פרשת NSO: כשהייטק וכיבוש נפגשים סימן שמשהו רע קורה

ההייטק הוא כלי מתפתח היכול לשרת גיבוש וליכוד בין קבוצות ופרטים, אבל עלול - כפי שקורה בשטחים - לשמש על-מנת לפורר קהילות ומשפחות • כיום, מתברר והולך, משהו רע ומסוכן מאוד מתרחש בזירת ההייטק הישראלי

מנכ''ל ומייסד NSO חוליו שלו / צילום: Reuters, Ammar Awad
מנכ''ל ומייסד NSO חוליו שלו / צילום: Reuters, Ammar Awad

"זאב כחול" היא מערכת לזיהוי פנים. "להקת זאבים" הוא מאגר תמונות המבוסס על אינספור תמונות שמצלמים חיילים את העוברים ושבים הפלסטינים שחולפים מולם ברחוב. מערכת "זאב לבן" משרתת רבש"צים של התנחלויות, המפקחים מרחוק על כניסת העובדים. "העיר החכמה של חברון" מורכבת ממערך עצום של מצלמות במעגל סגור, הפונות גם אל בתי תושבים. "פגסוס" היא תוכנת ריגול מבית היוצר של NSO, המושתלת בטלפונים - מצלמת, מקליטה, אוגרת מידע.

המכנה המשותף לכל המערכות האלו, שעלו לאחרונה לכותרות כלי התקשורת המרכזיים בעולם, הוא הייטק וכיבוש, כיבוש והייטק. לכאורה, שילוב מנצח: המוח הישראלי ממציא לנו פטנטים, ומלאכת השליטה על חייהם של מיליוני תושבים נעשית נוחה יותר. במשך שנים אף אולי האמנו שהעסקה בינינו לבין מעצמות המערב מבוססת בדיוק על כך - אנחנו נהווה עבורן מרכז מו"פ מתקדם, והן בתמורה יעלימו עין למול הפרות זכויות האדם הסיטוניות שהאמצעים הללו משרתים.

אולם הייטק וכיבוש הם כמו שמן ומים. עתיד של חיבור אנושי, למול שריד אנכרוניסטי של עולם ישן שבו דיכוי מתמשך מוטל על מילוני נתינים. זהו כלי מתפתח היכול לשרת גיבוש וליכוד בין קבוצות ופרטים, אבל עלול - כפי שקורה בשטחים - לשמש על-מנת לפורר קהילות ומשפחות. כיום, מתברר והולך, משהו רע ומסוכן מאוד מתרחש בזירת ההייטק הישראלי. זהו עדיין הקטר שמושך את הרכבת, אבל אי-אפשר יותר להתעלם מהשאלה לאן. ואם לא אנחנו נהיה אלו שיעלו איתה, הרי שאחרים יעשו את זה עבורנו. למעשה, זה כבר קורה.

 שם נרדף ל-1984

מעט מדי דובר אצלנו על השלכותיה של החלטת ארה"ב מתחילת החודש להכניס את NSO וחברת קנדירו הישראליות למאגר הגופים ש"פועלים בניגוד לאינטרס האמריקאי". על-פי דיווחו של רונן ברגמן, התגובות במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי היו המומות. גם המנכ"ל החדש של NSO איציק בנבנישתי כמו הופתע מהצעד, ומיד לאחר שנכנסה לרשימה השחורה הודיע שהוא עוזב את תפקידו, פחות משבועיים לאחר שהחל בו. אולי עכשיו, שלוש שנים לאחר הרצח הנורא של העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י - שבעיני רבים היווה את קו פרשת המים העולמי ביחס אל החברה ומקבילותיה - וימים ספורים לאחר שנודע שתוכנת פגסוס הושתלה בטלפונים של עובדי ארגוני חברה אזרחית פלסטינית ולראשונה נחשף שנעשה בה שימוש גם במכשירים בעלי מספר ישראלי, הגיע הזמן שנפסיק להראות מופתעים.

נכון, אנחנו אוהבים לחשוב על מערכות הביטחון שלנו כמושלמות. עד לפני זמן לא רב, ההייטק הישראלי היווה מקור גאווה, הפאנץ' שבסוף של כל הסברה. אולם החסינות הגורפת שאנו נותנים לחברות הללו רק הופך אותן ליותר פגומות. מיום ליום הן - ואיתן כולנו - נעשים שם נרדף ל-1984, מדינת מעקב טוטליטרית הנמצאת בקצה כל דיסטופיה טכנולוגית. יחד עם סין של המנהיג העליון, רוסיה של פוטין ושאר רודנויות אחרות.

בשנת 2015 ניתנה לנו דוגמה ומופת לכך שאפשר גם אחרת. בתגובה לחוק שאישרה הכנסת, שהתיר הזנה בכפייה של שובתי רעב, הודיע יו"ר ההסתדרות הרפואית דאז ד"ר לאוניד אידלמן (לימים מועמדה של "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות, לא בדיוק שמאלן קיצוני), שאסור לרופאים לציית לו. הדבר נעצר ורעה גדולה נחסכה מכולנו.

עולם ההייטק הישראלי זקוק עכשיו לאידלמן משלו. לבכיר שיצא ויוביל. לא רק בפיתוחים פורצי דרך אלא גם בבלמים מוסריים. במחשבה איזה אמצעים משרתים את החברה האנושית ואילו מדהירים אותה למחוזות מסוכנים. כי כידוע, עם כוח גדול באה אחריות גדולה. הגיע הזמן שבכירי ההייטק שלנו יקבלו אותה על עצמם.

הכותב הוא מנכ"ל ארגון שוברים שתיקה