רחוק מהעין, רחוק מהכיס: למה התושבים מחוץ למרכז חיים פחות שנים?

אזרח בדרום הארץ יחיה בממוצע שנתיים פחות מאזרח במרכז • אזרח ערבי יחיה בממוצע שלוש שנים וחצי פחות מאזרח יהודי • בבתי החולים בפריפריה יש פחות רופאים, פחות אחיות ופחות מיטות אשפוז • למה זה קורה, והאם המדינה עושה משהו כדי לנסות לשנות את המצב? • המשרוקית של גלובס

אופיר כץ, ליכוד. בוקר טוב דרום, רדיו דרום, 21.07.21 / צילום: דוברות הכנסת
אופיר כץ, ליכוד. בוקר טוב דרום, רדיו דרום, 21.07.21 / צילום: דוברות הכנסת

"אנחנו (תושבי הפריפריה) חיים פחות. כן, ללא ספק, זאת בסוף התוצאה הסופית". את הדברים הנחרצים הללו אמר לאחרונה ח"כ אופיר כץ מהליכוד, במהלך ראיון ברדיו דרום על מחקר חדש שהציג תמונה עגומה לגבי מצב שירותי הבריאות בפריפריה. כץ מתגורר בעצמו בעפולה, ובעבר כיהן כיו"ר ועדת המשנה לוועדת הכספים בכנסת לצמצום הפערים בתקצוב שירותי הרפואה בין הפריפריה למרכז. מה עומד מאחורי הדברים שהשמיע?

פערים גיאוגרפיים וחברתיים

אפשר להתחיל עם המספרים היבשים. אם נתייחס ל"פריפריה" לפי ההגדרה הבסיסית ביותר, ריחוק מהמרכז, נוכל לראות שלפי נתוני הלמ"ס תוחלת החיים הממוצעת של מי שחי בצפון (נפת חדרה וצפונה) עמדה ב-2019 על גיל 81.9. בדרום (נפת אשקלון ודרומה) תוחלת החיים הממוצעת היא רק 81.2. לעומת זאת, מי שחי במרכז הארץ צפוי לחיות עד גיל 83.4. כלומר, שנתיים יותר מאשר בדרום.

יש עוד דרכים להתייחס לפריפריה ולפערים שקיימים בנושא בחברה שלנו. למשל, על ידי השוואת החברה הערבית לחברה היהודית ולממוצע הכללי. תוחלת החיים של אזרח ערבי ממוצע תעמוד על 79.5 לעומת ממוצע של 82.6 בכלל האוכלוסייה ושל 83.1 בחברה היהודית לבדה.

ואפשר גם להתייחס למה שמכונה "פריפריה חברתית". לא מפתיע לגלות כי יש קשר הפוך בין המצב הסוציו-אקונומי לשיעור התמותה. כלומר, ככל שהמדד החברתי-כלכלי של יישוב הוא גבוה יותר, כך התמותה בו נמוכה יותר (אגב, קשר סטטיסטי כזה נמצא ביישובים יהודיים ומעורבים, אך ביישובים ערביים לא נמצא קשר מובהק כזה). כך, בשוהם ובמודיעין-מכבים-רעות נרשמים בכל שנה 3.2 מתים לאלף איש ואילו בג'סר א-זרקא הנתון גבוה ביותר מפי שלושה. בתוכנית עבודה שפרסם משרד הבריאות ב-2017 נכתב שאי שוויון בבריאות מושפע מאי שוויון כלכלי ועוני וכי לתנאים בהם אנשים חיו יש חלק בלתי מבוטל בפערי הבריאות.

לא כולם נולדו שווים

אי שוויון בריאותי לא בא לידי ביטוי רק בשורה התחתונה של תוחלת החיים הממוצעת. הוא משפיע גם על איכות החיים והטיפול שמקבלים בחלקים שונים של המדינה. בדיקה של פיזור בתי החולים בישראל מעלה כי פריסת בתי החולים משקפת פחות או יותר את פיזור האוכלוסייה. אלא שלא כל בתי החולים נולדו שווים.

בפועל, בבתי החולים בפריפריה יש פחות רופאים, פחות אחיות ופחות מיטות אשפוז. אם בבתי החולים במרכז יש 4.6 רופאים לכל אלף נפש, הרי שבפריפריה (ללא חיפה) יש רק 2.6 רופאים לכל אלף נפש. וגם כאן, לא כל הרופאים נולדו שווים: ממסמך של מינהל התכנון האסטרטגי והכלכלי במשרד הבריאות מיוני 2020 עולה כי 61% מרופאי המשפחה בצפון, למשל, כלל אינם מומחים בתחום רפואת המשפחה.

ישנה אינדיקציה נוספת לכך שהרופאים מחוץ למרכז הם באופן כללי איכותיים פחות: נתוני משרד הבריאות על רופאים שהוכשרו במדינות שלגביהן נקבע ב-2019 כי סטנדרט הלימודים שם אינו עולה בקנה אחד עם הסטנדרט הנדרש בישראל. כך, למשל, 67% מרופאי המשפחה ו-63% מרופאי הילדים במחוז דרום, הוכשרו במוסדות שבדיעבד נקבע כי הלימודים בהם לא יאפשרו יותר להתקבל לעבודה בישראל. בצפון התמונה מעט יותר טובה עם 45% ו-39% בהתאמה. לעומת זאת, בתל אביב רק 37% מרופאי המשפחה ו-23% מרופאי הילדים למדו במוסדות כאלה.

כוח האדם הרפואי אינו מורכב כמובן רק מרופאים. בשנים 2010-2019 התפלגות האחים והאחיות לאלף איש במחוז דרום נעה בין 3.3 ל-3.7; במחוז צפון הנתון הוא 4.2-4.7; ואילו במרכז מדובר על 5-5.8. הנתונים דומים באופן כללי גם כשמדובר על התפלגות כוח העזר הרפואי (כאן המצב בדרום טוב יותר מאשר בצפון), וגם במקצועות בריאות נוספים כמו פיזיותרפיסטים, רופאי שיניים, אופטומטריסטים, תזונאים, רוקחים, קלינאי תקשורת ועוד.

 
  

ומה לגבי מיטות האשפוז? זה נתון שנמצא בירידה בכל הארץ מאז 2015, כשנכון ל-2019 יש בישראל 1.76 מיטות אשפוז לכל אלף נפש. אך גם כאן, בבתי החולים בצפון או בדרום המצב גרוע יותר. שם הממוצע עומד על 1.5 מיטות לאלף איש לעומת 2.4 בתל אביב (עם זאת, תפוסת מיטות האשפוז בתל אביב עומדת על מעל 100% ואילו בצפון ובדרום היא מתחת ל-90%). לרשות מטופל מהפריפריה שצריך ניתוח ואשפוז במחלקה כירורגית עומדות רק 0.42-0.45 מיטות לכל אלף איש, בעוד שבתל אביב ובחיפה הנתון הוא כפול ועומד על 0.88.

מיליון שקל מענק בפריפריה

הנתונים שהבאנו כאן על קצה המזלג מוכרים כמובן היטב למדינה. מה נעשה כדי לנסות לשנות את המצב? פרופ' לאוניד אידלמן, מנהל מחלקת הרדמה בבי"ח בלינסון ולשעבר יו"ר ההסתדרות הרפואית העולמית ויו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, הזכיר לנו את אחד המהלכים הבולטים שבוצעו כדי להתמודד עם הנושא, לאחר שביתת הרופאים של 2011. אז נקבע בהסכם קיבוצי שכל רופא שיעבור לפריפריה יקבל שכר גבוה ב-20% ממקבילו במרכז ואם יבחר במקצוע במצוקה יקבל סכום נוסף. כך, למשל, משפחה שבה האישה רופאה פנימית והבעל רופא כירורג קיבלה מענק של מיליון שקלים על מעבר לפריפריה. במקביל נוספו תקנים וניתנו מענקים למתמחים שבחרו להתמחות באזורים שהוגדרו.

לפי אידלמן, מנהלי בתי חולים העידו בדיעבד כי התוכנית הזאת "הצילה את הפריפריה". הבעיה הייתה שהיא הצליחה יותר מדי. רופאים עברו בהמוניהם ובחרו במקצועות במצוקה, ותוך שנים בודדות נגמר התקציב שהוקצה לתוכנית. הממשלה האריכה אותה בשנה נוספת בכל פעם עד שנת 2019 והוציאה במסגרתה כמיליארד שקל, עד שמשרד האוצר הודיע כי החל מינואר 2020 יופסקו המענקים. אחת הטענות נגד התוכנית הייתה כי חלק גדול מהכסף "בוזבז" על מתמחים שבכל מקרה היו בוחרים לעבוד בפריפריה.

לדברי פרופ' אידלמן, מאז שהתוכנית הופסקה אין מדיניות חדשה של הממשלה בנושא, פרט אולי לאישורים נקודתיים על מענק לרופא כזה או אחר, והמצב בפריפריה חזר להתדרדר.

אז אולי התקציב החדש שאושר בקריאה ראשונה וכולל תוספת של 2 מיליארד שקלים לשנה למשרד הבריאות יביא לשינוי? בתחילת אוגוסט שוחחו ברדיו דרום בנושא עם פרופ' נדב דוידוביץ', ראש בית הספר לבריאות הציבור באוניברסיטת בן-גוריון. הוא הזכיר כמה צעדים שנכללים בתקציב כמו, למשל, פיילוט לקיצור תורנויות הרופאים שיתחיל בכמה מחלקות בפריפריה, שם עומס התורנויות גבוה מבמרכז. עם זאת, לדבריו, הצעד המשמעותי שבאמת חסר הוא הקמת בית חולים נוסף בנגב, מהלך שעליו הכריזה הממשלה כבר ב-2014, אך עד כה לא יצא לפועל.

צרו איתנו קשר *5988