לתיאוריה פסיכולוגית שפותחה בשנות ה-70 של המאה הקודמת, עדיין יש השפעה מכרעת על קבלת החלטות בבתי דין למשפחה - בנושאים כמו משמורת על ילדים, הוצאת ילדים מן הבית על ידי רשויות הרווחה וסוגיות של אימוץ. אבל לאחרונה קבוצה של 70 חוקרים חברה יחד כדי לומר לבתי המשפט: אתם לא עושים את זה נכון.
בתי המשפט משתמשים בתיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory), כדי לנסות להכריע מי מההורים הוא הטוב ביותר עבור הילדה או הילד. החוקרים לעומת זאת אומרים - כל עוד יש התקשרות, אפילו אם לא בדפוס האידאלי, וכל עוד לא מדובר ביחס פוגעני, יש לעשות מאמץ למקסם את הקשר עם כל דמויות ההתקשרות של הילדים.
ההצהרה גובשה בסימפוזיון שערכו החוקרים בתחום, והמאמר "Attachment Goes to Court", פורסם בכתב העת Attachment and Human Development. ברשימת המחברים מופיעים מומחים מובילים כמו פרופ' רובי דושינסקי מאוניברסיטת קיימברידג' ופרופ' פר גנקוויסט מאוניברסיטת שטוקהולם. הנציג הישראלי הוא פרופ' אמריטוס אבי שגיא-שורץ מאוניברסיטת חיפה.
תיאוריה ותיקה שחוללה מהפכה
מהי בעצם התקשרות, וכיצד הפכה גישה זו לדומיננטית בפסיכולוגיה ובעקבות זאת בדיני המשפחה? התיאוריה מיוחסת לרוב לפסיכולוגים ג'ון בולבי ומרי איינסוורת', שהחלו לחקור בשנות ה-60 את האופן בו נוצר בילדות הקשר עם המטפלים העיקריים וכיצד הוא משפיע על המשך חיינו. מאז נכתבו אלפי מאמרים בתחום.
הטענה הבסיסית היא שכולנו נקשרים לדמויות המטפלות בנו בשנות החיים הראשונות, אך לא כל הקשרים זהים. ניתן לחלק אותם לשלושה סוגים עיקריים: התקשרות בטוחה, התקשרות נמנעת והתקשרות אמביוולנטית. אופן ההתקשרות לדמויות המטפלות העיקריות, משפיע לאורך החיים - גם על המשך הקשר עם ההורה, אבל הרבה מעבר לכך. על פי התיאוריה, אנחנו משחזרים את דפוסי ההתקשרות מול ההורים גם ביחסים חברתיים אחרים, וגוזרים מכך את התפיסה העצמית שלנו.
ניסוי שנערך בשנות ה-60 מצא, כי קופים שיכלו לבחור בין בובה דמויית אם מספוג שמעניקה רכות וחמימות לבין בובת אם מברזל שמעניקה אוכל, פנו לאם המאכילה כשהיו רעבים, אבל לאם הרכה כשהיו זקוקים להגנה או לנחמה. באותה תקופה זו הייתה הפתעה, התפיסה המקובלת גרסה שההורים אוהבים את התינוקות אבל מטרתם העיקרית של התינוקות בקשר בשלב זה היא לספק את צורכיהם הפיזיים. היום נראה לנו מובן מאליו שקשר אנושי הוא אחד הצרכים הבסיסיים והמהותיים של תינוקות.
"אנחנו נקשרים כי אנחנו זקוקים לזה ברמה האבולוציונית הכי בסיסית", אומר שגיא-שורץ. "הקשר עם דמות מטפל עיקרי אחת לפחות, הוא קריטי להתפתחות של התינוק. שבירה של הקשר הזה, גם אם ההתקשרות מלכתחילה הייתה לא אידאלית, זו טראומה. האדם נסדק מן היסוד".
הפסיכולוגיה מגיעה לבית המשפט
אחת הסיבות שבגללה בתי משפט אוהבים את התיאוריה, היא שיש לה מבחן. ילד נכנס לחדר עם הורה, ולפתע ההורה נעלם ולחדר נכנס אדם זר. לאחר זמן מה ההורה חוזר. אם ההתקשרות בטוחה, הילד נלחץ ובוכה כשההורה נעלם, ורץ להתנחם בזרועותיו כשהוא חוזר, ונרגע מהר. בהתקשרות אמביוולנטית, הילד מתקשה להתרחק מההורה עוד לפני שהוא נעלם, נלחץ כשהוא נעלם, וכאשר הוא חוזר הילד חשדן ולא ממהר להתנחם בזרועותיו אלא מתקרב ומתרחק לסירוגין, ומביע כעס. ילדים עם התקשרות נמנעת, מביעים מצוקה וכעס כשההורה נעלם, אבל כשהוא חוזר הם מפגינים אדישות, כאילו הוא לא חסר להם.
כיום בתי המשפט, או הגורמים המקצועיים המעידים בפניהם, לא יקבלו החלטות על משמורת או התערבות רשויות הרווחה רק על סמך סיטואציה אחת שבה הודגמו דפוסי התקשרות במעבדה. אבל הם לומדים לחפש את הדפוסים האלה בזמן שהם עורכים ביקורי בית ושיחות עם הילדים וההורים.
"מה שבתי המשפט לפעמים מפספסים", אומר שגיא-שורץ, "הוא שגם התקשרות לא בטוחה - אמביוולנטית או נמנעת - היא התקשרות". כל עוד התינוק קיבל מענה כלשהו לצרכים שלו וראה באותו גורם דמות מטפלת, הוא קשור אליו. אם כך, הטראומה שבפרידה או הפחתת זמן הקשר תהיה לדעת שגיא וקבוצת החוקרים החתומים על המכתב, יותר גדולה מאשר הנזק שיכול להיגרם לכאורה לילד מהתקשרות לא בטוחה. כלומר מהתקשרות אמביוולנטית או מהתקשרות נמנעת, גם אם זו יכולה להשפיע לרעה על האופן שבו הוא מנהל את הקשרים שלו בעתיד.
אוניברסיטת חיפה עורכת במסגרת התואר השני בהתפתחות הילד, תוכנית ייחודית לחשיפת שופטים מתחום דיני המשפחה למידע בסיסי ועדכונים בתחום התפתחות הילד. בתוכנית ניתן דגש על יישומי ידע המושתת על ידע נתמך ראיות מחקריות. שגיא-שורץ מציין שהחשיפה משדרגת באופן משמעותי את איכות עבודתם: "היא שיפרה מאוד את ההתערבויות וההחלטות שיפוטית של שופטי משפחה ונוער ונוצרה שותפות יוצאת דופן בין האקדמיה (אוניברסיטת חיפה) -למערכת המשפט".
כשהורים טובים דיים מתגרשים
"חי לו ילד עם הורים", מתאר שגיא-שורץ, "והם דמויות טובות דיין. בואו נניח שאנחנו לא מדברים כרגע על דמויות פוגעות. ואז נוצר נניח משפט גירושים, וההורים עוברים תקופה של שבר, ההורה בעצמו חרד, ההורה בעצמו כועס. ועורכי הדין לא תמיד מרגיעים, לפעמים הם מלבים את המאבק. בית המשפט מגיע מאוריינטציה של צדק - הוא רוצה לדעת מי ההורה הטוב יותר, ולתגמל אותו ביותר זמן משמורת. נוצר מצב שבו הורה, שלפני כן אף אחד לא חשב לשאול אם הוא הורה כשיר או לא, שתפקד איכשהו כמו כל ההורים, מקבל תיוג של התקשרות לא בטוחה - ועל הבסיס הזה נגזרים גורלות".
לדברי שגיא-שורץ, ככל שדמות מטפלת היא יותר רגישה, יותר נענית לסימנים של הילד, תהיה התקשרות בטוחה. ככל שהתגובות של ההורה לילד הן פחות רגישות, פחות מדויקות, פחות מתואמות מבחינת התזמון, יכול להיות שהילד ייפתח התקשרות לא בטוחה. "אבל התקשרות לא בטוחה היא לא פתולוגיה", אומר שגיא-שורץ. "זה לא אומר שהילד לא ישרוד. התקשרות לא בטוחה היא האסטרטגיה השנייה-הכי-טובה אחרי התקשרות בטוחה. הילד צריך את ההורה הזה, והוא לומד לדעת מה הוא יכול לחפש אצלו ומה אין טעם לחפש. נניח הוא יידע שלפעמים כשהוא מגיע עם סיגנלים מסוימים לאחד ההורים שלו, ההורה הזה דוחה אותו, כי הרי גם הורים יש להם איזשהו אופי, איזושהי היסטוריה.
"אנחנו עלולים לומר - 'הילד עושה מניפולציות', הוא יודע שיש דברים שצריך לבקש מאמא ואחרים מאבא או נניח מהאמא השנייה, ואחרים דווקא מסבתא. אבל זו לא מניפולציה אלא חלק מהלמידה החברתית של הילד. הוא יישם אותה אחר כך גם עם חברים, גם עם בני זוג, ידע מה הוא יכול לקבל מכל אחד מהם ולמה עדיף מראש לא לצפות".
איך תיאוריית ההתקשרות כמו שהפסיכולוגיה מבינה אותה היום, חושבת שצריך לגשת לסוגיית המשמורת?
"הסוגיה היא מורכבת, אבל בגדול, תיאוריית ההתקשרות המודרנית אומרת שכל דמות התקשרות היא חשובה לילד. באופן אבולוציוני אנחנו בנויים ליצור קשר עם דמות מטפלת, וזה כולל גם עם דמות שמטפלת בנו לא טוב. וחשוב מאוד לשמר את הקשרים האלה גם במקרים שההתקשרות היא לא בדפוס האידאלי. אנחנו חושבים שלמעט במקרים קיצוניים, איננו רוצים שהשאלה 'מי ההורה היותר טוב' תעלה בכלל".
"לא אחד על חשבון השני"
במסמך העמדה שפרסמו 70 הפסיכולוגים נכתב: "הטעות היסודית היא להניח שטיב ההתקשרות הוא הסמן היחיד של טיב הקשר, וכי אפשר לשפוט התקשרות על בסיס צפייה בהתנהגויות בדידות לאורך זמן קצר. התקשרות יכולה לבוא לידי ביטוי בנסיבות ספציפיות כמו משחק משותף מסוים, הנחיה או הוראה. לעומת זאת חרדתיות או נטייה לבכי יכולים לנבוע מסיבות אישיות של הילד, ולא להעיד על טיב הקשר עם ההורה".
שגיא-שורץ אומר, כי "זו טעות להדגיש יותר מדי את החיבור הבטוח עם הורה אחד. קשרים עמוקים לא מגיעים אחד על חשבון השני. לפעמים אנחנו רואים שבית המשפט אומר שאם יש דמות התקשרות אחת טובה, עדיף להתמקד בה ולמנוע חשיפה לדמויות התקשרות פחות טובות. אנחנו אומרים שיש להמשיך את הקשר עם דמויות ההתקשרות כולן. הן לא 'יהרסו' לילד את הפסיכולוגיה הטובה שהוא לומד מדפוס ההתקשרות הטוב עם הורה אחד".
כלומר גם במקרה שבו ברור שהקשר עם הורה אחד מאופיין בדפוס התקשרות פחות טוב, לא היית מתחשב בכך בשיקולי המשמורת?
"אנחנו לא מדברים דווקא על לקצוב את הזמן שווה בשווה, ותמיד צריך גם להתחשב בנסיבות המקרה, אבל הרעיון הוא כן לשמור על קשר מקסימלי עם כל דמות התקשרות בעולמו של הילד. אנחנו רואים שילדים באופן טבעי, רוצים 'להשיג' את כל דמויות ההתקשרות שלהם. במקרים מסוימים כאשר ההורה לא נותן לילד ביטחון, דווקא אז הילד עושה את המקסימום כדי לחפש את הביטחון אצל ההורה, מה שאולי הוא לא מרגיש שהוא חייב לעשות כשדפוס ההתקשרות בטוח יותר".
ואז, אומר שגיא-שורץ, דווקא עם ההורה הזה צריך לעבוד, ולחזק את הקשר, לשפר את מערכת היחסים, ולתת לילד זמן איתו דווקא כשהסיטואציה משברית לשני הצדדים. "דווקא עם ההורה הבטוח, צריך פחות עזרה".
"כלים שפותחו למטרות מחקר"
שגיא-שורץ מציין כי הפסיכולוגיה פיתחה כלים ללמוד דפוסי התקשרות, כמו המבחן שתואר לעיל, "אבל אלה כלים שפותחו למטרות מחקר". הם לא נועדו להוות מבחן משפטי, שיקבע דיני נפשות.
"למעשה אין הרבה מידע אמפירי על הקשר בין התקשרות לבין חלוקת הזמן ומיקום הבית. עולה השאלה, האם ילד צריך מרכז חיים אחד או שזה בסדר שיהיו לו שני בתים. לרוב התשובה היא ששני בתים זה בסדר גמור, כל עוד הם קרובים זה לזה. לפעמים הורים רוצים לשנות מקום מגורים בגלל הזדמנויות מסוגים שונים ואנחנו אומרים, מה לעשות, בנית משהו יחד עם האדם הזה, ויש לך התחייבות לשמור על הקשר שלו עם ההורה השני".
עם הזמן, אומר שגיא-שורץ, ילד מתבגר ייטה לשהות בסופו של דבר יותר עם הורה שהוא מרגיש איתו יותר בטוח. "הילדים עושים את ההחלטות שלהם, אבל אנחנו כמובן לא נשאל אותם מה הם מעדיפים, כדי שלא יכנסו לקונפליקט נאמנות. תוך כדי תנועה הם לומדים להכיר היכן טוב להם יותר בנסיבות שונות".
לפעמים יש הורה שנעלם מהסיטואציה, או שדווקא לא רוצה משמורת משותפת. לפעמים זה מתבטא כבר ברמה המשפטית ולפעמים רק פרקטית, בחיים עצמם.
"אלה המקרים הנדירים. אנחנו ממליצים גם להורה במשבר, להמשיך לעשות כל מה שאפשר כדי לכונן את הקשר הכי אינטנסיבי ומקסימלי עם הילד. אם הוא מרגיש שזה לא מתאים לו, וההורה האחר מעוניין גם הוא שהדגש מבחינת חלוקת הזמן יהיה אצלו, אז כמובן אף אחד בבית המשפט לא יכריח אותם. ישנן סיטואציות שעובדות מצויין שבהן מרכז הכובד הוא אצל הורה אחד וישנם מפגשים יותר ספורדיים עם ההורה השני. ספורדיים אבל עדיין מיטיבים. כמובן שיכולים להיות גם מפגשים לא מיטיבים, אבל אנחנו מדברים על הנורמה".
להוציא את המיטב מהקשר
איזו המלצה יש לך לאדם שנמצא בקונפליקט לגבי קשר עם דמות מטפלת שהוא מרגיש שגם פוגעת בו? נניח לרגע למקרים קיצוניים דרמטיים, אבל קיימים לא מעט אנשים שמרגישים קשורים להורים, אבל בכל מפגש הם גם נפגעים עמוקות. זה יכול להיות ילד שההורה הלא משמורן שלו מגיע לבקר אותו באופן לא צפוי, או אפילו אדם מבוגר שההורה שלו תמיד ביקורתי כלפיו. איך היית ממליץ כפסיכולוג לאדם לשמור על עצמו בסיטואציה כזו?
"זו שאלה אחת המורכבת בפסיכולוגיה וצריך להיזהר ממתן תשובות פשטניות. בכל זאת בגרסה המאוד-מקוצרת: כולנו מפתחים אסטרטגיות של הסתגלות, בעיקר אם יש לנו מספר קשרים קרובים, ואז ניתן להישען על הקשר היותר בטוח כחוף מבטחים. שיח עם דמות שעימה אנו מרגישים בטוחים יכול לסייע לפחות בתובנות לגבי מה ניתן לצפות מקשר פחות מיטיב. זה כמובן לא בהכרח משנה לחלוטין את תחושת הפגיעה והכאב, אך הידיעה שיש עוד מישהו בשבילי שמבין, בהחלט יכולה להקל.
פרופ' אבי שגיא־שורץ / צילום: אוני' חיפה
"לעיתים קשה לשנות את המציאות, אבל בעל מקצוע יכול לסייע כיצד לתאם ציפיות, וברגע שישנן תובנות לגבי למה ניתן לצפות, זה מסייע במידה מסוימת ומקטין את האכזבה. את זה אני מציין באופן כללי לגבי בני אדם בכלל. לגבי הורה לא משמורן שאינו מעניק את כל מה שהילד מצפה (נניח אבא), הרי גם כאן אני מעריך שאם ההורה שהוא המטפל העיקרי (נניח אימא), אם היא ידידותית לצרכים של הילד, היא צריכה לחפש דרכים לעודד את הילד להוציא את המיטב מהקשר עם האבא, גם כאן סיוע מקצועי יכול לתרום. כמובן, לכל סיטואציה יש את המאפיינים שלה, וצריכים לזהות ולאפיין אותם כדי לראות מה דרכי הפעולה הכי יעילות".
ניתוק מתאים רק במקרי קיצון
בנוסף יש גם מקרים פתולוגיים של ממש. גם שם, כמו שאמרת, הילדים כבר פיתחו התקשרות להורה הפוגעני. לשבור את ההתקשרות זו טראומה. איך אתה ממליץ לילד כזה להתנהל מול ההורה?
"במקרה קיצון, כאשר הקשר הוא פוגעני ממש, למשל במקרה של התעללות פיזית או מינית, אז כן עולה הדילמה האם להפריד או לא. כך גם במקרה שבו נניח ההורה הוא נרקומן, ואז אולי בעבר הייתה התקשרות חזקה, אבל כרגע ההורה לא יכול לטפל בילד. כן, צריך לקחת בחשבון במקרה כזה שמדובר בטראומה קשה מאוד, גם אם היה לילד מאוד קשה עם ההורה שלו, וגם אם הוא מקבל 'במקומו' מסגרת טיפולית טובה.
"לבני אדם יש חוסן שעוזר לנו להתמודד גם עם חוויות מאוד קשות. ראיתי דוגמאות לילדים שיצאו ממשפחה פוגעת ומצאו נחמה במשפחה גרעינית משלהם, שהיוותה עבורם חוויה מתקנת. ויש ביטחון התקשרותי שיכול לצמוח מחוויה כזו. הקשר עם ההורה הוא מאוד מאוד מאוד חשוב, אבל הוא לא ההתחלה והסוף של העולם.
"מעגלי ההתקשרות של הילד הם רחבים, ולכן כאשר מחליטים את ההחלטה הקשה לנתק ילד מההורים, השאלה היא גם לאן לוקחים אותו. אם הוא כבר קשור לסבא או לסבתא או לדוד, עדיף תמיד להשאיר אותו בסביבה של דמויות ההתקשרות הקודמות שלו.
"למשל במקרה של הילד איתן בירן (שהוריו נהרגו באיטליה ושני חלקי המשפחה רבים על המשמורת עליו, ג"ו). אני לא מכיר את פרטי המקרה לעומקם, חוץ מאשר כמובן לדעת שמדובר בטרגדיה נוראית בכל מובן, אבל אני כן יודע שהפתרון האידאלי יהיה כזה שמשאיר את הילד מחובר לשני הצדדים. שמעתי שרוצים עכשיו להסגיר לאיטליה את הסבא שחטף אותו לישראל. אני חושב שהוא עשה את שגיאת חייו, קיבל כנראה עצת אחיתופל. אבל הילד צריך אותו. כרגע, במקום שהמשפחה עובדת לטובת הילד, הם מרסקים אותו עוד יותר. כדי שהילד הזה יישתקם חייבת להיות הרמוניה בין הצדדים".
רקע: הקשר המעצב שמתפתח בין הורה לילד
לפי התיאוריה מתחום הפסיכולוגיה ההתפתחותית, סוג הקשר שנוצר בגיל הרך עם דמות המטפל העיקרי מעצב את היחסים החברתיים שלנו ואת התפיסה העצמית שלנו. לפי התיאוריה ישנם שלושה סוגי קשרים מרכזיים:
התקשרות בטוחה נוצרת כאשר ההורה נוכח ומגיב לצרכים של הילד. אז הוא חש בטוח ללכת לחקור את העולם סביבו, ולחזור כשסיים או כאשר הוא חש לפתע איום כלשהו. לאחר שהאיום הוסר, הוא חוזר לענייניו.
התקשרות אמביוולנטית היא כזו שנוצרת כאשר הילד לפעמים מקבל מענה מן ההורה ולפעמים לא. במקרה זה הילד לא ירגיש בנוח להתרחק מן ההורה, ואם יש איום, הוא ייצמד אליו ולא ירצה להתרחק ממנו, גם זמן רב יחסית אחרי שהאיום חלף.
התקשרות נמנעת נובעת מקשר עם הורה שנתפס כמי שאינו נותן מענה מוצלח לצרכים של הילד, ואין טעם לפנות אליו ברגעים של איום או חוסר ביטחון.
אלה כמובן הגדרות פשטניות יחסית - גורמים מטפלים יכולים לתת מענה בתחומים מסוימים ולא באחרים; מערכת היחסים יכולה לעבור שינויים לאורך השנים; וילדים יכולים להתנהל בצורה מסוימת לא רק בגלל חוויית הטיפול של ההורה, אלא גם בגלל אופי או טראומות אחרות. ישנה קבוצה של פסיכולוגים אשר טוענת כי כאשר מניחים שכל מערכת הקשרים של הילדים בבגרותם תלויה באותם קשרים ראשונים שיצרו עם ההורים, לא מביאים בחשבון את המזג של הילד. בכך מטילים יותר מידי אחריות על ההורה, מה שמביא גם לרגשות אשמה.
אבי שגיא־שורץ
אישי: נולד, גדל וחי בחיפה, נשוי ואב לשלוש
מקצועי: פרופ' אמריטוס לפסיכולוגיה והתפתחות הילד, בית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה. את הדוקטורט בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית קיבל מאוניברסיטת מישיגן. התמחה בחקר השפעת מעונות יום על התפתחות הילד, העברה בין דורית של טראומות השואה, אומנה ואימוץ
עוד משהו: במקביל ללימודיו עבד כנהג באגד
כתבות
ני"ע
