חזית המדע | ראיון

הסטארט-אפ החדש, המחקרים על חינוך ולמה עזב את ישראל: ראיון עם הזוכה הטרי בפרס נובל לכלכלה

חתן פרס נובל לכלכלה פרופ' ג'ושוע אנגריסט, מדבר על מחקריו הנוכחיים, ויש לו גם סוד שמטריד אותו: הוא עדיין לא הצליח לשחזר את אחד המחקרים המפורסמים שלו, שבדק את ההשפעה של כיתות גדולות על ההישגים

בית ספר פרטי במימון ציבורי בבוסטון / צילום: Reuters, Brian Snyder
בית ספר פרטי במימון ציבורי בבוסטון / צילום: Reuters, Brian Snyder

זוכה פרס הנובל הטרי, פרופ’ ג’ושוע אנגריסט הישראלי-אמריקאי, הוא מעין סוס טרויאני בעולם הכלכלה. הוא משתמש במודלים כלכליים כדי לבחון סוגיות סוציולוגיות וחברתיות כמו תנאי העבודה בעזה, שיבוצים של מורים לבתי ספר, מספר הילדים במשפחה, או הדרך הנכונה להעניק מלגות לתלמידי מכללות משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות.

אנגריסט התפרסם בתכנון יצירתי של "ניסויים טבעיים", כלומר איסוף נתונים מקבוצות ניסוי וביקורת שהתגבשו ללא תכנון, במעין "הגרלה" שהתרחשה במציאות. לדוגמה, ההגרלה הגדולה ששלחה חלק מהאמריקאים לחזית במלחמת וייטנאם והשאירה אחרים לחיות את חייהם כרגיל. הניסויים שאנגריסט עורך היום עשויים לעניין לא רק כלכלנים. "מדהים לראות איך המדע הזה של הכלכלה מתפתח והופך להיות מובן יותר ורלוונטי יותר לכל אדם שמנסה לנהל את חייו", הוא אומר בראיון לגלובס.

פרדוקס המימון של סטודנטים

בימים אלה, אנגריסט עובד דווקא לא על ניסוי טבעי שהעולם זימן לו אלא דווקא על ניסוי קליני מתוכנן היטב. "אנחנו עושים ממש ניסוי קליני ענק שעוד לא היה כמוהו", הוא אומר. אנגריסט ואנשי הצוות שלו חברו לקרן סוזן תומסון באפט, שנותנת מימון לסטודנטים מצטיינים. לצורך הניסוי, הוחלט לשלב בהחלטה על המימון מרכיב של הגרלה, ולאחר מכן בוצע מעקב אחרי 4,000 סטודנטים שקיבלו את המימון ומספר זהה של אחרים שהגישו בקשה למענק ולא קיבלו אותו, אף שעמדו בכל הקריטריונים לזכאות של הקרן.

פרופ' ג'ושוע אנגריסט / צילום: Reuters, RAJK COLLEGE FOR ADVANCED STUDIES
 פרופ' ג'ושוע אנגריסט / צילום: Reuters, RAJK COLLEGE FOR ADVANCED STUDIES

רוב הזכאים למימון נרשמו ללימודי תואר ראשון ממילא, בין שזכו בהגרלה ובין שלא, אך היה הבדל של 5% בין הקבוצות לטובת מקבלי המימון. העלייה במספר הנרשמים הייתה אצל מי שמצבם הכלכלי ומצבם הלימודי היו מהנמוכים ביותר בקבוצת המחקר, ובעיקר סטודנטים ממשפחות מעוטות הכנסה, לא לבנות, שההורים והסבים בהן לא זכו להשכלה גבוהה.

"זהו הפרדוקס שבו מימון המבוסס על הצלחה קודמת כנראה מקדם תלמידים שלא צריכים את המימון כדי להצליח, ואילו ההשפעה הגדולה ביותר היא דווקא על הסטודנטים הגבוליים, שנראים פחות מתאימים ללימודים. אך הם לא תמיד יקבלו אותו", כתב אנגריסט במאמר שפרסם על המחקר. ייתכן גם שלא רק הכסף עצמו תרם להצלחה, אלא הנבדקים ראו בקבלת המימון מעין סימן לכך שהם אמורים להשקיע בקריירה האקדמית שלהם.

כעת מתכוונים אנגריסט וצוותו לבחון אם המימון אכן מחזיר לבסוף את ההשקעה באמצעות הכנסות גבוהות יותר בהמשך של אותם תלמידים שקיבלו אותו.

בארה"ב, ישנה דאגה גוברת שמימון לימודים על ידי הלוואות סטודנטים לא משתלם בטווח הרחוק ורק מעמיס עליהם חובות, אולם אם המחקר יוכיח שמימון לימודים באמצעות מלגות מקפיץ את ההכנסה העתידית של מקבלי המימון לעומת אנשים בעלי נתונים זהים שלימודיהם לא מומנו, הרי שניתן להצדיק את ההלוואה. לאנגריסט כבר יש השערה, על בסיס מחקר קודם, מה תהיה התוצאה.

"אני לא חושב שהרבה ממקבלי ההלוואות שוקעים בחובות גדולות, ולעומת זאת להשכלה יש תשואה כלכלית אדירה", הוא אומר. "מחקרים קודמים, גם כאלה שתוכננו כדי לנטרל משתני רקע, מראים כי מי שסיים תואר שני מרוויח 60% יותר ממי שסיים תיכון בלבד. אנחנו רוצים להוכיח שהקשר הזה הוא גם סיבתי. זו הסיבה שבגללה יצאנו למחקר הזה".

אשליית האליטה בבתי הספר התיכוניים

חלק מהקשר הוא גם מתאמי, כלומר, שיעור בוגרי האוניברסיטה תלוי גם בשאלה מאיזה בית ספר הגעת. האם ייתכן שהגורם המשפיע ביותר הוא דווקא הבחירה לאיזה בית ספר תיכון להירשם?

"אני למדתי בירושלים, ושם ברור שבית הספר ליד"ה (בית הספר שליד האוניברסיטה) הוא הכי טוב. ואני? אני סקפטי שליד"ה כל כך טוב. אין ספק שהבוגרים שלו מגיעים רחוק, אבל אני יודע שכל הילדים של ההורים המשכילים נשלחים לשם. אז אולי מה שטוב זו הבחירה ולא בית הספר?" כדי לבדוק זאת, אנגריסט מחפש את בתי הספר של האליטות בבוסטון ובניו יורק המקבלים תלמידים גם על בסיס אלמנט של הגרלה. הם מהווים את הניסוי המושלם עבורו.

"הניסויים האלה בדרך כלל מעלים תוצאות מפתיעות. אנחנו קוראים לזה ‘אשליית האליטה’. מאוד משתלם להיות תלמיד שנועד ללמוד בבית ספר עלית, אבל בסופו של דבר, בהנחה שעמדת בתנאי הפתיחה מבחינת השכלה ויכולת כלכלית, כנראה תגיע בסופו של דבר לאותה נקודה בין שלמדת בבית הספר הזה ובין שלא".

יש איזשהו בית ספר שבכל זאת משפיע?
"בארה"ב יש Charter School, כלומר בית ספר פרטי במימון ציבורי, שבדרך כלל נפתח על ידי קבוצה של הורים או קבוצה של מורים עם חזון מסוים למוסד לימודים שאינו פועל בדיוק בהתאם לתוכנית הרגילה, אבל הוא מקבל תלמידים כמו בית ספר ציבורי וממומן על ידי מערכת החינוך הציבורית. חלק משמעותי מתנאי הקבלה הוא הגרלה. כדי להמשיך לפעול, הם חייבים להביא את התלמידים שלהם לתוצאות מסוימות שנקבעו מראש על ידי המדינה, ולעמוד בלימודי ליבה מסוימים, אבל מעבר לכך הם עצמאיים בקביעת תוכנית הלימודים ושיטות הלימוד.

"יש אנשים ששונאים את קיומם של בתי הספר האלה ויש כאלה שמאוהבים בהם. אנחנו מראים באופן קבוע בניסויים שלנו, שיש סוג מסוים של צ’רטרים שמצליח מאוד עם תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות".

מה מאפיין את בתי הספר האלה?
"הייתי קורא לזה ‘בית ספר של ציפיות גבוהות’. זהו בית ספר שמאופיין בשעות לימוד ארוכות וחופשות מעטות יחסית, ששם דגש על יכולות בסיסיות כמו קריאה ומתמטיקה. הם משתמשים בנתונים כדי לעקוב אחרי ההישגים של הילדים באופן כמעט יומיומי, מבצעים בקרה הדוקה על איכות ההוראה באמצעות נוכחות פיזית של המנהל בשיעורים לעתים קרובות ומתן משוב. בתי הספר האלה מאוד בררנים בבחירת המורים".

הילדים ממשיכים את דרכו של האב בחינוך

בתי הספר שאנגריסט מדבר עליהם נקראים בארה"ב גם "No Excuses Schools" והם שנויים במחלוקת, מאחר שחלקם נתפסים כקשוחים מדי. סוציולוגית בשם ג’ואנה גולן מאוניברסיטת ונדרבליט, שחקרה את בתי הספר האלה, טענה כי התלמידים נתונים למיקרו-ניהול צמוד מאוד. הם מקבלים הערות משמעת על התנהגותם, והן מובילות לענישה משמעותית כלשהי בממוצע אחת לשלושה ימים (לדוגמה, איסור השתתפות בשיעור מהנה או איסור לשוחח עם תלמידים אחרים בכיתה). הלימודים, אם כך, הם מלחיצים מאוד ולא מתאימים לכל אחד, וכאן נכנסת לתמונה חשיבות השיבוץ של כל תלמיד לבית הספר המתאים לו, כפי שאנגריסט עושה בסטארט-אפ שהקים (ראו מסגרת).

"לפעמים מאשימים אותי בניגוד אינטרסים, משום שהבת שלי היא מורה בבית ספר כזה", אומר אנגריסט. "היא למדה כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת מישיגן, עבדה כמורה בדטרויט במשך כמה שנים, וגילתה שהיא מאוד אוהבת את זה. היום היא מלמדת כיתה ד’ בבית ספר צ’רטר בבוסטון, שהקדשנו לו מאמר שלם. אבל העבודה שלי על צ’רטרים והתוצאות שהשגנו הגיעו לפני שהיא בחרה במסלול הקריירה הזה. אין כאן סיבתיות, או אולי רק סיבתיות הפוכה".

גם בנו של אנגריסט, ממשיך במידה מסוימת את דרכו של האב בחינוך. הוא למד מתמטיקה וכלכלה ב-MIT, סיים דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד, והיום הוא חוקר שם, והוא גם ייסד סטארט-אפ חברתי שעושה סקייל-אפ לתוכניות לאומיות בחינוך ובריאות באפריקה.

"שני ילדיי הספיקו ללמוד גם בישראל", אומר אנגריסט בגאווה. אגב, הוא עדיין דובר עברית מושלמת.

הילד המגניב לא היה הבטחה אקדמית

אנגריסט עצמו נולד באוהיו לשרה וסטנלי אנגריסט, שניהם פרופסורים באוניברסיטת קרנגי מלון המכובדת. האב היה פרופסור לכלכלה וגם כתב כלכלי בעיתון "פורבס", והאם הייתה פרופסור לסוציולוגיה באוניברסיטה וגם היא עוסקת בכתיבה. שניהם נחשבים חברים פעילים מאוד בקהילה היהודית המקומית. ג’ושוע הוא הבן הבכור, ויש לו שני אחרים, ארז ומישה.

כפי שהעיד על עצמו אנגריסט בעבר, בבית הספר הוא לא היה תלמיד כל כך טוב, והיה משועמם. הוא המשיך לאוניברסיטה אחרי כיתה י"א, אבל לא מרוב הצטיינות. בראיון לעיתון אוניברסיטת אוברלין לאמנות ומוזיקה באוהיו, שבה השלים את התואר הראשון שלו, הוא סיפר שחישב את מינימום הקורסים שצריך לעשות כדי לגמור את בית הספר מוקדם ואז הלך לעבוד. במשך תקופה עבד כחונך בבית חולים לנפגעי נפש, וכלל לא היה בטוח שימשיך ללימודים גבוהים.

אחיו מישה תיאר אותו בראיון לאתר חדשות מקומי של מערב פנסילבניה בתור "הילד המגניב", אבל ממש לא הבטחה אקדמית. כשהחליט שבכל זאת השכלה גבוהה עשויה להשתלם, נרשם אנגריסט לאוברלין, וכבר בשנה הראשונה של לימודי כלכלה, אצל פרופ’ רוב פירון, הוא נדלק.

"מה אכפתי לי כמה משלמים לאחרים?"

אחרי שסיים את לימודי התואר הראשון, עבר לישראל, וכאן שירת שנתיים בצה"ל והמשיך ללימודי תואר שני בכלכלה באוניברסיטה העברית. הוא פרש "אחרי שנה אחת וקצת קושי", שאותו לא פירט. הוא עבר עם אשתו מירה לארה"ב, ושם התחיל ללמוד מחדש לתואר שני, הפעם באוניברסיטת פרינסטון. כבר סופר על ניסיונו השני בישראל, כחוקר באוניברסיטה העברית, אך ההזדמנויות בחו"ל קרצו לו, וכשקיבל את ההצעה מ-MIT, לא סירב. שם הוא נמצא עד היום.

ציינת בראיון לעיתון אוניברסיטת אוברלין, שבה סיימת תואר ראשון, שהתקבלת לאוניברסיטה בין היתר בזכות סיפורים קצרים שכתבת. אתה עדיין כותב?
"אני כותב מאמרים. אני משקיע בהם הרבה מחשבה. אני מנסה לחשוב על הסטודנטים שיקראו אותם. לפעמים, לספר את הסיפור סביב התוצאות דורש זמן ומאמץ רבים יותר מאשר איסוף התוצאות. אז אני עדיין חושב על עצמי כסופר באופן מסוים".

אתה עדיין עומד מאחורי האמירה שצוטטה מפיך, שעזבת את ישראל בגלל היעדר תגמול דיפרנציאלי על הכישרון ותחום העיסוק שלך?
"לא בגלל היעדר תשלום דיפרנציאלי! מה אכפת לי מה משלמים למישהו אחר? אכפת לי מהפרנסה שלי. אני מסתכל על התקופה בישראל כתקופה טובה. נהניתי מאוד מהשהייה שלי באוניברסיטה העברית, עשיתי שם עבודה לא פחות טובה מזו שעשיתי ב-MIT. פיתחתי שיתוף פעולה עם ויקטור לביא, שהוא גם חבר טוב שלי".

המחקר שעדיין מטריד את חתן פרס נובל

"אחת העבודות המשמעותיות שעשינו וסומנה כמשפיעה על ידי ועדת פרס הנובל הייתה קשורה לגודל הכיתה. רצינו לדעת אם תלמידים שלומדים בכיתות קטנות יותר זוכים להשכלה טובה יותר, כפי שניתן למדוד לפי הישגיהם. גודל הכיתה המקסימלי שהיה מותר אז היה 40 תלמידים. אלא שכיתות גדולות נוכל למצוא היכן שצפוף, כלומר בערים גדולות ובבתי ספר מבוקשים, וייתכן שההטיה הזאת ממסכת את ההשפעה וגורמת לנו לחשוב שכיתות גדולות הן אפילו טובות יותר מקטנות. איך מנטרלים את ההטיה הזאת? בחנו בתי ספר שבהם מספר הנרשמים לשכבה מסוימת היה גבוה בתלמידים ספורים מכפולה של 40, והם נאלצו לפצל את הכיתות, לעומת בית ספר שבו מספר הנרשמים לאותה שכבה באותה שנה היה קצת מתחת לכפולה של 40 ואצלם הכיתות היו גדולות. גילינו שבנטרול השפעות אחרות, כיתות קטנות משפרות את הישגי התלמידים".

אנגריסט מגלה לנו סוד שרק חתני פרס נובל יכולים להודות בו: הניסוי לא השתחזר. "אני שולח לפעמים את הסטודנטים שלי לשחזר מחקרים בולטים בתחום שלנו, כי הם לומדים מכך המון וזה גם תומך במחקר. ב-2019 סטודנט שלי ניסה לשחזר את המחקר המקורי, שפורסם ב-1999. השתמשנו באותן שיטות, אבל על קובצי נתונים הרבה יותר גדולים, מתוך מחשבה שכל יהיה קל יותר דווקא למצוא את האפקט. ולא מצאנו אותו".

איך הרגשת?
"זה קצת מפחיד. אולי טעינו בבניית המחקר המקורי? אולי במחקר החדש? אולי הסיטואציה בישראל פשוט השתנתה במהלך התקופה הזו? הנתונים המקוריים שלנו כן שוחזרו על ידי חוקרים שונים במדינות שונות לאורך השנים האלה. קשה לדעת מה קרה, ואנחנו מנסים לבדוק". 

הסטארט-אפ שישבץ תלמידים לבית ספר שמתאים להם

לצד פעילותו האקדמית, אנגריסט הקים לפני כשנה וחצי את הסטארט-אפ Avela, המעסיק עשרות עובדים. מטרתו היא ליישם רעיונות שנובעים מהמחקר שלו. "הרעיון הוא שאנשים שונים מתאימים לבתי ספר, משרות או שיבוצים שונים, ושככל שמתאימים נכון יותר את האדם למקום הנכון, כך בדרך כלל שביעות הרצון שלו תעלה", הוא אומר.

"מוסדות כמו בתי ספר, צבא, מקומות עבודה, ככל שהם מערכות גדולות יותר, יש להם יותר אפשרות לתת בחירה, אבל קשה להם יותר לנהל אותה.

אנחנו לא יודעים מה מוביל את התלמידים לבחור בית ספר מסוים. לרוב זה שילוב בין רמה אקדמית, קירבה לבית, התאמה במקצועות המוגברים וסביבה חברתית רצויה. כך ההתאמה בעצם משפרת את המשאבים של המערכת, או בעצם אפשר לומר שחוסר התאמה גרם לבזבוז של משאבים קיימים.

"פיתחנו תוכנה שמאפשרת לתת את השיבוץ בצורה שהיא גם יעילה, אבל לא פחות חשוב מכך - שקופה", אומר אנגריסט.

מערכת דומה פותחה עבור הצבא האמריקאי ולשיבוץ מורים לבתי הספר. "נחמד קצת לצאת לשטח, לראות איך המחקר שלנו עובד בעולם האמיתי, איך אנשים בוחרים להשתמש בזה", אומר אנגריסט.

פרופ' ג'ושוע אנגריסט

אישי: בן 61, נשוי ואב לשניים. נולד בארה"ב למשפחה יהודית. שני הורו פרופסורים לכלכלה ולסוציולוגיה. הוא פרש מוקדם מהתיכון אך נדלק על לימודי הכלכלה בשנה הראשונה לתואר הראשון
מקצועי: דוקטורט מפרינסטון, ובתום לימודיו השתלב כחוקר - תחילה באוניברסיטה העברית ואחר כך ב־MIT, שם הוא משמש בחוקר ומנהל את מעבדת MIT Blueprint Labs. ייסד את חברת Avela Education
עוד משהו: בעבר כתב סיפורים קצרים ומחזות. היום הוא מתייחס למחקריו כאל "סוג של ספרות"

צרו איתנו קשר *5988