האינפלציה ו"ההתפטרות הגדולה": התופעות שיכריעו איך תיראה הכלכלה השנה

האינפלציה חוזרת, העובדים מתפטרים בהמוניהם, המדינה נכנסת לתמונה אחרי שנים של שוק חופשי, אלה היו כמה מהסיפורים הכלכליים הגדולים של 2021. אבל איך נחשוב עליהם בעוד כמה שנים: כתופעות חולפות או כשינויי עומק שהאיצו בחסות הקורונה? באופן מפתיע, התשובה לא תמיד ברורה.

האינפלציה חזרה ובגדול? לא בטוח

בזה שהמחירים זינקו בשנת 2021, אין ספק. בארה"ב, מדד המחירים לצרכן עלה ב-6.8% ב-12 חודשים, קצב שלא נראה מאז 1982. גוש האירו רשם בנובמבר את האינפלציה הגבוהה בתולדותיו: 4.9%. אפילו יו"ר הפדרל ריזרב ג'רום פאוול, נשבר. בעדות בקונגרס לפני חודש, הוא הכריז שהגיע הזמן להפסיק להשתמש במילה 'זמנית' כדי לתאר את האינפלציה. בשנה הבאה, הפד כבר מתכנן להעלות ריבית שלוש פעמים.

אז האם אנחנו עדים ל'חזרתה של האינפלציה"? האם בעוד כמה שנים, במבט לאחור, 2021 תיזכר בתור השנה שבה העולם נכנס ל'משטר אינפלציה חדש", כפי שמכריזים חלק מהניתוחים? לא בטוח. למעשה, יש מי שמשוכנע שהנימוקים לכך שהאינפלציה היא זמנית - עדיין בתוקף. השילוב של צרכנים שלהוטים לקנות, ואניות שתקועות בנמלים, הוא מתכון לעליית מחירים. אבל בסופו של דבר פקקים משתחררים, וההיצע מדביק את הביקוש.

כך למשל צופה ד"ר פיליפ קרלסון סלזק, הכלכלן הראשי של ענקית הייעוץ BCG , בראיון לגלובס הוא מציע כדוגמה את השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה. היה אז זינוק בביקושים, אבל לא מספיק היצע. לקח זמן להסב בחזרה את המפעלים "מייצור טנקים ומטוסים לדברים שאנשים רוצים לקנות". אבל בסופו של דבר המחסור חלף, וזה יקרה גם הפעם. לדעתו, סביר יותר שהאינפלציה תרד במהירות בשנה הבא, מאשר שתעלה.

יותר מזה - "לאורך זמן, אנחנו חיים בעולם דפלציוני", הסביר לגלובס חיים ישראל, האסטרטג הראשי של בנק אוף אמריקה. ישראל, שלא עוסק בתחזיות לשנה הקרובה אלא מנסה להסתכל רחוק יותר, מזהה שלוש מגמות ארוכות טווח, שידחפו את המחירים למטה: האוכלוסייה בעולם מזדקנת ("וזה דבר דפלציוני בהגדרה"), "אנחנו הולכים לעולם של אוטומציה" - ויותר רובוטים ותוכנות משמעותם ש"עלויות השכר הולכות ויורדות", וגם הגלובליזציה בנסיגה, ובניגוד אולי לאחרים, ישראל חושב שזה פוטנציאל לירידות מחירים. לא יעיל לפרוס את שרשרת הייצור על פני שלוש יבשות שונות.

כך שנכון שהאינפלציה התבררה כעיקשת יותר ממה שהפד ציפה, ואולי עדיין מצפה, וייתכן בהחלט שהיא תגבה מהנשיא ביידן מחיר פוליטי כבד. אבל זה לא אומר שהיא תתמיד בטווח הארוך - במיוחד לאור העובדה שהפד, ובנקים מרכזיים אחרים, עוסקים בשאלה הזאת ללא הרף, ומשדרים באופן מאוד מכוון שהם ערים לבעיה. התחזית של כלכלני גולדמן זקס, למשל, מדברת על שיא אינפלציה בחורף ואז ירידה חדה לכיוון 2% בהמשך השנה.

ותזכורת: כאן בישראל, לפי הנתונים האחרונים, קצב האינפלציה השנתי עומד על 2.4%. יותר מהרגיל, הרבה פחות מאשר בארצות הברית או באירופה.

האם בכלל הייתה התפטרות גדולה?

מה שכן יכול לגרום לאינפלציה להתקבע הוא גל של עליות בשכר בתגובה לעליות המחירים, שיוביל מצדו לעוד עליות מחירים, וחוזר חלילה. ויש מי שאכן מזהה חוסר נחת בקרב העובדים. בארה"ב, עזבו את עבודתם בספטמבר מספר שיא של 4.4 מיליון עובדים. אנתוני קלוץ, פרופ' אמריקאי לניהול, דיבר עוד במאי על 'ההתפטרות הגדולה', ומאז המונח כיכב באינספור כותרות.

אבל האם אכן יש התפטרות גדולה? כלומר גל, שלא לומר צונאמי, של עובדים שמחשבים מסלול מחדש, מחפשים איזון חדש בחיים, ולפעמים פשוט מחליטים לצאת מהמשחק? בתחילת החודש, האקונומיסט החליט לבדוק את העניין בשורת כלכלות מתקדמות, וחזר עם מסקנה: "אין יותר מדי ראיות שתומכות בתיאוריה הזאת". הגידול בהתפטרויות, לפי המגזין, היא מגמה שמאפיינת בעיקר את ארה"ב ובריטניה, ואולי גם את איטליה.

ממה נובעות ההתפטרויות? האקונומיסט מציע שני הסברים: בגלל ההתאוששות הכלכלית החזקה, נרשם זינוק במספר המשרות הפנויות, ולכן יותר עובדים משוכנעים שימצאו עבודה טובה, ומרשים לעצמם להתפטר. ואילו חלק מהם רצו להתפטר כבר קודם, אבל חיכו. כתב האטלנטיק, דרק תומפסון, מדגיש שרוב המתפטרים בארה"ב הם עובדים בשכר נמוך שעברו למשרות שמכניסות יותר, ואילו רוב מי שעזב את שוק העבודה הם עובדים מבוגרים (לא מפתיע לאור המגפה). לא בטוח שנכון לקרוא להם מתפטרים: אולי הם יצאו לפנסיה מוקדמת.

ומה בישראל? דפנה אבירם ניצן, מנהלת המרכז לממשל וכלכלה במכון הישראלי לדמוקרטיה, בדקה יחד עם רועי קנת פורטל האם יש בארץ 'התפטרות גדולה'. נכון לעכשיו, התשובה שלהם היא לא. אמנם מאז חודש מאי נרשם גידול הדרגתי במספר המתפטרים, מדגישה אבירם ניצן, אבל זה בדיוק מה שהתיאוריה הכלכלית צופה: "אתה מצפה שבתקופת משבר שאנשים ייצמדו למקום העבודה, ובהתאוששות ירשו לעצמם להתפטר. ובגדול, זה אכן מה שקיבלנו".

אבירם ניצן וקנת פורטל מציעים ניתוח ראשוני של נתוני הלמ"ס. כשמסתכלים על התפלגות האנשים שאינם מועסקים, מגלים שדווקא בתחילת המשבר, ברבעון הראשון של 2020, לעומת הרבעון השלישי של 2021, חלק גדול יותר מהם דיווחו שסיבת הפסקת עבודה הייתה התפטרות - מה שלא בדיוק תואם את נרטיב ההתפטרות הגדולה.

מתוך המתפטרים, אפשר לזהות בתקופה הזאת זינוק בשיעור האנשים שמדווחים על התפטרות מסיבות בריאותיות (מ-12% ל-21%), או טיפול במשק הבית ובמשפחה (מ-7% ל-11%). שיעור המשיבים שנקב בסיבות שמוזכרות בדרך כלל בהקשר של 'ההתפטרות הגדולה', כמו חוסר שביעות רצון מתנאי העבודה, גדל באופן פחות משמעותי (מ-12% ל-15%).

  

המהפכה הכלכלית מתעכבת

עם פרוץ המגפה, באביב 2020, כל הסכרים נפתחו: הבנקים המרכזיים הזרימו כסף לכל הכיוונים, הממשלות שלחו צ'קים לאזרחים ועסקים קטנים וגם גדולים זכו לחילוץ. כל זה קרה בקנה מידה חסר תקדים. היה מתבקש לזהות שינוי תפיסתי עמוק: שובן של המדינה וההוצאה הממשלתית, אחרי 40 שנות אמונה בשוק החופשי.

אבל כפי שההיסטוריון הכלכלי אדם טוז מאוניברסיטת קולומביה הסביר בראיון לגלובס בספטמבר, זו לא בהכרח הדרך הנכונה להסתכל על מה שקרה בשיא המשבר. לפי טוז, פרץ הפעילות הממשלתית במערב "נועד לשמר את הסטטוס קוו בכל מחיר". כלומר, מאחורי הטריליונים שהוזרמו לכלכלה לא עמדה שאיפה לאיזה שינוי גורף, אלא פשוט רצון למנוע מהמערכת לקרוס. כשמדברים על חזרה לשגרה, הוא ממשיך, "היעד הוא איפה שהיינו לפני המגפה. לשם אנחנו רוצים לחזור".

ובכל זאת, כשג'ו ביידן נכנס לבית הלבן בתחילת 2021, זה היה עם הבטחה להשקעה חברתית ולמאבק בשינוי האקלים בסכומי עתק, תוכנית שהוא מכנה "לבנות מחדש, טוב יותר". העניין הוא שזה עדיין לא קרה. כפי שטוז הדגיש בספטמבר, זו רק הבטחה. שלושה חודשים מאוחר יותר, ביידן עדיין לא העביר את התוכנית שלו בסנאט, ובכלל לא בטוח אם ישיג את הקולות. שנת 2021 נסגרה בלי שביידן הפך לרוזוולט החדש. לפי ההערכה שגולדמן זאקס פרסמו השבוע, התוכנית גם לא תעבור ב-2022.

יכול להיות שכן נראה שינויים במקומות אחרים, כמו גרמניה או בריטניה. ישנן גם מגמות שכן המשיכו השנה, כמו הנסיגה מהגלובליזציה שחיים ישראל מדבר עליה, או התובנה הגוברת שצריך להחזיק כריות ביטחון למקרה של עוד זעזועים, תובנה שרק התחזקה לאור המשבר בשרשראות האספקה. אבל שינוי עומק בתפיסה הכלכלית במערב? צריך לחכות ולראות. בישראל, בוודאי קשה לאתר שינוי כזה.

אי השוויון עדיין אתנו

בינתיים, בחסות הריביות הנמוכות בשווקים, נמשך סוג אחר של אינפלציה: הזינוק במחירי הנכסים השונים. פרופ' ליאו ליידרמן סיכם זאת בראיון לפודקאסט הצוללת של גלובס: "מחירי הנדל"ן בשיא של כל הזמנים, מדדי המניות ברמות שיא של כל הזמנים, מחירי אגרות חוב בשיא של כל הזמנים".

אבל האחזקה בנכסים, או במילים אחרות בעושר, לא מתחלקת באופן שווה. כפי שעולה מהדו"ח השנתי של חוקרי מעבדת אי השוויון בפריז שהתפרסם החודש, העשירון העליון בעולם מחזיק ב-76% מהעושר, ואילו 50% התחתונים מחזיקים ב-2% מהעושר בלבד. והעושר גדל במיוחד בצמרת. לפי החישובים שלהם, בין 1995 ל-2021, 38% מהגידול בעושר בעולם מאז אמצע שנות ה-90 הגיע לידי האחוזון העליון. מי שרשמו גידול חד במיוחד בעושר שלהם בתקופת המגפה, בחסות הזינוק בשוק המניות, הם המיליארדרים של העולם (שהשנה התחרו ביניהם בטיסות לחלל).

לאי השוויון יש השלכות. "העולם נהפך למקום לא שקט", ניסח זאת ליידרמן. "ואי השוויון שגדל תורם לזה".

צריך להודות: אנחנו לא יודעים

בשיחה איתה על המגמות בשוק העבודה בארץ, אבירם ניצן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מבקשת להוסיף סייג: יכול להיות שבעוד שנה גם כאן הנתונים ייראו אחרת, ופתאום נגלה שמתחוללת כאן 'התפטרות גדולה'.

אותו דבר נכון גם לאינפלציה במערב. יש מי שמשוכנע שהאינפלציה תלווה אותנו גם ב-2022, ושהבנקאים המרכזיים עדיין לא הפנימו את זה כראוי, וייאלצו להעלות ריבית מהר יותר משהם מתכננים.

יכול להיות, בסופו של דבר, אנחנו נמצאים עדיין בעיצומו של אירוע חריג ביותר, מגפה שלא קרתה כבר מאה שנה. מעטים חשבו שבסוף השנה הזאת נמצא את עצמנו בעיצומו של עוד גל קורונה. המגפה עדיין כאן, ולכן קשה לחזות מה היא תשאיר אחריה, מה חולף ומה קבוע.

במילים אחרות, עדיין אין לנו פרספקטיבה. וכפי שקרלסון-סלזק הסביר בראיון השבוע לגלובס, אנחנו גם נוטים לבלבל בין השינויים שאנחנו חווים כעובדים וצרכנים, כמו המעבר לשימוש בזום או בהזמנת משלוחים באינטרנט, למגמות מקרו כלכליות גורפות, כמו זינוק דרמטי בפריון ובחדשנות. זינוק כזה עדיין קשה לראות בנתונים, וגם לא ברור שבכלל נמשיך לעבוד באותו אופן כשהמגפה תחלוף.

אז איך נזכור את הסיפורים הכלכליים הגדולים של 2021, כתופעות חולפות או שינויי עומק? לפחות בחלק מהמקרים, כנראה שמוקדם מדי לדעת.