תרבות השקר פשטה במשטרה, והיא חשוכה

קשה לומר מה משתי האפשרויות גרוע יותר: האם בכירי המשטרה, צמרת המשרד לביטחון פנים, אנשי פרקליטות המדינה והיועץ המשפטי לממשלה ובכירי משרד המשפטים יותר שקרנים או יותר מבורדקים. האם אנחנו עדים לכוח השררה המשחית, או דווקא לחולשת השררה, המנוונת את המערכות שאמורות לשמור על ישראל דמוקרטית. האם כשאותם בכירים התעקשו לאורך השבועות האחרונים לטעון, בציפוף שורות מרשים ומביך, שמשטרת ישראל לא חרגה מהקווים, הם שיקרו לנו במצח נחושה, או שהם פשוט לא ידעו מה קורה בתוך אחד הארגונים הכי חשובים והכי קריטיים לשמירה על החוק ועל הסדר בחברה דמוקרטית (ובעצם בכל חברה באשר היא).

האם הם לא ידעו מה קורה בתוך משטרת ישראל רק בעת שנחשפה הפרשה בכלכליסט, באמצע ינואר, ומאז הסתבכו בשרשרת תירוצים ושקרים, או שהם עדיין לא יודעים מימינם ומשמאלם, כי התרבות הארגונית רקובה לגמרי ובכירי המדינה רודפים בעיקר אחרי הזנב של העיתונאים.

התהום שנחשפת בימים האחרונים חשוכה במיוחד. מעקב אחרי מנכ"לים של משרדים ממשלתיים - קרן טרנר, מנכ"לית משרד התחבורה, שלימים הפכה למנכ"לית משרד האוצר, אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים, או שי באב"ד, מנכ"ל משרד האוצר, בין השאר בחשד שהדליפו - שומו שמיים - מסמכים לעיתונאים, הוא אירוע שנמצא הרחק אחרי כל הקווים האדומים האפשריים. אין שום תירוץ לגיטימי למעקב אחרי אזרחים, ולמען הסר ספק: בנו של ראש הממשלה אבנר נתניהו הוא אזרח תמים.

מישהו ביקש את המעקבים הללו. מישהו שרשר את הבקשות הלא נורמליות הללו בתוך הארגון. מישהו דילג, עם או בלי קריצה, מעל שורה של יועצים משפטיים. מישהו ביצע את המעקב, והעביר את החומרים. מישהו היה צריך לפענח ולקרוא אותם. ואת כל זה צמרת המדינה לא ידעה, או שידעה ושיקרה. פרשת "עסק הביש" שהרעידה את ישראל בשנות החמישים, שטבעה את הביטוי "מי נתן את ההוראה" והכניסה את ישראל - מערכת הביטחון והמערכת הפוליטית - למערבולת של שקרים וטיוח, מחווירה כעת מול חדלון גדול כל כך מול אזרחי ישראל.

ההפתעה הגדולה היא בעיקר על התחכום של השקר והקרימינליות. הפתעה מכך שמשטרת ישראל טיפסה מדרגה טכנולוגית כל כך משמעותית, ושאנשיה לא היססו להכחיש ולעצום עין, גם כשהדברים הפכו ליותר ויותר גלויים (תודה לתומר גנון, כלכליסט). וכן, הייטקיסטים שקרנים מסוכנים ומפחידים פי כמה לדמוקרטיה השברירית שלנו משוטרי שטח שקרנים, בעיקר בגלל היכולת שלהם לפזר נזק במעגלים עצומים.

עוד ב-93' התריעו על "תרבות של טיוח ושקר במשטרה"

את תרבות השקר הכרנו מזמן. למעשה, היא הייתה שם עוד לפני שהוקמה מדינת היהודים. בחניכת המחזור הראשון של המשטרה, בסוף מאי 1948, התחייב שר המשטרה החדש, בכור שלום שטרית, כי "בא שינוי יסודי, והמשטרה תיהפך לסמל של יושר" (לאחר שהאשים את האנגלים, שבגללם "לא היה עד כה למשטרה בארץ שם טוב"). לפני 30 שנה בדק מבקר המשטרה, האלוף אברהם אדן, תלונות על אלימות שוטרים, שהובילו לדוח חריף ב-1993 בו הוא התריע מפני "תרבות של טיוח ושקר במשטרה". ב-1994, בעקבות הדוח ההוא של אדן, הוקמה ועדה בראשות פרופ’ מרדכי קרמניצר, שתיארה כיצד נאמנות השוטרים לחבריהם גוברת על נאמנותם לחוק. דו"ח ועדת אור, שהוקמה בעקבות אירועי אוקטובר 2000, קבע ב-2003 כי במשטרה "לא השתרשה תרבות של דיווח ותחקיר מלא ואמיתי, בצמרת המשטרה התגלתה תופעה של אי דיווח על נושאים בעייתיים, ובפעמים אחרות של מתן דיווחים חלקיים".

בין לבין, היו שלל אירועים קטנים. לפני עשר שנים, באפריל 2012, גזר בית משפט שלום בבאר שבע 250 שעות עבודות שירות על מי שהיה מפקד משטרת קריית מלאכי, עמיר קמחי, לאחר שהתברר כי "שיפץ" את נתוני הפשיעה באזור כדי להוכיח ירידה בשיעור הפשיעה. לפני 3 שנים, בינואר 2019, פרסם השופט דוד רוזן, נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, דוח בנושא פרשת "מצלמות המהירות". רוזן מצא כי המשטרה הסתירה את הבעיות באמינות המערכת שבה השתמשה, "הסתרה מכוונת של חומר חקירה מהותי, הנושא עמו מידע שיש בו, לכאורה, כדי למוטט את כתב האישום".

מדובר במדגם מייצג, חלקי מאוד, ובעיקר לא מפתיע להתנהגות שוטרי ישראל. שוב ושוב התחוור לנו עד כמה "תרבות השקר" פשטה במשטרה, אבל באותה נשימה כמעט השלמנו עם העובדה שהאנשים שאמונים על החוק והסדר במדינת ישראל, שעל פי מילתם ועדותם נגזרים בכל יום קנסות ועונשי מאסר על אזרחי ישראל, לא דוברי אמת, ורק קיווינו שגלגל הרולטה לא ייעצר אצלנו. ידענו שהכוח משחית, אבל רצינו להאמין שהמנגנונים הפנימיים והמגבלות הטבעיות שומרים על השחיתות בגבול הסביר.

 "זהו גוף שיש בו משהו חולה"

מותר וצריך לקוות שפרשת NSO - שחשפה את עוצמת הסכנה לדמוקרטיה הישראלית - תביא לניקוי והחלפת הצמרת והתרבות הניהולית. לקוות שמה שלא הצליח לעשות אדן ב-1993, קרמניצר ב-1994, אור ב-2003, זיילר ב-2007 או רוזן ב-2019, יצליח לעשות הדוח הבא של ועדת החקירה הממשלתית או הממלכתית. אבל אנחנו עובדים בעיקר על עצמנו. חפשו את השוטרים שהודחו בשנה האחרונה, אחרי אסון מירון, ההפקרות בערים המעורבות, מחדל המשילות בנגב ובגליל, הבריחה מכלא גלבוע, או שלל הסרטונים שהעידו על התעללות, אדישות פושעת ואלימות משטרתית כמעט שגרתית, בדרך כלל מול חלשים.

ואגב, הלוואי שהיינו יכולים לעצור את תרבות השקר הזו בתוככי המשטרה. את הידרדרות הנורמות של האנשים היושבים ברשות המחוקקת, המבצעת ואפילו השופטת אנחנו חווים כמעט מידי יום. לפני מספר שנים אמרה הילה גרסטל, השופטת בדימוס שמונתה לנציבת הביקורת על הפרקליטות (והתפטרה אחרי שנתיים), בראיון לתוכנית עובדה כי "זהו גוף שיש בו משהו חולה - גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית. מדובר בהתנפצות של בועה שחייתי בה 24 שנה, כשהאמנתי שיש מערכות שעובדות נכון וטוב במדינה". מאז 2018 מתריע האלוף במיל יצחק בריק, לשעבר נציג קבילות החיילים, כי תרבות השקר השתלטה על צה"ל - אולי הקונצנזוס האחרון במדינה. בריק זעק כי צה"ל אינו מוכן למלחמה העתידית, מחסני החירום עלובים, ועל "תרבות מצגי שווא במצגות צה"ל, המסיטה את האמת ממסלולה, התעצמה בשנים האחרונות, והגיעה לגבהים בלתי נתפסים".

מה נשאר לנו? חז"ל כבר אמרו לפני אלפיים שנה ש"הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". אין לנו פריבילגיה לוותר על מוסדות השלטון, אבל אין לנו פריבילגיה להשאיר אותם כל כך אנמיים, שקרנים וחלשים.