חניה | דעה

הגיע הזמן שגם תושבים ישלמו על חניה ברחוב

על אף המחיר הפוליטי, הרשויות המקומיות צריכות לחשוב מחדש על "ההטבה" של חלוקת תווי חניה לתושבים באזורים צפופים ללא הגבלה וללא עלות, ולהפסיק לתחזק את מצג השווא שביכולתן או מתפקידן להבטיח גישה לחניה בשפע ובחינם לכל התושבים בכל אזורי העיר • באזורי הביקוש, המדיניות הזו כבר מזמן לא משרתת אף אחד

מגרש חניה ברחוב מנחם בגין 13 רמת גן / צילום: אלי יהב
מגרש חניה ברחוב מנחם בגין 13 רמת גן / צילום: אלי יהב

הרשויות המקומיות צריכות לגלות אחריות ולמלא את חלקן בהתמודדות עם האתגרים התחבורתיים של ישראל. התחלה טובה יכולה להיות ביטול הפטור או מתן ההנחה לתושבים בתשלום על חניה ברחוב בכל העיר. מדובר בצעד משלים ומתבקש לכלים החשובים לניהול הביקושים לנסיעות ולחניה שנכללו בחוק ההסדרים שאושר לאחרונה בממשלה - אגרות גודש ותמחור החניה ברחוב בהתאם לביקושים.

שימוש בתווי חניה עשוי להיות כלי מדיניות אפקטיבי כאשר הביקושים עולים על היצע החניה. בדומה לאגרת גודש, פתרון זה יכול להוות תמריץ לשימוש באמצעי תחבורה חלופיים למי שאינו מחזיק בתו חניה, ובכך לצמצם את עומסי התנועה ואת ההשפעות השליליות הנלוות להם. ההיגיון מאחורי העדפת צרכי תושבים מקומיים על פני אינטרסים של קבוצות אחרות באמצעות תווי חניה מובן במיוחד באזורים וותיקים עם מספר רב של בניינים שנבנו ללא חניות, וכן בשכונות מגורים בהם ממוקמים מוקדי עניין משמעותיים כמו מוסדות תרבות ואולמות ספורט שכוללים חניונים.

אך המדיניות הנוכחית של תווי חניה עירוניים אינה אפקטיבית בהשגת מטרתה המרכזית בחלק גדול משכונות המגורים הצפופות - הבטחת זמינות חניה לדיירים. מעבר לכך, יש לה השפעות כלכליות, סביבתיות ותחבורתיות שליליות רחבות יותר, שעומדות בסתירה למדיניות התחבורתית המוצהרת של הממשלה.

הערים בישראל חריגות באופן שבו הן עושות שימוש בתווי חניה בהשוואה למקובל בערים אחרות באירופה ובצפון אמריקה, ולעומת אסיה בה אין כמעט שימוש בתווים אלו בכלל. הרוב המוחלט של הערים בישראל מעניקות לתושביהן פטור מתשלום או הנחה משמעותית עבור חניה בכל רחבי העיר, ולא רק חניה בחינם באזור מצומצם יחסית הסמוך לבית.

לא מדובר במדיניות בעלת השפעה שולית. על-פי ממצאים ראשוניים של מחקר מקיף שנעשה עבור משרד התחבורה לאפיון הנסיעות הארצי בשנים 2018-19, שיעור משמעותי מסך הנסיעות בישראל הוא פנים עירוני. כך, למשל, בערים פתח תקווה, ראשון לציון ותל אביב-יפו שיעור הנסיעות הפנים עירוניות הינו למעלה מ-40% מסך כל הנסיעות שנעשו על ידי התושבים, בערים אשדוד ובאר שבע הוא למעלה מ-60% ובירושלים הוא מגיע ל-75%.

המדיניות הזו מעודדת שימוש ברכב פרטי לנסיעות בתוך העיר ובכך פועלת כנגד השאיפה לצמצום הגודש בכבישים ולעידוד מעבר לאמצעי תנועה חלופיים לרכב הפרטי. הפגיעה בתושבים כתוצאה מהמדיניות הזו מתבטאת בעליית זיהום האוויר והרעש, בהארכת זמן חיפוש החניה וההליכה ממקום החניה ליעד (שגורמים גם לאי ודאות במשך הנסיעה) ובהחרפת עומסי התנועה. בנוסף, בגלל שחניה ברחוב ניתנת לתושבים בחינם, יש צורך ביצירת מקומות חניה נוספים כדי לתת מענה לביקוש מצד מבקרים. רשויות מקומיות ויזמים פרטיים משקיעים סכומי עתק בהקמת חניונים, שחלקם רווחיים רק בשל הביקוש העודף של מבקרים שנכונותם לשלם על החניה היא גבוהה.

על אף המחיר הפוליטי בטווח הקצר, הרשויות המקומיות צריכות לחשוב מחדש על "ההטבה" של חלוקת תווי חניה לתושבים באזורים צפופים ללא הגבלה וללא עלות, ולהפסיק לתחזק את מצג השווא שביכולתן או מתפקידן להבטיח גישה לחניה בשפע ובחינם לכל התושבים בכל אזורי העיר. באזורי הביקוש, המדיניות הזו כבר מזמן לא משרתת היטב אף אחד - לא את התושבים, לא את העסקים המקומיים, ולא את הולכי הרגל והנוסעים האחרים ברחובות העירוניים.

הכותב הוא מתכנן ערים

צרו איתנו קשר *5988