המנכ"ל שהשתלט על העסק שסבא וסבתא הקימו: "עד לפני שלוש שנים היו הולכים לנוח באמצע יום עבודה"

אבי פקר נולד למשפחה שמנהלת את מפעל הוופלים "מן" • כשהחליט להיכנס לעסק המשפחתי, נאלץ לבצע מהלכים כואבים

אבי פקר / צילום: איל יצהר
אבי פקר / צילום: איל יצהר

אישי:  36 + 1 בהורות משותפת, גר בתל אביב
מקצועי: מנכ"ל "מן", יצרנית ופלים ועוגיות (ואת המצופה המיתולוגי)

אני: אוהב אנשים, רגיש לסביבה, מתכנן קדימה.

משפחה: לסבא רבא שלי, אלעזר רוקח, היה מפעל לוופלים בוינה וסבא, מנחם רוקח, למד שם את תולדות האפייה. הם עלו לארץ ב-1938 והקימו את מחלקת הוופלים של מפעל "ליבר", שנקנה מאוחר יותר על ידי עלית, המתחרה הגדולה שלנו. שם סבא הכיר את סבתא, פנינה, דור עשירי בארץ. ב-1954, אחרי שאביו פרש, סבא החליט להקים עסק עצמאי ויחד עם עוד שני שותפים פתח קואופרטיב לייצור ופלים ועוגיות בבני ברק. אחרי ארבע שנים סבא וסבתא לקחו הלוואות, קנו אותו והיו קמים בארבע בבוקר כדי לפתוח את התנור לאפיית עלי הוופלים, עליהם היו מורחים את השוקולד ידנית, מכניסים לקופסאות הפח וסבתא היתה מעמיסה אותן על הסוסיתא ומוכרת ברחבי הארץ.
הצד השני ניצולי שואה, סבא מרומניה וסבתא מפולין, שהכירו במחנות העבודה, הצליחו לברוח והתפרנסו מכל מה שיכלו. אחרי המלחמה עלו לארץ והשתקעו בבני ברק. ההורים הכירו בצבא, התחתנו ועברו לפ"ת. אמא גדלה במפעל ומיד אחרי השחרור מהצבא, לקחה אוטובוס מהבקו"ם לשם. במשך 42 שנים עבדה שם כל יום. אבא, טכנאי חשמל, שימש כאיש האחזקה של המפעל.

ילדות: פ"ת, בשכונה ותיקה, ילד מפתח שהוריו היו בעבודה. הייתי בכל חוג אפשרי, קרמיקה, בישול, טניס, צופים, כדורסל. הייתי במועצת תלמידים בבית הספר ובמחוז ופעיל פוליטי בנוער העבודה בפ"ת. אהבתי את העשיה הציבורית ותמיד רציתי להיות בעל השפעה.

דיאטה: הייתי ילד שמנמן, עניין גנטי. כל חיי נלחמתי במשקל, ניסיתי כל דיאטה אפשרית. כשאחותי הודיעה שהיא מתחתנת, התחלתי לאכול מסודר, הלכתי לחדר כושר ולחתונה הגעתי מינוס 17 קילו.

"מן" 1: ההורים עברו שנים מאוד קשות עם העסק בהתחלה, חיו מגרוש לגרוש וכמעט מכרו אותו לאחד הקיבוצים. בשנות ה-70', כשעברו למכונות, הומצאו "המצופים" שנכנסו לשק"ם הצה"לי - וזו היתה תחילת פריחתו של המותג. העסק הלך וגדל, בלי פרסומות, בלי שיווק ובלי הנהלה. סבא, סבתא, אמא והדוד שלי עבדו במפעל. עד לפני שמונה שנים לא היה מחשוב, ועד לפני שלוש שנים את ההזמנות עשו בטלפון והיו סוגרים את הדלת בשעה שלוש כמו אוסטרים טובים, כי 'לא חיים בשביל העבודה'. לא היו שאיפות לצמוח, רק לשמור על איכות.

קריירה: למדתי מנהל עסקים וידעתי שאני לא רוצה לעבוד במפעל. גם אף אחד לא הזמין אותי, כי אמא רצתה שנעשה מה שאנחנו רוצים, בלי להסליל אותנו. במהלך הלימודים נחשפתי לעולם המכירות והמוצרים ובסופם התקבלתי לקבוצת "זאפ". אחרי שנתיים הבנתי שאם לא אכנס עכשיו ל"מן", זה יהיה מאוחר מדי.

"מן" 2: אמא לא התלהבה. הם לא חשבו על להעביר את העסק הלאה וכששגיא רוקח, בן הדוד שלי ואני נכנסנו לשם, יחד עם אמא והדוד, היו פיצוצים. לקחנו חברה שמתמחה בעסקים משפחתיים ואחרי תהליך של למעלה משנה, שבסופו היתה הבנה שכדי שהניהול יעבור אלי, הם צריכים לצאת לפנסיה. ביקשתי מהם להפסיק להגיע למפעל וזה היה לא קל. ב-2016 נכנסתי לתפקיד, הקמנו דירקטוריון, הבאתי מנהלים שכירים בפעם הראשונה. את סבתא, בת ה-97, שעדיין צלולה, הטריד אצל מי המפתח לעסק, כי הוא חייב להיות במשפחה. אנחנו מייצרים ופלים רגילים ומצופים ועוגיות, עם דגש על מוצרים ללא סוכר. שילשנו מכירות, אנחנו מובילים בשוק החרדי ומשווקים תוצרת לקהילות יהודיות בעולם.

משפחה: אני רווק תל אביבי. החלטתי שאם עד גיל 35 לא אמצא בן זוג, אביא ילד בפונדקאות, ואז פגשתי את קרן, שגרה ארבע קומות מתחתי, וילדנו את עידו, בן שנה וארבעה חודשים, בהורות משותפת.

קורונה: בהתחלה כשחשבו שסוף העולם הגיע, היתה היסטריה ודווקא בתקופה שלפני פסח, שהיא הכי רגועה אצלנו, עבדנו כמו מטורפים. כשהיו סגרים באיזורים חרדיים נלחצתי, אבל בסופו של דבר סיימנו את השנה בלי לרדת במכירות. היינו חייבים להגיע למפעל אז התכנית היתה שאם אכנס לבידוד, אמא והדוד יחליפו אותי.

תפיסת עתיד: לרוץ קדימה עם "מן" ובעוד עשר שנים להעביר את הניהול היומיומי ולעבור למאקרו.

צרו איתנו קשר *5988