כשאלי ויזל גנז ספר עבור חיים גורי: סיפור קטן על סופר ענק במלאת חמש שנים לפטירתו

כל מי שחצב מליבו אי פעם מילים יודע עד כמה קשה לשחרר אותן חזרה לעולם. המחלוקות הכואבות ביותר שחוויתי (וכהווה ידוע, לא הגעתי בדיוק בתול-קרבות לעולמה של ספרות...) היו עם עורכי ספרי כשאלה ביקשו לכרות אבר מגופי בלי הרדמה או במילותיהם: למחוק משפט שכתבתי ובעיניהם הוא מיותר. בעיני כמובן הפך המשפט ההוא באותו רגע לאבן השתייה של היצירה כולה. בלעדיו - אין.

כאמור, איני מיוחד בתכונתי זו. כל סופר יעיד שאין דבר קשה יותר מאשר לוותר על קטע שנוצר בליבו והוא העלה אותו על הכתב, הידק, דישן, דייק, השקה, יישר ודייק שוב. לכן כל כך התרגשתי כששמעתי את הסיפור הבא על הסופר וחתן פרס נובל לשלום, אלי ויזל. סיפור על סופר גדול ופועל צדק גדול ומסתבר שגם אדם גדול.

בראשית שנות השישים ויזל היה כבר סופר ידוע. ספרו הנודע "הלילה" שראה אור באנגלית בשנת 1960 ביסס את מעמדו כבן-בית בספרות העולמית. הצלחת ספריו הבאים "עיר המזל" ו"שערי היער" הפכה אותו לכוכב הבלתי מעורער של הספרות היהודית העולמית. מעמד זה הביא סופרים עבריים רבים לפנות אליו בבקשה שיסייע לפרסום ספריהם מעבר לים. הוא עצמו סיפר על כך באוטוביוגרפיה שלו - "כל הנחלים הולכים אל הים": "סופרים ישראלים התחילו לבקש את עזרתי כדי שספריהם יראו אור באנגלית בארה"ב. פתאום הרגשתי שיש לי 'השפעה'. המלצתי למוציאים לאור ולעורכים על כמה מהם. מקצתם התפרסמו".

ביניהם היה גם הסופר והמשורר חיים גורי. השניים שהיו חברים קרובים עוד מראשית שנות החמישים (גורי אף תרגם שניים מספרי ויזל לעברית) סיקרו זה לצד זה את משפט אייכמן ב-1961. גורי עבור עיתון "למרחב" וויזל עבור ה"פורווארדס". משיצא לאור ספרו של גורי "מול תא הזכוכית" על משפט אייכמן, ביקש גורי מוויזל שיסייע לו לפרסם אותו גם באנגלית. וויזל נענה מיד לבקשה. לפי ד"ר יואל רפל, בכיר חוקריו של ויזל ומי שייסד את ארכיונו באוניברסיטת בוסטון, אחרי שמונה חודשי ניסיון שבהם ניסה ויזל לשכנע מו"לים אמריקאים להוציא את הספר לאור הוא כתב לגורי "אני החלטתי לא לנוח ולא לשקוט כל עוד לא אשבור את החוזה". שנה וחצי נוספות תחלופנה כשויזל מנהל מגעים עם חמש הוצאות ספרים שונות והיעד טרם הושג. "אני מודה לך על מכתבך העצוב המספר על גורלו של ספרי 'מול תא הזכוכית'....לא כתבתי לך לאחרונה מפני שלא רציתי להעכיר את רוחך ביודעי כמה אהבה ורעות ורצון טוב השקעת בכך..." כתב לו גורי. כך זה נמשך זמן רב עד שמאמצי ויזל הצליחו והספר ראה אור באנגלית.

כעת מסתבר שכל זה לא היה אלא מבוא לסיפור האמתי שמאחורי פרסום "מול תא הזכוכית" באנגלית. יום מעונן אחד מאתר ד"ר רפל בארכיון שהוא מנהל מעטפה סגורה שעליה לא כתוב דבר. כשהוא פותח אותה הוא מוצא לתדהמתו כתב-יד ערוך של כל מאמרי ויזל על משפט אייכמן. כתב יד שאפילו הוא לא ידע עליו. הוא מיהר לוויזל ושאל אותו: "מדוע גנזת את כתב-היד של ספרך על משפט אייכמן?" ויזל, שלא כדרכו, היה נבוך והתקשה למצוא מילים. רפל לא וויתר עד שוויזל נשבר והודה ש"לא רציתי שספר שלי יתחרה בשוק עם ספר של חיים שמאד התאמצתי שיצא-לאור באנגלית".

לימים, כשהגיע רפל לביתו של גורי בירושלים וסיפר לו על כך, לא יכול היה גורי להירגע. "האיש הזה עשה בשבילי מה שלא עשה אף אחד אחר. אני בכלל לא ידעתי", הוא זעק לעבר אשתו, "תקשיבי עליקה, הוא גנז ספר שלו בשביל ספר שלי". גורי, שבאותה עת כבר חגג את יום הולדתו התשעים החל מסתובב נסער בבית. "איך לא ידעתי? למה לא סיפר?". לאחר שנרגע אמר לרפל שהוא עדיין מתקשה להאמין: "הוא ויתר על הספר שלו? דבר כזה איש לא עשה ולא היה עושה".

גורי צדק. רק סופרים בודדים היו עושים דבר כזה למען חבריהם או בכלל. מצד שני, כמה סופרים עונים לשם אלי ויזל?

 הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו