האסי, שחייה בהפרדה, תחבורה ציבורית בשבת: למה שכל אלה יגיעו לבג"ץ?

הפיילוט של רשות הטבע והגנים לשחייה בהפרדה, שהתקיים בספטמבר האחרון, התנהל כמצופה. הרשות החלה בפיילוט, זה נחשף בתקשורת, ומיד החל המלחמה - ארגון "בצלמו" בפינה הימנית, שדולת הנשים בשמאלית. הפעמון צלצל, והקרב מתחיל. אלמלא הבחירות והקפאת הפיילוט, הינו מגיעים להמשך הברור מאליו של הסיפור - מכתבים זועמים, עתירות לבג"ץ וציפייה דרוכה של שנים בתקווה להכרעה.

וגם ההכרעה הזו לא תמיד מגיעה. קחו לדוגמה את המאבק על האסי, בו קבוצה מתושבי האזור מוחים נגד קיבוץ ניר דוד שלא מאפשר רחצה חופשי בנחל. שם גובשה פשרה בחסות בית המשפט, אך זו לא מומשה. המחלוקות רק הועצמו, ועדיין אנחנו רואים את אותם המראות - הפגנות, עימותים, בתי משפט וציפייה לא ריאלית שהמבוגר האחראי יחליט בשבילנו. וכאשר הוא יחליט, מי שיהיה בצד המפסיד, ימצא סיבות לכעוס; ומי שינצח, יאהב; כמו באיזה תסביך משפחתי רב-שנים אותו אנחנו מקיימים עם שופטי ישראל.

כי הפגם האמיתי בתהליך לא נמצא בהכרעה. הוא נמצא הרבה קודם, בהרכב. קחו לדוגמה את סוגיית השחייה בהפרדה. נראה כי יש כאן ציבור גדול שמיוצג, אבל מה עם נשים מוסלמיות או חרדיות? האם לא ראוי שיימצא להן פתרון? איפה המקום שלהן בתהליך? ובעניין האסי - ברור שלוועד הפעולה של בית שאן יש עמדה, אבל מה קורה עם תושבי טבריה? או עם מטיילים שמגיעים מכל רחבי הארץ? האם הם לא צריכים להיות חלק מהתהליך?

נראה כי אל משחק ההכרעה עולות רק נבחרות הניצים. רק מי שיש לו אינטרס לעתור, להכריע, להתמודד עד הסוף המר, יוכל לגייס משאבים ולעמוד בתהליך המשפטי הכבד והארוך. למעשה, למי שכבר נכנס לתהליך אין שום אינטרס לעצור ולהתפשר. יש לו תורמים, תמיכה תקשורתית, דעת קהל. יש לו ארי להשביע, וקומץ של פשרה לא יספיק כאן. במקום לנסות דרך אחרת, בריקוד הידוע של קבלת ההחלטות הישראלית אנחנו נדרשים פעם אחר פעם לבחור בין שיתוק למלחמה - ומקבלים את שניהם, פעם אחר פעם.

אז בואו נשחק פעם אחת בנדמה לי. בשבועות הקרובים תעלה שוב על סדר היום סוגיית התחבורה הציבורית בשבת. בואו נדמיין איך פעם אחת מתחילים מראש מהגישור. בואו נדמיין איך עושים את הגישור לפני שמתחילים לריב שוב. בואו נחשוב איך זה יהיה. את החילונים, את הדתיים, את המסורתיים, את הערבים, את החרדים, את הנשים ואת הגברים שנוגעים בדבר.

בואו נדמיין איך יהיה לנסות לקבל פתרונות מהציבור, ללבן את המחלוקות. בואו נחשוב איך זה יהיה אם להסדרה עצמה נגיע עם תוצרים של תהליך שמתנהל בלב פתוח ובנפש חפצה. בואו נבוא לחקיקה, אחרי שעשינו את הדיון הציבורי, אחרי שהתווכחנו ואחרי שניסינו לגשר על המחלוקות. בואו נדמיין איך המדינה תוכל להקים מנגנון של הסכמות, שיאפשר לפעמים גם לבית המשפט לומר לנו האזרחים, תסתדרו בעצמכם.

הכותב הוא פרופסור למשפטים, מראשי הקונגרס הישראלי ומרכז מנומדין למשפט יהודי ודמוקרטי הפועלים באוניברסיטת בר-אילן