בכל העולם מחירי המזון עולים ויורדים. בישראל הם לא יורדים, כי אין מספיק תחרות

הסכנה האמיתית אינה העלייה במחירי המזון בעקבות התייקרות התשומות, אלא החשש שהם לא יירדו בחזרה עם סיום המשבר • אם הספקים יהיו חשופים לתחרות, יהיו שחקנים חדשים שינצלו את ההזדמנות להיכנס לשוק ויורידו את המחירים

המחאה החברתית ב-2011 / צילום: אוריה תדמור
המחאה החברתית ב-2011 / צילום: אוריה תדמור

חששות מפני עליית מחירי המזון תפסו את תשומת הלב הציבורית לאחרונה. זו ההזדמנות להזכיר לקובעי המדיניות את מה שוועדת טרכטנברג וּועדת קדמי למדו כבר לפני עשור: הבעיה של המשק הישראלי אינה רק העלייה במחירי המזון, אלא גם אי ירידתם.

בשנת 2011 פרצה המחאה החברתית על רקע יוקר המחיה ההולך ועולה. בעקבות המחאה מיהרה הממשלה למנות את ועדת טרכטנברג לבחינת בעיות יוקר המחיה בישראל, ולאחר מכן את ועדת קדמי, לבחינה ספציפית של מחירי המזון. שתי ועדות אלו נכנסו לעובי הקורה ולמדו מקרוב את בעיות העומק של המשק הישראלי בכלל ושל ענף המזון בפרט.

ממצא מרכזי וחשוב עמד בפני הוועדות האלה, שיש בו כדי להאיר קושי של סקטור המזון בישראל. על פי הממצא, בתחילת 2008 עלו מחירי המזון בעולם עקב עלייה במחירי התשומות. גם בישראל, אשר נשענת על תשומות עולמיות, עלו מחירי המזון בשיעור ניכר. בהמשך שנת 2008 החלו מחירי התשומות לרדת ובכל העולם ניכרה עקב כך ירידה במחירי המזון. אך בישראל נותרו מחירי המזון גבוהים כשהיו. בכל הנוגע למחירי המזון, ישראל נפרדה משאר העולם. הפער שנוצר במחירי המזון בין ישראל לבין שאר העולם לא נגרם משום שמחירי המזון עלו, אלא משום שהם לא ירדו.

מעשה שעלול לעורר זעם

למה מחירי המזון בישראל עולים בד בבד עם עלייתם בכל העולם, אך אינם יורדים עם ירידתם בכל העולם? מכיוון שבמקום שבו ספקי המזון אינם נתונים בלחץ תחרותי, הדבר הפשוט ביותר הוא להימנע מהורדת מחירים. העלאת מחירים דורשת פעולה אקטיבית. היא דורשת מספק המזון לעשות מעשה שעשוי לעורר זעם ציבורי והתנגדות מצד רשתות השיווק. וחמור מזה - ספק מזון שמחליט להעלות מחירים מסתכן בכך שמתחריו לא יעלו את מחיריהם, והוא יבלוט במחיריו הגבוהים מדי ויאבד לקוחות בשל כך. לכן העלאת מחירים היא פעולה שמבחינה ציבורית וכלכלית קשה יותר לספקי המזון לעשות ללא תיאום ביניהם.

מסיבה זו החוק אוסר על תיאום מחירים, ובתי המשפט מענישים בחומרה רבה על תיאום כזה. לעומת זאת, ההימנעות מהורדת מחירים היא פשוטה מאוד. ספק המזון אינו צריך אלא להחליט שלא יהיה הראשון שמוריד את מחיריו. שום צרכן אינו כועס על כך שמחירי המזון לא ירדו, והחשוב מכול - אין צורך בתיאום עם ספקים מתחרים. כאשר ספק רואה שמחירי התשומות שלו יורדים, הוא מחליט להשאיר את מחירי המזון גבוהים.

 
  

אם המתחרים יורידו את המחירים, יוכל גם הוא להחליט להוריד מחירים. אם מתחריו לא יורידו מחירים, הוא יוכל להשאיר את מחיריו גבוהים ולהרוויח יותר. איש לא יתלונן, והוא לא יסתכן בעבירה פלילית. אם כן, ההחלטה של כל ספק במצב כזה היא להשאיר את המחירים כמו שהם, לשבת על הגדר ולחכות. מדיניות של "שב ואל תעשה" היא במקרה כזה פשוטה, רווחית ונטולת סיכון.

זה מה שקרה למחירי המזון בישראל ב-2008 - המחירים בארץ עלו עם מחירי המזון בעולם, אבל "שכחו" לרדת כשמחירי המזון בעולם ירדו. כך מצאה את עצמה ישראל עם מחירי מזון גבוהים יחסית לעולם.

למה כל זה רלוונטי היום? משום שגם היום ייתכן שאנו עומדים בפתחה של תופעה דומה. בעיות בשרשרת האספקה, פקקי תנועה בנמלים, קשיים בתובלה, עליית מחירי האנרגיה - כל אלה נותנים את אותותיהם, ובעולם מסתמנת בבירור עליית מחירים. לאחרונה התבשרנו שהאינפלציה השנתית בארצות הברית כבר עולה על 6%. זהו שיעור האינפלציה הגבוה ביותר בארצות הברית זה 30 שנה. לעת עתה לא עלו מחירי המזון בישראל בשיעור דומה לשיעור עלייתם בארצות הברית (לפחות במידה חלקית בזכות התחזקות השקל), אך עליית המחירים בעולם עלולה להשפיע גם על המשק הישראלי ולהביא איתה עליות מחירים גם בתחום המזון.

אבל הסכנה האמיתית אינה העלייה במחירי המזון אלא שהם לא יֵרדו בחזרה. הבעיות העולמיות בשרשרת האספקה צפויות להסתיים בתוך זמן לא רב. העולם יצליח להבריא את עצמו מהקורונה, והמחירים העולמיים ישובו לרדת. האם כשיקרה הדבר יֵרדו גם מחירי המזון בישראל, או שמא שוב יחליט כל ספק לשבת על הגדר ולקוות שגם מתחריו המעטים לא יורידו את המחירים?

כיצד יכולה מדינת ישראל להבטיח שמחירי המזון לא רק יעלו, אלא גם יֵרדו? התשובה הקצרה לכך היא תחרות. צריך לחשוף את ספקי המזון הישראלים לתחרות רבה יותר. אם ספקי המזון בישראל יהיו חשופים לתחרות, יהיה תמיד מתחרה חדש בשוק שיראה שספקי המזון מרוויחים יותר מדי, ינצל את ההזדמנות להיכנס לשוק ויוריד מחירים. כשהמתחרה הראשון יוריד את המחירים, יצטרכו כל שאר המתחרים ללכת בעקבותיו.

רק פתיחה לייבוא

בהיעדר תחרות מספקת בין היצרנים המקומיים, תתאפשר תחרות רק אם השוק הישראלי ייפתח ליבוא. אם רוצים שמחירי המזון יֵרדו צריך לאפשר יבוא של תוצרת חקלאית, צריך לאפשר יבוא של מוצרי מזון בחופשיות וללא מגבלות, צריך לאפשר הקלות על יבוא מקביל. זה הזמן לבצע את השינויים שהצרכן מייחל להם. רפורמת היבוא של מוצרי מזון ורפורמת היבוא המקביל עברו באופן חלקי בלבד והותירו מגבלות רבות מידי על היבוא. הרפורמה בחקלאות, שהיא חיונית להורדת מחירי המזון בישראל, עדיין מתמהמהת, וטרם הותקנו התקנות הנדרשות לשם הוצאתה אל הפועל.

הציבור הישראלי רגיש לעלייה במחירי המזון, ובצדק. חשוב שהוא יהיה מודע ודרוך ויקשה על ספקי המזון את העלאת המחירים ככל שרק ניתן. אך בצד זאת חשוב שהציבור וקובעי המדיניות יהיו רגישים לא רק לעליות המחירים אלא גם לצורך בהורדת המחירים. את שתי המטרות גם יחד ניתן להשיג על ידי חשיפת המשק ליבוא.

עו"ד מיכל הלפרין היא עמיתה בכירה במרכז לממשל ועסקים באוניברסיטת הרווארד והייתה עד לאחרונה הממונה על התחרות

פרופ' אבי וייס הוא נשיא מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל ופרופסור לכלכלה באוניברסיטת בר-אילן

צרו איתנו קשר *5988