למרות הביקורות והתחושה הציבורית - מדד המחירים לצרכן משקף את המציאות

בחודשים האחרונים בהם אני מתגורר בארה"ב יצא לי לנסוע לא מעט בדרכים. אחד הדברים שהכי בלטו לי בנוף הם השלטים הענקיים של מחירי הדלק שנמצאים פה כמעט בכל פינה. ניתן ממש בקלות "להרגיש" בזכותם כיצד המחיר מזנק מעלה בחלוף כל שבוע. ההרגשה הזו עקבית עם האינפלציה בארה"ב שעמדה בחודש דצמבר על שיעור בלתי נתפס של 7% ב-12 החודשים האחרונים.

בישראל, מנגד, המצב שונה. קצב האינפלציה השנתי - 2.8% בחודש דצמבר - אמנם גבוה ביחס לשנים האחרונות אך עדיין נמוך יחסית, בוודאי בהשוואה בינלאומית. אף על פי כן, קיימת תחושה בציבור שהאינפלציה הרשמית בישראל שמפרסמת הלמ"ס עלולה שלא לשקף את המתרחש בשטח, ובפרט את התחושה שהכל מסביב מתייקר.

האם מדד המחירים לצרכן בישראל התחיל "לזייף"? האם דרך חישוב המדד לא משקפת היטב את השינויים בהרגלי הצריכה שהתרחשו בעקבות הקורונה ולכן מציגה תמונה מעוותת של המציאות? בטור זה אטען שקיים חשש מופרז מפני טעויות בחישוב המדד, שכן הוא מחושב בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים מוכרים ומעודכנים, לרבות לתקופת הקורונה. בנוסף, אנסה לספק שני הסברים אפשריים לפער בין התחושה הציבורית והאינפלציה הרשמית: (1) הנטייה לשים לב לעליות מחירים ולסלוד מהם לאחר תקופה של יציבות יחסית; ו-(2) העובדה שהמדד הוא ממוצע גס שלא משקף את השוני בהרגלי הצריכה של חלקים שונים בציבור.

כמה לקחת בחשבון את שינויי הקורונה?

לפני שנתחיל, קצת רקע. מדד המחירים לצרכן, המחושב על ידי הלמ"ס, מודד אחת לחודש את השינוי במחיר סל ממוצע של מוצרי ושירותי צריכה על פני זמן. המשקל היחסי שמקבל כל מוצר או שירות במדד, משקף את שיעור ההוצאה הממוצע עליו מתוך סך ההוצאה של משק הבית. משקולות המדד מחושבות על בסיס סקר ההוצאות שעורכת הלמ"ס ומתעדכנות אחת לשנתיים בכדי לשקף שינויים הדרגתיים בהרגלי הצריכה. העדכון האחרון התרחש בחודש ינואר 2021.

לרוב, שינויים בהרכב הסל מתרחשים בהדרגתיות. עם פרוץ הקורונה התרחשו תוך פרק זמן קצר מאוד שינויים חדים בהרכב הסל של הצרכנים בעקבות הסגרים, הפחד להידבק, הבידודים וכו’. כשהגיעה העת לעדכן את משקלות המדד בתחילת שנת 2021 עמדו הלמ"ס ומקבילותיה בעולם בפני אתגר - עד כמה צריך לקחת בחשבון את השינויים שראינו במשקולות הצריכה ב-2020? ההחלטה לא טריוויאלית. מחד, קיים רצון לשקף את הצריכה השוטפת. מנגד, לא ברור עד כמה השינוי שראינו יתמיד. הפשרה אליה הגיעו בעולם ובישראל היא לא להתעלם אבל גם לא להפנים את השינוי במאה אחוז. בפרט, הוחלט להתאים חלקית את המשקולות של "סעיפי קורונה" בולטים (למשל טיסות לחו"ל).

האם מדובר בהחלטה סבירה? על פי מחקר שערכתי בשיתוף עם יונתן בן-שימול ויובל לוין, שעיקריו פורסמו בדוח בנק ישראל לשנת 2020, התשובה היא כן. במחקר השתמשנו בנתונים שוטפים על הוצאות בכרטיסי אשראי בכדי לחשב מדד אלטרנטיבי עם משקולות ששיקפו את הצריכה השוטפת. מצאנו שהאינפלציה במדד האלטרנטיבי שבנינו אכן גבוהה יותר מהנתון הרשמי, אך שההבדל זניח - 0.2 נקודות אחוז בלבד בקצב השנתי נכון לדצמבר 2020 (החודש האחרון שלפני עדכון המשקולות של הלמ"ס). במילים אחרות, חישוב האינפלציה טרם עדכון המשקולות לא היה כ"כ רגיש לשינויים בסל הצריכה שהתרחשו בשיא הקורונה.

שינוי חד מעורר תשומת לב

ככל שהאינפלציה הרשמית אינה מוטה, מה בכל זאת יכול להסביר את הפער בין התחושה הציבורית והנתון הרשמי? אני יכול להציע שני הסברים. ראשית, כפי שהראה כריסטופר סימס מאוניברסיטת פרינסטון במחקרו משנת 2003, תקופה ארוכה של אינפלציה נמוכה ויציבה, כפי שחווינו בישראל בעשור האחרון, עשויה לגרום לאנשים להפסיק לשים אליה לב.

מנגד, כשמתרחש שינוי חד, תשומת הלב חוזרת כיוון ש"משתלם" להם לחזור לעקוב. בנוסף, כפי שהראה רוברט שילר מאוניברסיטת ייל במחקר שערך בשנות ה-90, כשהאינפלציה עולה, הסנטימנט כלפיה הופך לשלילי - אנשים סולדים מאינפלציה כיוון שהם חוששים שהשכר שלהם לא ידביק את קצב עליות המחירים, וכן כי הם מקשרים אינפלציה עם פגיעה בכלכלה, חוסר יציבות פוליטית, ועוד תופעות שליליות.

שנית, חשוב להבין שאין משק בית בישראל שקונה בדיוק את "סל המוצרים של משק הבית הממוצע" עליו מתבסס המדד. האינפלציה הנקודתית שכל אחד ממשקי הבית בישראל חווה תלויה בגורמים רבים כגון: רמת ההכנסה, מקום המגורים והרגלי הקנייה. כך למשל, עלייה במחיר מוצרי יסוד תורגש יותר על ידי משקי בית ששייכים לעשירוני ההכנסה הנמוכים ועלייה במחירי הדלק תורגש יותר על ידי אלו שגרים במרחק רב מהעבודה. מנגד, כפי שהראו הכלכלנים אוסטן גולסבי מאוניברסיטת שיקגו ופיטר קלנו מסטנפורד, האינפלציה במחירי אונליין נמוכה מהאינפלציה במחירים בחנויות הפיזיות ולכן משקי בית שקונים בעיקר אונליין, חווים אינפלציה נמוכה יותר. לאור זאת, ניתן בהחלט להבין מדוע חלקים מסוימים של הציבור אכן מרגישים שהמספר 2.8% לא משקף את האינפלציה שהם חווים.

להמשיך להסתמך על האינפלציה הרשמית

לסיכום, שיעור האינפלציה הרשמי שמחשבת הלמ"ס מייצג לדעתי בצורה טובה מאוד את השינוי במחירו של סל ממוצע של מוצרי ושירותי צריכה על פני זמן. ניתן להסביר חלק מהפער בין הסנטימנט הציבורי לבין האינפלציה הרשמית הנמוכה יחסית, בעלייה בתשומת הלב הכללית שמעניק הציבור לאינפלציה לאחר עשור של אינפלציה נמוכה ויציבה. בנוסף, הפער קשור גם לעובדה שהאינפלציה הנקודתית שחווה כל משק בית עשויה להיות שונה מהאינפלציה הרשמית, שכן היא תלויה במאפיינים הייחודיים שלו.

על קובעי המדיניות הכלכלית בישראל להמשיך להסתמך על האינפלציה הרשמית כאינדיקטור מוביל, אך במקביל גם לעקוב אחר פערים חריגים שעלולים להיווצר בעקבות השתנות מחירים לא אחידה על פני משקי הבית. בפרט אם אלו מתמידים לאורך זמן ומעמיקים בשל כך את אי השוויון. 

הכותב ד"ר איתמר כספי הוא מנהל היחידה לניתוח מוניטרי בבנק ישראל. נמצא בארה״ב במסגרת לימודי תואר שני במינהל ציבורי באוניברסיטת הרווארד