לא צעד חסר תקדים: האם כבר הייתה בעבר חובת חיסונים בארץ?

שם: יובל שטייניץ
מפלגה: ליכוד
תוכנית: המהדורה המרכזית, רדיו קול חי
תאריך: 28.11.2021
ציטוט: "במאה הקודמת הטילו חובת חיסונים במקרים חריגים. למשרד הבריאות הייתה את הסמכות לחייב להתחסן".
ציון: נכון

ח"כ יובל שטייניץ התראיין למהדורה המרכזית של רדיו קול חי. הוא הביע דאגה מווריאנט האומיקרון החדש שהתגלה בדרום אפריקה. הוא הציע שבמקרה שיתברר שהחיסונים יעילים גם נגדו, ואם יתברר שהוא מדבק יותר מווריאנטים קודמים, לשקול חובת חיסונים. "כשאתה מדבר על חובת חיסונים, בוא תוריד את זה רגע לרמת הפרקטיקה", אמר לו המראיין אבי מימרן. "איך אפשר לחייב אותי למשל, להתחסן? מה יקרה אם אני לא אעשה את זה?" שטייניץ ענה: "קודם כל אני רוצה לבשר לך, שבמאה הקודמת, בשנות השישים, השבעים של המאה הקודמת, הטילו חובת חיסונים במקרים חריגים. משרד הבריאות, הייתה לו את הסמכות לחייב את אזרחי המדינה להתחסן. מי שלא התחסן בעצם עבר על החוק. אני לא יודע מה הייתה רמת הענישה, אבל עבר על החוק. אנחנו במלחמה".

הדברים מגיעים על רקע פעולות דומות ברחבי העולם: גרמניה, יוון ואוסטריה הודיעו שבכוונתן להטיל חובת חיסון לקורונה. לא תמיד התכנון הוא לחובה גורפת (לדוגמה, ביוון הכוונה היא להכריח רק את בני ה-60 ומעלה להתחסן). לאחר הריאיון של שטייניץ, גם פרויקטור הקורונה פרופ' סלמאן זרקא אמר שיש לבחון את האפשרות להטיל חובת חיסון.

סעיף 19 לפקודת בריאות העם מ-1940, עוסק ב"הרכבת נסיובי מגן", קרי חיסונים. הסעיף קובע שבמקרה בו ביישוב כלשהו יש סכנה לאפידמיה ניתן להטיל על תושבי העיר "חובת הרכבת מגן או הרכבה אחרת שלדעתו [של הרופא הממשלתי] יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה". כלומר, החוק מאפשר כבר כיום להטיל חובת חיסונים. במקור העונש על סרבנות חיסון הייתה חודש מאסר או חמש לירות קנס. תיקון מ-1973 המיר את העונש בחצי שנת מאסר או קנס של 5,000 לירות (ובמקרים של "עבירה מתמשכת", קנס של 100 לירות נוספות לכל יום בו סרבנות החיסון נמשכת).

ב-31 בינואר 1949 פרסם העיתון "דבר" את הודעת לשכת העיתונות והמודיעין הממשלתית, לפיה ישנו חשש שגל של אבעבועות שחורות ששטף את מדינות ערב יגיע גם לישראל. לכן, הממשלה החליטה להכריז על פברואר 1949 כחודש התחסנות, וכך נכתב: "התייצבות התושבים להרכבה (חיסון) היא חובה חוקית המוטלת על כל אזרח, ללא יוצא מן הכלל". ב-8 בפברואר 1949 דיווח עיתון "הבֹּקר" על הקמת 14 תחנות חיסון לתושבי ירושלים עקב התפרצות מחלת האבעבועות. בכתבה נכתב במפורש שהחיסון הוא חובה.

ב-9 באפריל 1952 עיתון "הארץ" דיווח שמשרד הבריאות הנחה את הרופאים המחוזיים להתכונן לחיסון חובה לטיפוס. זאת, לאחר שבשנה שקדמה לכך הניסיון להניע את הציבור להתחסן מרצונו כשלו ורק כ-200 איש, רובם תלמידי בית ספר, הגיעו לקבל את החיסון. לפי סגן מנהל המחלקה להיגיינה ציבורית דאז, התשתיות הרעועות בשכונות העירוניות וגלי העלייה הביאו לכך שלא ניתן לשפר את תנאי הסניטציה האובייקטיביים, ולכן החיסון היווה את ההגנה האפקטיבית היחידה. שר הבריאות דאז יוסף בורג שיבח את חיסוני החובה והציג נתונים לפיהם באוכלוסייה הכללית שיעור החולים בטיפוס היה גבוה משל חיילי צה"ל שחויבו בחיסון. לפי כתבה של הספרייה הלאומית שעיסוקה חיסוני חובה בהיסטוריה של ישראל (שטייניץ, יצוין, הפנה אותנו לגרסה שלה שפורסמה ב-ynet כביסוס לדבריו), אף הוצאו כרזות שהזהירו שמי שיסרבו לקבל את החיסון בהתאם לסעיף 19 יסתכנו בעבירה וייענשו. עם זאת, בסופו של דבר החובה בוטלה, כנראה בשל התנגדות של הרופאים המחוזיים למהלך. עם זאת, ידיעה ממאי אותה שנה ב"על המשמר" אודות תחנות חיסון חובה שהוקמו בחיפה מצביע שהביטול הגיע רק לאחר תחילת יישום מבצע החיסונים.

הכתבה של הספרייה הלאומית מציינת עוד שני מקרים בהם הופעל סעיף 19: בתחילת שנות ה-90 אל מול "התפרצות חצבת בדרום" וב-2018 ביישוב חריש עקב התפרצות חצבת מקומית. לדוגמה של שנות ה-90 התקשינו למצוא מקורות מהתקופה עצמה. עם זאת, גם כתבה ב"הארץ" וכתבה באתר עמותת מדעת מאזכרות שימוש בסעיף ב-1994, אז התפשטה מחלת חצבת בדרום הארץ.

שווה לציין שבתחילת שנות ה-90 היה בלבול לגבי חובת חיסוני חצבת. ביוני 1990 קמה מחאה של אחיות בתי ספר מאזור תל-אביב נגד מבצע חיסונים לילדים נגד חצבת. החשש העיקרי שלהן היה שהחיסון אינו בטוח מספיק ושבקנה מידה גדול יגרום ל"אסון לאומי". טענה נוספת הייתה שמשרד הבריאות לא הבהיר להורים כמו שצריך שהחיסון אינו בגדר חובה. באוקטובר 1991 פורסם בעיתון "חדשות" שדובר משרד הבריאות ביקש להרגיע שהחוק לא מחייב לחסן נגד חצבת ולא הייתה כוונה למנוע מילדים לא מחוסנים להיכנס למוסדות חינוך. עם זאת, הוא כן הפציר בהורים לחסן את ילדיהם מחשש למגיפה.

בדצמבר 2018 פורסמה ההוראה מטעם רופא מחוז חיפה, פרופ' שמואל רשפון. פרופ' רשפון הסביר שלאחר מבצע חיסון מקיף בחריש, עדיין היו 14 ילדים שטרם התחסנו והיוו איום על ילדים שלא יכולים להתחסן מפאת גילם או מפאת היותם מדוכאי חיסון. בשל כך, נכתב בהוראה: "בתוקף סמכותי על פי סעיף 19 לפקודת בריאות העם 1940 אני קובע שהחל מהיום ועד הודעה חדשה ממני אסור ל-14 הילדים שלא חוסנו להיכנס לגני הילדים. הם יהיו רשאים לחזור לבקר בגנים מיד אחרי שיקבלו לפחות מנה אחת של חיסון נגד חצבת". יש לציין שלמרות שגם כאן הופעל סעיף 19, לא היה כאן שימוש בסנקציות פליליות כפי שהחוק מאפשר.

אנחנו יכולים לדעת מביטולי חובת חיסונים על כך שהם היו חובה. כך ב-1980 פורסם ב"דבר" שמשרד הבריאות החליט לבטל את חובת החיסון לתינוקות נגד אבעבועות שחורות. הדבר היה בדיונים זמן רב, כפי שיכולה להעיד כתבה באותו העיתון מ-1978. הדיונים באו על רקע של ביטול חובת החיסון הנ"ל במדינות מערביות רבות. לא הצלחנו למצוא חובה של כמה זמן של חובת חיסון הדבר קטע, כך שייתכן שמדובר באותה חובה שהוטלה ב-1949.

בנוסף, "מעריב" דיווח ב-1967 שמשרד הבריאות פתח במבצע חיסונים לחצבת בקרב בני חצי שנה עד שנתיים, והוסיף ש"החיסון לגילאים אלה הוא חובה וניתן חינם". עם זאת, לא הוזכרו בכתבה הסנקציות שיוטלו נגד הורים שיבחרו שלא לחסן את ילדיהם או שהדבר נעשה מטעם סעיף 19.

מכתבה שפורסמה ב"הארץ" מוקדם יותר השנה על היכולת לכפות חיסונים, עולה שמעולם לא היה צורך של ממש לכפות סנקציות פליליות או לכפות את החיסונים בפועל הודות להיענות רחבה של הציבור להתחסן. בכתבה גם מוסבר שניסיון להפעיל את הסעיף על חיסוני הקורונה עשוי להיתקל בקשיים משפטיים (בין השאר מפני שמדובר בירושה מנדטורית), אך כאן מדובר בתרחישים עתידיים בהם אין לבדיקת עובדות אפשרות לעסוק.

לסיכום, סעיף 19 לפקודת בריאות העם מאפשר להטיל חובת חיסון במקרי מגיפה. נעשה שימוש בסעיף ב-1949, 1952, 1994 ו-2018, אך הסנקציות שהוכרזו לא היו בהכרח פליליות ולא היה צורך להפעיל סנקציות שכאלה בפועל. בנוסף, ישנם דיווחים חדשותיים שמצביעים על חובת חיסון גם בשנות ה-60 וה-70, אך לא שהיא נבעה מסעיף 19. לכן דבריו של שטייניץ נכונים.