מה מניע את פוטין? הפרויקט להחזרת רוסיה ל"ליגה הראשונה"

מתי בפעם האחרונה מלחמה ושלום באירופה, אולי בעולם כולו, היו תלויים ברצונו של איש אחד ובגחמותיו? סטאלין בברלין, 1948? היטלר על סף פולין, 1939? קיסר גרמניה, 1914? נפוליאון בדרך אל מוסקבה, 1812?

האסוציאציות ההיסטוריות אינן מופרזות. אנחנו חווים רגע דרמטי, עתיר משמעויות, גורלי. מה שמונח עכשיו על כפות המאזניים אולי לא הונח זה דורות. אם יתממשו התחזיות של הימים האחרונים מארה״ב ומשורה של בירות נאט״ו, והנשיא פוטין יצווה על צבאו לחסל את המדינה האוקראינית, יהיה עלינו לחזור ולשקול את עצם ההגדרות ואת עצם הציפיות של היחסים הבינלאומיים - כפתור איתחול עומד להילחץ.

מרקסיסטים תמיד לימדו אותנו, שההיסטוריה אינה תלויה ביחידים, יהיו הרואיים כאשר יהיו. ולדימיר פוטין הקדיש די הרבה שעות למרקסיזם כאשר היה צעיר, בדרך אל קריירה לא בלתי מבטיחה במשטרה החשאית הסובייטית. הוא מציג עכשיו חלופה משכנעת מאוד לפירוש המרקסיסטי של ההיסטוריה. הוא היחיד, העומד לשנות את העולם.

ממילא, אין לנו בררה אלא להתעניין במצב דעתו. ספקולציות מלומדות, פחות או יותר, נמרחות עכשיו על עמודים שלמים של עיתוני המערב. 'זידוייטשה צייטונג' רב היוקרה של מינכן הקדיש ביום שבת ארבעה עמודים לניסיון לחדור אל מוחו של נשיא רוסיה. הציטוט החשוב ביותר שם הוא זה של ניקולאי סוואנידזה, היסטוריון רוסי ופעיל זכויות אדם, שהיה מקורב לפוטין, ונהג לייחס לו כוונות טובות.

סוואנידזה אומר לעיתון הגרמני: ״הנשיא משתמש בלשון כדי להסתיר את מחשבותיו, לא כדי לבטא אותן״.

הוא נכווה מידי פוטין ללא הרף; באחרונה ממש, בסוף השנה שעברה, כאשר פוטין הפליל את ארגון זכויות האדם הוותיק ביותר ברוסיה, 'ממוריאל' (זיכרון), וסגר אותו לצמיתות. הוא עשה כן לא רק מפני שממוריאל נדנד לו, אלא מפני שממוריאל הקדיש את עיקר מרצו לחשיפת הדפים השחורים ביותר בהיסטוריה הרוסית, בייחוד רצח ההמונים של סטאלין.

״שדה הקרב של ההיסטוריה״

מדוע כל כך חשוב לפוטין להגן על המוניטין של איש, המוחזק אחראי למותם של מיליונים? סוף סוף סטאלין ייצג משטר שעבר מן העולם לפני 30 שנה, ופוטין עצמו כבר היכה בפומבי על חטאי סטאלין, והתנצל עליהם בפני מקומיים וזרים? התשובה על השאלה הזו מספקת לנו חלק מן התשובה לשאלה מדוע רוחות מלחמה נושבות באירופה.

ביולי שעבר, פוטין הקים ״ועדה לחינוך היסטורי״, והטיל עליה לאמץ ״גישה מתוכננת ואגרסיבית להגנתם של האינטרסים הלאומיים״. אחד מחברי הוועדה, היסטוריון ששמו פאבל פוז'יגאיילו, אמר, כי ״ללא ספק, שאלת ההיסטוריה מכרעת בחשיבותה לקיומה של מדינתנו בגבולותיה הנוכחיים. אם ההיסטוריה תחזור ותיכתב, המדינה לא תתקיים עוד״. היסטוריון רוסי אחר, פיוטר אקופוב, הסביר שעל רוסיה להגן על ריבונותה ״בשדה הקרב של ההיסטוריה״.

בדיוק באותו הזמן פוטין כתב מסה של 7,000 מלים, שבה טען, כי אוקראינה העצמאית היא מדינה מלאכותית, תוצאה של מניפולציות זרות. הוא הודיע, כמעט במפורש, שמנוי וגמור אתו לתקן את הזיוף ההיסטורי של עצמאותה.

ההיסטוריון סוואנידזה אמר בקיץ שעבר, כי ממשלת רוסיה ״אינה מרבה לדבר על העתיד... במקום עתיד יש לנו עבר... אנחנו מייחלים אל העבר״.

  

״שליטתה של ארה״ב בעולם״

איך הגיעו הדברים לכלל האובססיה הזו? קו כמעט ישר מוביל אליהם משורה של אפיזודות בעשור הראשון של משטר פוטין, בין 2000 ל־2010. המכנה המשותף שלהן התחוור כבר אז: מרירות גדולה על מצב העניינים באירופה לאחר נפילת ברית המועצות.

אדמונד שטויבר, שעמד אז בראש בוואריה, המדינה החשובה ביותר של גרמניה, והיה מועמד הימין לכהונת הקנצלר, התוודע אל פוטין כאשר בא למינכן ב־2007 לוועידת הביטחון הבינלאומית. נשיא רוסיה הדהים את שומעיו בהתקפה על ״שליטתה של ארה״ב בעולם״ ועל התרחבות נאט״ו מזרחה. שטויבר אומר ל'זידוייטשה צייטונג': ״כולם היו המומים, אבל לפחד? הרי רוסיה הייתה שחקנית ב'ליגה השנייה'״.

שטוייבר חזר ופגש את פוטין בשנים הבאות. ״הוא אמר שהתכוון לכל מילה במינכן. הוא אמר, 'קיבלנו את ההתרחבות הראשונה של נאט״ו ‏(ב־1999), וקיבלנו את השנייה (ב־2004). אבל לא נקבל את צירוף גיאורגיה או אוקראינה. הן קרובות יותר מדיי למוסקבה״.

פוטין חרק שיניים כל אימת ששמע מנהיגים מערביים מקילים ראש בחשיבותה של רוסיה. אפילו לאחר שפלשה לחצי האי קרים וליבתה מרד במזרח אוקראינה, ב-2014, הנשיא דאז ברק אובמה אמנם הטיל סנקציות, אבל מיהר להטעים עד כמה רוסיה אינה מסוכנת בגלל חולשתה הכלכלית.

שטות היא לכווץ את תרעומתו של פוטין כלפי המערב להשתוקקות פשוטה לקצת כבוד. הכבוד שבו הוא חשק היה דרגה הרבה יותר גדולה של התחשבות פוליטית ואסטרטגית. ב־2008, לאחר מלחמתו הקצרה נגד גיאורגיה, פוטין התחיל רפורמות מקיפות ויקרות של הצבא הרוסי. יתכן שהוא הניח, כי בהיעדר היכולת להשתוות לעוצמתו הכלכלית של המערב, סיכוייו לזכות בתשומת לב טובים הרבה יותר באמצעות שינוי המאזן הצבאי. והוא אמנם שינה אותו. צבא רוסי משופר לאין ערוך מכוון עכשיו את נשקו אל רקתה של אירופה.

הטינה שהתפתחה לבוז

האם פוטין רצה מלכתחילה להיות דיקטטור כול יכול, שיחנוק את החרויות הפוליטיות, יהלך אימים על שכניו, ויעמיד את אירופה על סף מלחמה? לא על פי הרקורד הפומבי שלו. בימי שלטונו הראשונים הוא דיבר על רצונו להפוך את רוסיה לדמוקרטיה אירופית אמיתית, עם יוזמה חופשית, עם הפרדת רשויות, עם שלטון החוק. בן שיח מוקדם שלו, האוליגרך מיכאיל חודורקובסקי, אומר ל'זידוייטשה צייטונג', שפוטין היה אמון על ״אמצעי גיוס של שירותים חשאיים״: לאמץ למראית עין את נקודת ההשקפה של בן שיחו. חודורקובסקי שילם מחיר יקר: יותר מעשר שנים במחנה כפייה.

אף על פי כן, פוטין, בניגוד להיטלר, לא כתב 'מיין קאמפף', שהיה צריך להקדים ולהזהיר מפני כוונותיו האמתיות. 'מיין קאמפף' של פוטין נכתב בהדרגה, לאורך 20 שנה. אווירה ונסיבות פנימיות מילאו את התפקיד העיקרי, אבל תפקיד כלשהו נודע גם לטעויות ההערכה של המערב, ואולי גם לשאננותו וליהירותו.

במרוצת הזמן, טינתו של פוטין למערב התפתחה לבוז כלפי הדמוקרטיה המערבית. בהשפעת הוגי דעות אנטי־מערביים ברוסיה הוא השתכנע שהדמוקרטיה הזו מחלישה את המערב ומתישה אותו. לזה יש שורה של ראיות מנאומים, מראיונות ומשיחות של פוטין עם זרים.

קריקטורה בעיתון האוסטרי 'זלצבורגר נאכריכטן' תיארה ביום שבת את פוטין ואת עמיתו הסיני שי ג'ינפינג, יושבים בשורה הראשונה של אולם הקרנות ריק, זוללים פופקורן, וצופים בפיל ענקי המטלטל את פסל החירות בנמל ניו יורק. זה רמז לאיבה בין המפלגות הפוליטיות בארה״ב. פיל הוא סמלה של המפלגה הרפובליקאית שבאופוזיציה. ״מגדלור הדמוקרטיה רועד״, מכריזה הכותרת.

אין מנוס מלהניח שפוטין שמח לאידו של המערב. יש סיבה להניח שהשמחה הזו כשלעצמה לא תספק אותו.

רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב twitter.com/YoavKarny