזרים אל עיר הבירה המעונה והנפחדת של ארץ מתמוטטת, כדי להכין, כנראה, את טקס האשכבה של משטרם; וגם את טקס האשכבה של תקוות רמות מאוד, שפיעמו באפגניסטן לפני 20 שנה.
מנוי וגמור עם הנשיא ביידן לפנות בספטמבר את אחרוני החיילים האמריקאיים מאדמת אפגניסטן. איתם ייצאו גם אחרוני החיילים של בעלות הברית, מבריטניה עד אוסטרליה. יקיץ בזה הקץ על המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב. היא עלתה בחיי 2,300 חיילים אמריקאיים ואלפי פצועים פיזיים ונפשיים (רבבות אפגאנים נהרגו בה); היא גבתה טריליון דולר ויותר ממשלמי המסים; והיא מסתיימת בתבוסה ניצחת.
כה ניצחת היא התבוסה עד שיש מקום לטעון כי המלחמה הזו, ומלחמת-השווא בעיראק, מילאו תפקיד מרכזי בהנמכת קומתה הבין-לאומית של ארה"ב. היא נכנסה אל המאה ה-21 גבוהה לאין שיעור מכל מתחרה פוטנציאלית. ואז התעופפו שלושה מטוסי נוסעים אל המגדלים התאומים בניו יורק ואל הפנטאגון, וארה"ב הפצועה והנרגזת גמרה אומר לא רק להעניש את הפושעים אלא גם לתקן את העולם שממנו באו.
"המלחמה הטובה"
התקפת אל קאעידה על אדמת ארה"ב אמנם הצדיקה מלחמה. בפעם הראשונה והיחידה בתולדות נאט"ו, הברית הצפון־אטלנטית החילה סעיף מאמנת היסוד שלה, המחייב את חברותיה לעשות יד אחת להגנת חברה מותקפת. כל אחת מהן הציבה לפחות כמה קסדות על אדמת אפגניסטן.
ברק אובמה, שהתפאר לימים כי הוא התנגד מיד למלחמת עיראק (בהיותו חבר באסיפה המחוקקת של מדינת אילינוי), אמר על אפגניסטן שהיא הייתה "המלחמה הטובה". לא זו בלבד שהיא היתה מוצדקת פוליטית ומוסרית, אלא שהיא עמדה להוציא ארץ שלמה מחושך לאור.
אפגניסטן הייתה נתונה במשך חמש שנים לשרירות לבם של כוהני דת חשוכים, שהתעמרו בנשים, כרתו את גפיהם של גנבים במעמדים פומביים עתירי צופים, רמסו כל זכות אדם אפשרית, והעניקו חופש פעולה לטרור האיסלאמי הבינלאומי. אגב, הם גם אסרו על נגינת מוזיקה, ואבוי למי שנתפס. ביום שבו נמלטו לוחמי הטליבאן מכאבול הבירה, בנובמבר 2001, עלה פתאום קול של מוזיקה מתרוננת מכל חלקי העיר.
כמו שנות ה־70, כמו שנות ה־30
הכישלונות האלה חוזרים ונשנים. ואף כי מוטב להתרגל, הם חוזרים וצורבים. החדשות מאפגניסטן בשבועות האחרונים מזכירות את אלה של אביב 1975, כאשר הצבאות הקומוניסטיים בדרום וייטנאם ובקמבודיה הלכו מחיל אל חיל. יום אחר יום נפלה עוד עיר מחוז בידיהם, וטבעות החנק סביב ערי הבירה, סאייגון ופנום פן, התהדקו והלכו. אלה היו ימיי הראשונים בעיתונות. אני זוכר שהיינו מקלפים את המברק האחרון מן הטלפרינטר היחיד של גלי צה"ל, ומתאמנים בהגיית השמות: הואה (Hue) נפלה, דאנאנג הלכה לבלי שוב. בדיוק כמו הימים האחרונים באפגניסטן. כאז כן היום ספרנו את הקילומטרים האחרונים בנתיב הניצחון של אויבי ארה"ב.
זה היה בלתי מובן כבר אז. 58 אלף חיילים אמריקאיים מסרו את נפשם בג'ונגלים של הודו-סין, כדי להגן על חרויותיהן של ארצות רחוקות, מפני שממשל אמריקאי האמין, כי על כפות המאזניים מוטלת חירותו של המערב.
אנחנו חיים בסימן אסוציאציות של אסוציאציות. הימים האלה מזכירים לנו את חוסר האונים של המערב בשנות ה-70, כאשר ברית המועצות וגרורותיה השליטו את רצונן על שורה של ארצות ענקיות ורבות משאבים באפריקה. מפלגות קומוניסטיות חזקות איימו על הדמוקרטיה בחלקים של מערב אירופה. משבר כלכלי חמור שם קץ לרבע מאה של שגשוג במערב.
השנים ההן מצידן הזכירו לבני הזמן ההוא את סוף שנות ה-30, כאשר משטרים פשיסטיים חסרי מעצורים עמדו בעיצומם של מסעות הפחדה וכיבוש באירופה ובאסיה, והדמוקרטיות המערביות, גם אז בעיצומו של משבר כלכלי היסטורי, היו חסרות אונים.
הרושם של "שקיעת המערב" שזור כחוט השני בהיסטוריה המודרנית. פילוסופים, היסטוריונים ומדעני המדינה הלכו בעקבות אדוארד גיבון (׳שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית׳), וחזו את הופעתם הממשמשת ובאה של צבאות הברברים, או לפחות של תאגידיהם הרב-לאומיים. בסוף שנות ה-50, אמריקה נחרדה מן הספוטניק הרוסי בחלל החיצון. בשנות ה-80 היא התחילה ללמוד יפנית, כאשר היה נדמה שיפן עומדת לקנות את אמריקה, מוול סטריט, עבור דרך דטרויט וגמור בהוליווד. אחר כך בא עשור של אופוריה, בעקבות התמוטטות הקומוניזם ואגב מהפכת ההייטק. ואז באה 2001 הנ"ל.
תחזיות של הביון האמריקאי, שצוטטו בסוף יוני, מעמידות על ששה חודשים, אולי רק שלושה, את תוחלת חייה של ממשלת אפגניסטן לאחר שהאמריקאים יסתלקו בספטמבר. לשון אחר, הכול עומד לרדת לטמיון.
הלקח אינו צריך להתבזבז על איש. ב-1975, ארה"ב הקריבה בעלות ברית באסיה ובאפריקה. המונים נמלטו אל הים הפתוח, והמונים נשארו מאחור, בניסיון "לפתור את בעיותיהם בעצמם". ההיסטוריה אינה חוזרת, אבל היא נראית מוכרת מאוד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
