תדע כל אם עבריה כי מפקירים את בתה כשעשוע לחיות טרף

העבירות אשר בוצעו לכאורה במסגרת השב"ס, במסגרתן חיילות צה"ל "ניתנו" לכאורה למחבלים לצורך סיפוק מיני, הוא חסר תקדים והוא אינו מעיד רק על כשל מוסרי, אלא על תרבות ארגונית ארכאית הנשארת על מקומה ואשר יש להכחיד, ועל יחס רופף בכל הנוגע לשמירה על השילוב הראוי וביטחונן של הנשים בגופי הביטחון. חמור מכל שדווקא בזמן שירותה של מפקדת שב"ס הראשונה, רב גונדר קטי פרי, דבר המעיד לכאורה על קידום שווה לנשים, צצה ועולה פרשיה חמורה זו.

על פי מצבת כוח האדם בשירות בתי הסוהר לשנת 2020, בישראל משרתות כ-2029 נשים, לעומת כ-7185 גברים. כ-134 חיילות משרתות בשירות חובה. יוהל"ם שב"ס דיווח כי במהלך השנה הכשיר כ-9 ממומנות חדשות על מניעת הטרדה מינית בשב"ס וטיפל בכ-42 פניות של סגל בנושא הטרדה מינית ובכ-17 מקרים של הטרדה מינית של אסירים כלפי סגל. אל מול נתונים אלה הרי שמרביתם המוחלטת של האסירים הם גברים ומדובר - כזכור- באוכלוסייה שגם כך היא מבודדת מהעולם ואינה פשוטה, בלשון המעטה, ושרבים מחבריה הם בעלי רקע אלים.

נתונים אלה מעידים על כך שבארגון הגברי כל כך באופיו משרתות נשים לא מעטות כולל, כאמור, נציבת שב"ס, אולם הרוב הוא עדיין גברי ואופי הארגון מיוחד בכך שהוא מתמודד עם הצד האלים והעברייני של המין האנושי. דווקא אופי גברי זה הוא שמחייב משנה זהירות והקפדה באשר לנשים המשרתות בו.

כך המצב במדינות רבות. טענות בדבר פגיעות מיניות בבתי כלא, בין אם בידי סוהרים או בידי אסירים, בין אם הפגיעה היא באסירים, באסירות או בסגל, נפוצות למדי וקיימים מחקרים ודיווחים רבים בתחום. כך, באחד המאמרים בנושא סיפרה סוהרת אמריקאית ש-'אפילו נגיעה בשיער כדי לסדר אותו גוררת תשומת לב לא רצויה'. הדבר החמור ביותר, לפי מאמר זה, הוא שיתוף הפעולה או השתיקה של חברי הסגל הגברים, שחלקם אף הודו שלדעתם 'אין מקום לנשים כיוון שהן המין החלש'. בשנת 2017 אף נפסקו 20 מיליון דולר פיצויים לעובדות כלא אחד שסבלו מהטרדות מיניות בידי אסירים ומיחס מזלזל של חבריהם, כאשר ביקשו להתלונן על כך.

העובדה שבשב"ס כנראה לא למדו את התחום ולא מספקים הגנה לנשים, כי אם להיפך, היא כתם ענק על הארגון.

בעוד שעידן ה-Metoo הצליח במידה רבה לגדוע חלק ניכר מההטרדות במקומות העבודה, ניכר כי האסימון עוד לא נפל במסגרות רבות, כולל מסגרות ציבוריות, והפגיעה בחיילות הסוהרות היא דוגמה קיצונית אמנם, אבל דוגמה אחת, לתרבות ארגונית שעדיין לא הפנימה את הנורמות הראויות בשנת 2022.

אל נציבות המדינה הגיעו בשנת 2020 כ-230 פניות על הטרדות מיניות, כאשר המקומות הבולטים בהן דווחו הטרדות היו משרד הבריאות ומשרד החינוך. על אף שאנו עדים לעלייה בכמות הפניות, המעידה על מודעות ורצון לחשוף עבירות, אני בטוחה כי לצד המקרים הללו ישנם עוד מקרים של הטרדות מיניות שמושתקות ומטואטאות מתחת לשולחן ותוהה מתי יגיע שינוי ארגוני אמיתי.

האם גם בישראל יתחילו להשתנות דברים רק לאחר שיפסקו לחיילות מוטרדות סכומי ענק כפיצויים מהמדינה, פיצויים שבסופו של יום כל אחד מאתנו, כל משלם מסים, ישלם מכיסו?

הכותבת היא מומחית למשפט פלילי ולייצוג נפגעי עבירה וראש התוכנית לתואר שני במשפטים הקריה האקדמית אונו