"קראו לי מחבק עצים": הכירו את האיש שנלחם על הטבע בישראל הרבה לפני משבר האקלים

בוקר חורפי, גשום וקר. במסדרונות מוזיאון הטבע בתל אביב שקט וחמים. מבקרים בודדים מסתובבים בין מיליוני הפוחלצים והשלדים שממלאים את המבנה, המעוצב כתיבת נוח שנתקעה על הגבעה שמעל האוניברסיטה. ממרחק נשמעים במעומעם קולות התפעלות של ילדים בסיור כיתתי משלד ענק של לווייתן באורך 8 מטרים שתלוי מהתקרה.

ד"ר עוזי פז בן ה-86 פוסע לאטו בין המוצגים באולם האפלולי - שעוצמת האור והטמפרטורה נשמרים בו בקפדנות 24/7, כדי להבטיח תנאים מיטביים לדיירים - ומתבונן בחיות במבט שכולו קרבה וגעגוע. "איבדנו הרבה לאורך השנים בישראל", הוא אומר בעצב, "ההפסד הגדול והכואב ביותר הם הנמרים. הייתה לנו אוכלוסיית נמרים חיה ומתרבה במדבר יהודה, ונשאר רק הזיכרון. היה עוף דורס לילה בשם קטופה, שלא היה נפוץ מאוד - אבל נעלם. כך גם עופות מים רבים שהיו בעמק החולה, בהם אחד יפהפה בשם נחשון, עם צוואר ארוך ומתפתל כמו נחש. הוא איננו".

במשך שישה עשורים חקר פז את הטבע בישראל, הגן על החיות ונלחם לשמר את אזורי המחיה שלהן. לפעמים זה הצליח, לפעמים לא. מסדרונות המוזיאון מלאים בתזכורות לבעלי חיים שהספיק לראות בצעירותו, ואינם עוד. "הברדלס, הצ'יטה - היה ואיננו. עזניית הנגב - עוף מדהים עם מוטת כנפיים של 3 מטרים, כשהוא עף מעלייך זה כמו מטוס ג'מבו - היו 60-70 בנגב, ואין".

פז, ביולוג וזואולוג, הוא מחלוצי שמירת הטבע בישראל ותרם רבות לעיצוב תפיסת ההגנה על נופי הארץ - על שמו רשומים כמה מהקמפיינים והמאבקים המוכרים ביותר, שהצילו פיסות נוף יפהפיות ומסלולי טיול רבים מלהפוך לנדל"ן. עם קום המדינה ב-1948 נכנסה הארץ לתהליכי פיתוח מואצים שכללו בנייה מסיבית, סלילת כבישים רבים, ייבוש ביצות ובניית משקים חקלאיים ומפעלים - כל אלה גבו מחיר עצום מהטבע הישראלי. פז היה מי שהקים - ביוזמת פרופ' אמוץ זהבי - את הקמת "המדור לשמירה על הטבע בישראל" במשרד החקלאות כבר ב-1959, והיה הראשון לעמוד בראשו.

בהמשך יזם את הקמת רשות שמורות הטבע - שהיום מוכרת כרשות הטבע והגנים - והיה המנהל הראשון שלה. העיקרון שהנחה אותו, ושנוכח בתפיסת הרשות עד היום הוא שמירה קפדנית על הטבע, לצד מתן אפשרות לציבור ליהנות ממנו. המתח הזה שבין הצורך להגן על החי והצומח לבין זכותו של האדם עליהם מלווה אותו גם בימים אלה, ועוד על כך בהמשך.

לישראלים אכפת מהסביבה?
"יש יותר מבקרים בשמורות הטבע מאשר בכל ההצגות, התיאטראות ומגרשי הכדורגל. זה נותן קנה מידה לגבי המשמעות של שמורות הטבע בתרבות הפנאי של הציבור".

מצד שני, רואים הרבה מסלולים וחופים מלוכלכים.
"נכון. מנסים כל הזמן לחנך את הציבור לשמירת טבע, אבל נכשלים. יש אנשים שמלכלכים ויש אנשים שלא. אני מאמין גדול בחינוך, אבל זו עבודה סיזיפית שכנראה לא תיגמר לעולם".

"מאבק נגד כל העולם ואשתו"

פז נולד ב-1935 בכפר הס וגדל בצפון תל אביב. "הבית שלי היה אחד הבתים הקיצוניים של העיר ומעברו השני היה שדה, ושם הייתי מסתובב. נהגתי לצפות בערבים מהכפר הסמוך מניחים מלכודות ולוכדים שם כמויות של חוחיות. היה לי בבית חדר שהקמתי בו פינת חי. היו לי נמלים, קרפדות, צבים. הייתי אז בן 6-7".

באותו שדה נהג גם חוקר הטבע, המשורר והסופר יהושע מרגולין לטייל בשבתות עם הסטודנטים והסטודנטיות שלו מסמינר הקיבוצים, ופז נהג להתפלח לסיורים הללו ולהקשיב לסיפורי המרצה המיתולוגי. "הוא לא שאל אותי אף פעם 'ילד מה אתה עושה פה', ואם מדי פעם הייתי שואל אותי שאלה - אז גם נעניתי", נזכר פז. בהמשך, המדריך שלו בשומר הצעיר היה פרופ' אביתר נבו, מי שניהל בזמנו את הגן הזואולוגי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב (שמרגולין הקים) והיום חוקר ביולוגיה אבולוציונית זוכה פרס ישראל - וגם דרכו התעצם החיבור של פז לטבע.

פז המשיך לחקור את הארץ ולטייל בה כל חייו. הוא למד ביולוגיה וזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב, עשה דוקטורט, הדריך טיולים וכתב עשרות ספרים, בהם "ארץ הצבי והיעל" על שמורות הטבע בארץ וכרך העופות באנציקלופדיית החי והצומח של ארץ ישראל. החודש השיק את ספרו החדש "לעבדה ולשמרה: שמירת הטבע בישראל מראשיתה ועד עתה", שמספר על תולדות המאבק, שנולד הרבה לפני שמשבר האקלים הפך לנושא הכי חם בעולם, והרבה לפני שחלק מהמדענים שגילו אותו נולדו.

 שרקרקים / צילום: עוזי פז

המאבק הראשון שלו התחיל עוד לפני שהקים את הרשות, ב-1957, כשהיה פקח צעיר בחברה להגנת הטבע ונשלח לעבוד באילת. מי שאיימו אז על שלומו של הים האדום לא היו חברות ענק כמו קצא"א (שעוד נגיע אליה) - אלא שודדי אלמוגים שנהגו לקצור אותם מהים ולמכור בטיילת. "היו דוכני אלמוגים בכל מקום, הריח המיוחד של האלמוגים נישא מעל כל אילת. זה היה נורא", הוא מספר, "הייתי מתרוצץ על החוף ותופס עבריינים כשהם יוצאים מהים עם אלמוגים נוטפי מים, והגשתי נגדם תלונות למשטרה. עקבנו במיוחד אחרי קבוצה של שבעה פושעים. באתי למוקדי המכירה שלהם עם המשטרה והחרמנו להם אלמוגים. איימו עליי במכות מעת לעת, אבל אני לא זוכר שנתנו לי מכות בפועל". המאבק הזה הצליח, אבל פז מודה ששוק האלמוגים עדיין פעיל במחשכים, אם כי בהיקפים נמוכים בהרבה.

בשנים שלאחר מכן, שנות משרד החקלאות ורשות שמורות הטבע, עמד פז בראש מאבקים רבים שמפירותיהם אנחנו נהנים עד היום, וקשה לדמיין את נופי הארץ בלעדיהם. לא פעם עמד - פיזית ורעיונית - מול דחפורים שאיימו להרוס כמה מהפנינים היפות ביותר כאן.

פסגות הכרמל ירוקות העד למשל, היו אמורות להפוך לשכונות מגורים עם נוף לים. הציבור הישראלי לוקח כמובן מאליו את האפשרות לטייל במסלולים השונים על ההר וליהנות מחיות הבר, אבל ב-1951, כשפורסמה תוכנית הפארקים הלאומיים, התברר ששטח הכרמל סומן כפארק רק למרגלות ההר. זהבי יצא לברר את העניין, ופז הצטרף אליו. "הסתבר שבשנות העשרים והשלושים נמכרו שם קרקעות לייעודים פרטיים, והייתה שם תוכנית בנייה מאושרת", הוא מספר.

ניסינו, זהבי ואני, לארגן הפגנה בחורשת ה-40 (חורשה של 40 עצי אלון עתיקים בכרמל - אל"ו), ולא ידענו איך לקרוא לעזרת הציבור. הכרזנו על שלושה טיולים בהדרכת עזריה אלון, זהבי ואנוכי, והתוכנית היתה ששלוש הקבוצות ייפגשו בשעה נתונה בחורשה ולשם נזמין עיתונאים ונציג את הבעיה. ציפינו שזה יעשה הד, אבל זה לא קרה. אחר כך פנינו לס. יזהר (הסופר, בשמו המלא יזהר סמילנסקי - אל"ו), שהיה אז ח"כ, וזאת בעצם היתה הפעם הראשונה שנושא שמירת הטבע הגיע לכנסת. ס. יזהר העלה את נושא תוכניות הבנייה בכרמל במליאה, בן גוריון התרשם והביא את זה לישיבת הממשלה. שם החליטו להקים ועדה שהשתתפתי בה, ולאחר דיונים התוכניות נדחו והקרקעות הופקעו". והכרמל נותר ירוק.

 יעל / צילום: עוזי פז

"זה מאבק בלתי פוסק נגד כל העולם ואשתו", אומר פז. "בראשית שמירת הטבע זה היה מאבק נגד צה"ל, מע"ץ, קק"ל, מקורות וכל מי שאפשר לחשוב. אנשים היו מסורים לפיתוח הארץ במובן החיובי, ופתאום בא שמנדריק עם סנדלים ומכנסיים קצרים ואומר להם 'רגע, חבר'ה, יש גם נוף'. אז כולם קראו לנו 'שוטים משוטטים', 'נטורי קרקע', 'מחבקי עצים'. זלזלו בנו, זה היה קשה".

אחד המאבקים הקשים ביותר היה לשמירה על נחל כזיב, ממסלולי הטיול היפים והפופולריים בארץ, שכמעט והפך לכביש. "זה היה הורס את כל הנוף ואת ערוץ הנחל. לולא היינו נאבקים, המסלול הזה לא היה קיים היום".

גם אחרי שזה הצליח, ברשות הגנים הלאומיים לא הניחו לנחל ורצו להקים מעליו רכבל אל מבצר מונפורט. "אמרתי להם 'חברים, בארה"ב יש את הגרנד קניון, 1,600 מטר עומק, להגיע לשם דרוש מאמץ פיזי אדיר - והם החליטו עקרונית לא להקים רכבל'. אין שום סיבה שמעל לראשי המטיילים בנחל ירשרש רכבל עם קרונות. הארץ גם ככה צפופה, אסור להקים בפארקים לאומיים אטרקציות מלאכותיות שתהיינה מוקד משיכה. אם יהיה רכבל, אנשים יבואו לנסוע ברכבל ולא כדי לראות את החורבות של המונפורט. ארגנתי שם הפגנה שדווקא עוררה הדים - והעניין בוטל".

עוד מלחמה ניהל פז נגד תוכניות הייעור של קק"ל, שבאו על חשבון החורש הטבעי בארץ. "הם נכנסו לשטחי חורש בלי שום חשבון וייערו וייערו וייערו. יום אחד אני נוסע לצד איזה חורש ושומע טרקטור. מה יש לטרקטור לעשות שם? ואז אני רואה TD9 צהוב עצום נוסע ועוקר עצים. למה? עקרו עצי אלון בגובה 4 מטר בגליל כדי לטעת אורנים קטנים. מבחינתם רק עצי פרי או אורנים נחשבו. היה סביב זה סקנדל גדול ביותר. צעקתי הכי חזק שאני יודע, ועצרתי את זה".

"הג'יפים רומסים את הטבע"

הסקנדלים של פז עיצבו במידה רבה את הטבע הישראלי כמו שאנחנו מכירים אותו, אבל הגאווה הכי גדולה שלו היא התוכנית להקמת שמורות הטבע בישראל, שיזם והוציא לפועל ב-1962. "לא היה דבר כזה שמורות טבע, ואני ראיתי בזה את אחד התפקידים הכי חשובים שלי במדור לשמירת הטבע במשרד החקלאות. הכנתי מעל 100 הצעות לשטחים שיוכרו כשמורות. אמנם קיצצו לי את ההצעה מ-400 אלף דונם ל-200 אלף, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שהמושג שמורת טבע קיבל הכרה ממשלתית, גם אם לא מלאה".

השלב הבא היה להביא את ההצעה לשר החקלאות משה דיין. "ערב אחד הוועדה מתכנסת אצל דיין, והוא קם ואומר 'טבע? מי צריך את זה בכלל? כשאני בא לטבע אני נרדם'. היתה הרגשה שכל העבודה והמאמץ יהיו לשווא. למזלנו יוסף ויץ, שהיה מראשי קק"ל, הצליח לשכנע אותו ודיין אמר 'טוב, אתם רוצים אז שיהיה'. מבחינתו זה היה 'שיהיה', אבל הייתה לזה חשיבות אדירה".

 איריס הארגמן / צילום: עוזי פז

קמפיין נוסף שדיין כמעט הפיל ושעתיד להשפיע עמוקות על נופי הארץ - וגם על תוכנית הלימודים של ילדי הגנים ובתי הספר בעשרות השנים שלאחר מכן - היה המסע לשמירה על פרחי הבר שיזם פז. הרעיון נולד בשל המנהג המקומי לקטוף פרחי בר למטרות נוי, שכמעט והביא חלק מהמינים הנפוצים ביותר בארץ לסף הכחדה. כשפז הציג את ההצעה להגדיר את הפרחים כמוגנים לדיין, "הוא צחק ואמר 'אתם חושבים שאגיש הצעה כזאת לכנסת? תשכחו מזה'. הלכנו מבוישים עם הזנב בין הרגליים אל הדלת, ושנייה לפני שיצאנו הוא אמר 'אבל לא אכפת לי שתלכו לוועדת השרים לענייני חקיקה ותנסו לשכנע אותם'". פז הלך לוועדה, ושכנע את חבריה - ועד היום אין ילד בגן ישראלי שלא יודע שכלניות, רקפות ואירוסים (ועוד 254 מינים) הם פרחים מוגנים שאסור לקטוף. "כל מה שניסינו להגן עליו נשמע מופרך באותם ימים. הסתכלו עלינו כעל תמהונים".

מה הכי מסכן את הטבע הישראלי היום?
"לכלוך הוא תופעה מקוממת, אבל עוד יותר מזיהום של מטיילים, יש בעיה של לכלוך מוסדי - רשויות מקומיות שזורקות אשפה באתרי נוף וטבע, וגם פסולת בניין של קבלנים. מעמיסים על משאית, מגיעים לאן שמגיעים - ושופכים. פסולת פרטית ומוסדית עוד אפשר לאסוף ולהרחיק למקומות המיועדים לה, אבל בלתי אפשרי לטפל בשפיכת עודפי בטון ממערבלים.

"עוד בעיה קשה מאוד היא פיזור רעלים לכלבים משוטטים וזאבים ללא היתר ובניגוד לחוק. זה גורם להרעלה משנית של בעלי חיים רבים, שאוכלים מהפגרים המורעלים, והחללים הבולטים ביותר הם הנשרים. לפני חודשיים נמצאו 14 נשרים מורעלים במדבר יהודה, ומקרים כאלה חוזרים על עצמם בנגב וברמת הגולן. זו הסיבה שהנשרים, שהיו חלק בלתי נפרד מנופי הארץ, הולכים ונכחדים. כל מי שראה נשר דואה בהוד מלכות מעליו יבין את גודל ההפסד".

פז וחבריו מוטרדים גם מציד בלתי חוקי, שמתברר שעדיין קורה, לדבריו "בגלל העונשים הקלים המוטלים על העבריינים", וגם מנהגי רכבי השטח שיוצאים לטבע - אותם הוא מכנה "פרשי הג'יפים". "הם פוגעים קשות בנוף ובשדות חקלאיים. הם רומסים, דורסים וחורצים את המדרונות - וככל שהם תלולים יותר, האתגר אקסטרימי יותר והרי זה משובח. פרשי הג'יפים גורמים נזקים בלתי הפיכים. רבים מהם גם לא מוכנים להשלים עם רוע הגזירה של שומרי הטבע, שמתירים לנסוע רק בדרכים המסומנות. הם חשים שהם בעלי הבית ואוהבי הטבע והנוף, ומי יגיד להם היכן לנסוע. בלי הגברת הפיקוח - חלקים ניכרים ממדבר יהודה ומהנגב יהפכו לאבק פורח".

ואיפה המשרד להגנת הסביבה?
"בעיניי רבים מהפוליטיקאים מדובר במשרד נחות שמרוחק ממוקדי קבלת ההחלטות 'האמיתיות'. למיטב זכרוני שני השרים היחידים שראו בו שליחות היו יוסי שריד, והשרה הנוכחית תמר זנדברג, שנראה שהנושא בנפשה".

בשנים האחרונות לא ראינו שהמשרד הוביל איזשהו מאבק סביבתי.
"השרים האחרונים אכן דרדרו אותו בתודעה הציבורית. זנדברג בינתיים עושה עבודה טובה".

"משבר האקלים גדול עליי"

אחד המאבקים שמנהלת בימים אלה השרה להגנת הסביבה הוא להגבלת ההסכם בין קצא"א (קו צינור אירופה-אסיה) והחברה האמירתית רד-מד, שמטרתו הרחבת שינוע הנפט דרך אילת והפיכת העיר הדרומית לגשר שדרכו ייוצא חלק גדול מהנפט האמירתי לעולם.

 תושבי אילת מפגינים נגד מזכר שינוע הנפט של קצא''א / צילום: איגי פטרנקו, סיירת החוף

המשרד להגנת הסביבה קבע מדיניות של "אפס תוספת סיכון" במפרץ אילת, שלפיה קצא"א לא תורשה לשנע נפט בהיקף שעולה על 2 מיליון טון בשנה, אלא שההסכם צפוי להוביל לכמות גדולה בהרבה, וארגוני סביבה ואנשי אקדמיה טוענים כי מדובר בסכנה למערכת האקולוגית ולחופים.

דווקא בנושא הזה פז מפתיע ומביע עמדה לא פופולרית בקרב אנשי שמירת טבע. "אני בטוח שמה שאני אומר עכשיו ירגיז אינסוף קולגות שלי, אבל אני לא בטוח שצריך לבטל את ההסכם. במאבקים שונים אני שואל את עצמי מה אני יותר, ציוני או שומר טבע. יש התנגשות בין הדברים, וכשהיא אמיתית - אני קודם כל ציוני".

כלומר, אתה בעד ההסכם למרות החשש מהנזק למפרץ אילת.
"אני מתלבט בין התועלת למדינה לבין הסיכון. אין לי ספק שאם מנטרלים את החשש מדליפות - שהייתי עד לשתיים מהן בעבר והן איומות - יש בהסכם הזה תועלת כלכלית ברמת חשיבות ממדרגה ראשונה למדינת ישראל, ואני לא יכול למחוק אותה כלאחר יד. כשומר טבע אני צריך תקציבים בלי סוף, צריך פקחים שינקו ויחנכו את הציבור, צריך פקחים נגד ציד בלתי חוקי אכזרי שמתנהל עד היום. אז אני לא מזלזל בתקציבים וכאן מדובר בפוטנציאל כלכלי עצום. בקצא"א טוענים שמצב הצינורות היום טוב, ואני מקווה שזה נכון. האפשרות שתהיה טעות אנוש קיימת כל הזמן ואני לא שוכח אותה. אני מנסה להסתכל על זה בהקשר היותר רחב, ואני לא חד משמעית עם הירוקים בעניין הזה".

אתה לא מ"הירוקים"?
"הירוקים הם היום מותג, היחס לשומרי הטבע עבר שינוי מהותי. רבים מהחלומות הרטובים שלנו מעוגנים כיום בחוק, וכמעט בכל פורום מתחשבים בדעתם. עדות בולטת היתה ההתגייסות של אלפי מתנדבים לניקוי החופים מזפת לאחר הזיהום הגדול בפברואר השנה".

תור הזהב של ההגנה על הסביבה נובע בעיקר מהשיח ההולך ומתחזק סביב משבר האקלים. אתה מזהה תופעות שלא היו בעבר, או שהחריפו בעקבות המשבר?
"ראשית, השריפות. אין ספק שעוצמת ותדירות השריפות היא לאין ערוך גבוהה מבעבר, והתוצאות הרסניות לטבע ולאדם. יש עוד הרבה תופעות כואבות. אני מכין הרבה מצגות עם תמונות מרחבי הארץ, לאחרונה הכנתי מצגת על רמת יבנאל וארץ כינרות. הר תבור משקיף על העמק הזה. הייתי שם חמש פעמים בזמן האחרון, ולא הצלחתי לצלם תמונה אחת ראויה שלו, כי הוא מכוסה בזיהום ממפרץ חיפה. יש לי תמונות רבות מהעבר שבהן הוא ניצב חשוף במלוא הדרו, וכעת הזיהום מסתיר את הנוף.

"בתור ילד הייתי משקיף מגבעת קוזלובסקי, איפה שהיום נמצא מצפה הכוכבים ברמת גן, וביום יפה הייתי רואה את החרמון. היום זיהום האוויר לא מאפשר לראות למרחק של 7 ק"מ".

דווקא בעקבות הסגרים הטבע התחיל להתעורר. חזירי הבר התחילו להסתובב בחיפה, היעלים הרגישו בנוח לטייל באילת.
"התופעות האלה שליליות. לא אמורים להיות חזירי בר בחיפה וההתנהלות של העירייה בנושא היא טיפשית ומזיקה. כמו שהכורם הולך עם מזמרה כדי להשביח את הפרי שלו, כך שומר טבע צריך לעתים ללכת עם רובה. צריך לצוד את החזירים ולהרוג אותם. זו סכנת נפשות. חזיר במשקל 100 קילו שפוגע בילד - גומר אותו. עוד תופעה שנולדה בעקבות הקורונה היא שפנים שנכנסו לערים והם נושאים מחלת לישמניה, שושנת יריחו. זו סכנה ממדרגה ראשונה. אנשים מזלזלים בזה וזה נראה להם חביב".

הפתרון הוא לירות בהם?
"כן, עם כמה שזה נשמע אכזרי. הסכנה לבני האדם ולטבע חמורה יותר. שמירת טבע זה לא לתת לטבע לעשות את שלו, זה ממשק וניהול אקטיבי של מה שקורה בשטח".

פעילי אקלים יחלקו עליך. מבחינתם, הטבע במרכז.
"משבר האקלים גדול עליי, אבל בחיות בישראל אני מבין. כשאני רואה יעלים מסתובבים במצפה רמון, אני לא שמח. כשאני רואה אנשים מאכילים אותם בשולי מעלה העצמאות כואב לי הלב. כמו שבפארקים בארה"ב אסרו על האכלת דובים, לכאורה חל פה איסור על האכלת יעלים בדרום, אבל לא אוכפים אותו. צריך להיות תקציב לשומר שיעמוד כל שעות היממה במצפה רמון ויתן קנסות לאנשים שעוצרים ומאכילים יעלים ויגרש אותם לטבע. צריך שהטבע יישאר בטבע".

ד"ר עוזי פז (86)

אישי: נשוי לבתיה, אב לשלושה וסב לשמונה. מתגורר ברמת אפעל
מקצועי: ביולוג, זואולוג ומחלוצי שמירת הטבע בישראל.
השיק החודש ספר חדש: "לעבדה ולשמרה: שמירת הטבע בישראל מראשיתה ועד עתה"