"הקורונה נתנה לי פוש. בלעדיה הייתי נשארת עם גוף מתפורר וכאבים מכל הירידים והמכירות"

השיחה עם יעל לינדנבאום, מעצבת ובעלת מותג אופנה לנשים ולילדות, מתקיימת בזמן שהיא בהודו. שנתיים לא הייתה שם, בגלל הקורונה, וכעת היא שמחה לחזור. "מיד כשפתחו את השמיים קניתי כרטיס, ובאתי לדלהי", היא מספרת. "את העיצובים אני עושה בבית, ואז אני מגיעה להודו בשביל הייצור. אני כאן שבועיים, ועוד חצי שנה אסע שוב".

עד לפני עשור, הקריירה של לינדנבאום הייתה בכלל במקום אחר. "התלבטתי אם ללמוד אופנה או חינוך גופני, ובסוף החלטתי שאופנה אעשה בכל מקרה, אז למדתי בוינגייט. עבדתי כמה שנים בפיזיותרפיה ושיקום אורתופדי. אחר כך עשיתי כמה שנים ניהול חשבונות במסעדה, גם בלי ללמוד, פשוט אני מאוד מסודרת.

"אחרי שהבת הקטנה שלי נולדה, ב-2008, התחלתי לחפש עבודה וראיתי שבשביל משכורת נורמלית, כל המקומות דורשים ממני עבודה מהבוקר עד הערב - ולא הסכמתי בשום אופן. ב-2010 החלטתי להיות עצמאית, ולעבוד מהבית. התחלתי להכין שמיכות בעבודת יד, ולמכור, ואחר כך עברתי לשמלות של ילדות.

"ערב אחד ישבתי לתפור, ובאיזשהו שלב שמעתי את המכונה משתוללת. קלטתי שתפרתי לעצמי את האצבע. בקור רוח, עם היד השנייה הורדתי את המחט מהציפורן, ואז בן זוגי מושיק ואני אמרנו די, מוציאים את הייצור החוצה. אם רוצים לגדול, אי אפשר גם לקנות את הבד, גם לגזור וגם לתפור. שאחרים יתפרו.

"ב-2011 קיבלתי את האומץ, והגענו להודו עם השמלות של הילדות. ההודים ראו זוג ישראלים שנראים תמימים, ואפשר לעבוד עליהם. עשינו דוגמאות מעולות והכול, אבל משכו אותי עם מחיר עד הבוקר של יום הטיסה, ואז בעל המפעל נתן לי מחירים מאוד גבוהים. הוא חשב שלא תהיה לי ברירה, כי באתי לעשרה ימים ובערב אני טסה, ואהיה חייבת להסכים. הראיתי שאני לא פראיירית, אמרתי לו שיקר לי מדי ולא עשיתי את העסקה.

"עם זאת, לא רציתי לחזור בידיים ריקות, אז קניתי כל מיני דברים רדי מייד ועודפים. מכרתי את הכול בזול, אבל זה לא היה שלי, וזה לא מצא חן בעיניי. זה היה רק כדי להדליק את הנסיעה. זה לימד אותי לא לקנות מהודו שום דבר מוכן. אני לא קונה שמלה, ואומרת תשנו לי את התווית כך שתהיה בעברית. אין להם גזרות, הבדים מורידים צבע, זה נראה יפה על הקולב אבל לא על הגוף.

"אגב, אחרי זה אותו בעל מפעל הוריד לי את המחיר, ועבדתי איתו במשך שלוש שנים. הוא הבין שאנחנו נראים שני חנונים, אבל עסקים אנחנו יודעים לעשות. למה הפסקתי איתו? כי באיזשהו שלב הם מתחילים לפשל, ואז כל שלוש שנים את מחפשת מפעל חדש".

לפני ארבע שנים החליטה לשנות מעט כיוון. "הרגשתי שאני חוזרת על עצמי, וגם שזה לא משתלם כלכלית - אימהות לא רוצות להשקיע בבגד איכותי שיספיק רק לעונה אחת. ואז החלטתי לעצב לנשים גלביות ושמלות כפריות מבדים טבעיים. בהתחלה עבדתי מהבית, ואז יצאתי החוצה לסטודיו שהוא גם מחסן. אני עובדת עם בדים באיכות גבוהה שמגיעים לאירופה, ואני מוודאת את זה: לוקחת דוגמאות וטובלת במים רותחים עם סבון כדי לראות שלא יורד צבע".

רוב השמלות שלה צנועות יחסית. "אני חילונית בתל אביב שמעצבת אופנה צנועה. בעיניי צניעות זו לא מילת גנאי, ואני מאוד אוהבת את הסגנון הזה. אני מתחברת למראה הצועני עם הרבה צבעים והרבה בד. אני מדמיינת אישה יחפה על החוף עם השמלה. אין לי גם בעיה לקצר שרוולים".

איך השפיעה עלייך הקורונה?
"לפני הקורונה עשיתי מכירות ביתיות, ירידים גדולים וקצת מכרתי בנמל תל אביב. במרץ 2019 הייתי בהודו, ועשיתי קולקציה מטורפת לנשים לפסח. עבדו על הקולקציה, ואז הגיעה הקורונה וכולם היו בהיסטריה, אין איפה למכור, ואני עם מחסן מלא. הייתי סקפטית ממש, בחרדה מהעניין הזה של מה יהיה עם העסק, מי יקנה שמלה.

"חברה בעלת עסק סיפרה לי שהיא עושה שליחויות בת"א בחינם, ואנשים רוצים לעזור וקונים. היא הציעה לי לעשות זאת גם, אז כתבתי פוסט בפייסבוק, וסיפרתי את הסיפור שלי. שמתי תמונה עם מחיר בהנחה, והטלפון שלי. שלחו לי מלא הודעות, לא האמנתי שכך יהיה. לפסח מכרתי מצוין למרות הקורונה, ובלי שהיה לי אתר אונליין".

למרות המכירות הטובות, בשלב הזה לינדנבאום כבר הבינה שהיא חייבת להיות באונליין. "במאי 2020 התחלתי לתכנן את האתר, בעזרת יועצת עסקית ומעצב אתרים. לי היה חשש כלכלי, אבל לבן הזוג שלי לא. הוא מאוד מאמין בי, ונותן לי רוח גבית. בנובמבר התחלתי לפרסם את האתר, בעיקר בפייסבוק.

"הקורונה נתנה לי פוש, ועשתה לי טוב. בלעדיה הייתי נשארת עם גוף מתפורר וכאבים מכל הירידים והמכירות. זה נורא קשה. אולי גם לא הייתי מגיעה לאונליין. הקהל שלי הוא של נשים בנות 40 פלוס, ויש אחוז גבוה של לקוחות חוזרות".

לקורונה היו גם חסרונות?
"חיסרון אחד: בגלל שחברות התעופה לא עבדו הרבה זמן, המשלוחים עלו במחיר בצורה מטורפת, פי 6-8 מהרגיל. אני לא יודעת מה מחכה לי עם הקולקציה הנוכחית. עד שהסחורה לא בישראל, אני לא יכולה לתמחר את הבגד.

"אני משתדלת להיות במחירים סבירים כל השנה. לפני חגי תשרי עשיתי 25% על השמלות הלבנות. בשופינג IL של גוגל אני אתן הנחות גדולות לבגדי הילדות, וגם לקולקציות הקודמות. אני לא ברמת רווח שאני יכולה לעשות הנחות של 70%. מי שעושה כאלה הנחות, כנראה מרוויח המון. אני לא שם".

יש לך עובדים?
"מושיק ואני עושים הכול. הוא בהנהלת חשבונות ובשיווק, ואני בעיצוב ובמכירות. אנחנו גם אלה שעושים את האריזות. אין לנו אף אחד אחר".

מה הטעות הכי גדולה שעשית?
"בקורונה לא יכולתי להגיע להודו, ולתפור בארץ מאוד קשה. הכול מאוד יקר, והאיכות אפילו פחות טובה מהמפעלים שם. בלית ברירה, נאלצתי לעשות שתי קולקציות קטנות באונליין - כלומר לבחור בדים באונליין, כדי שיהיה לי מה למכור.

"יצרתי קשר עם שלוש חנויות בדים בהודו, התחילו לשלוח לי תמונות, וזה מאוד קשה. ביקשתי שיעשו X, ועשו Y. הבד במציאות לא דומה למה שראיתי בתמונה, וזה קרה כמה פעמים. למשל, פעם אחת שאלתי אם בד שקוף, אמרו לי לא, ואז הגיע בד שמתאים לחוף של סיני. קשה לסמוך על המילה שלהם. מהלימון עשיתי לימונדה, ומכרתי בגדי חוף.

"בפעם הזאת בהודו עשיתי קולקציה גדולה, כי אני מפחדת שיהיה עוד סגר. אני לא רוצה להזמין שוב בדים באונליין".

איפה היית רוצה להיות בעוד כמה שנים?
"אני רוצה לעבור לסטודיו יותר גדול, כדי שתהיה הפרדה בין המחסן לסטודיו. את מכונות התפירה הוצאתי כדי שיהיה מקום ללקוחות, ושמתי אותן בבית, בחדר השינה. לא הכי כיף.

"הייתי רוצה גם להביא מכולות. שתהיה לי חנות פיזית גדולה עם קהל, ושגם האונליין יעבוד טוב. לגדול, אבל לא רק ברמה הכלכלית אלא גם ברמת הסיפוק שלי עם היצירה שלי".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il