מה צריך לעשות כדי להימנע מהארכת חיים של סבל?

בתי המשפט נדרשים במקרים רבים להחליט האם לנתק אנשים ממכונות המחזיקות אותם בחיים באופן מלאכותי • מה אומר החוק, מה משפיע על שיקולי בתי המשפט, ומה צריך לעשות כדי להימנע ממצב כזה?

מסדרון בית חולים / צילום: Shutterstock, Spotmatik Ltd
מסדרון בית חולים / צילום: Shutterstock, Spotmatik Ltd

"מי אנחנו שניטול חיים מאחר שתלוי בנו?" - במילים אלה נפתח פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בנצרת, בתשובה לתביעה שהגישו ילדיה של קשישה בת 97, בבקשה להפסיק את החזקתה בחיים על-ידי הזנתה באמצעות זונדה.

הילדים טענו בבית המשפט כי אמם אינה מזהה את הסובבים אותה, אינה מתקשרת כלל, אינה עצמאית, אינה מתפקדת ואינה מסוגלת אפילו לאכול, להתרחץ או לבצע כל פעולה בסיסית אחרת. היא מוחזקת בחיים על-ידי הזנה מלאכותית, אך חייה למעשה אינם חיים.

לדברי הילדים, גם אביהם בגיל מבוגר, ובעקבות תפקוד לקוי ביטא את רצונו שאינו רוצה עוד בחיים נטולי איכות, ולדעתם, אם אמם הייתה במצב שבו הייתה יכולה לחוות את דעתה, אף היא הייתה מבקשת לסיימם.

בית האבות שבו מאושפזת הקשישה התנגד לבקשת הילדים, וכך גם המדינה. בית המשפט הסכים עם המתנגדים, בציינו כי אין בפניו עמדה עצמאית של הקשישה, לפיה היא מבקשת לסיים את חייה. הילדים אומנם מונו כאפוטרופוסים עבור אימם בשל חוסר כשירותה, ואמורים לייצג את עמדתה, אך בכובעם כאפוטרופוסים הם מחויבים לדאוג לחייה, ולא לגרום לסיומם.

הרופא המטפל בקשישה הציע דרכים להקטנת הסבל הנגרם לה מהזונדה באמצעות דרכי הזנה אחרות, ובהיעדר אינדיקציה מוסמכת שהקשישה עצמה מעוניינת בסיום חייה, ושסיום החיים הוא טובתה הסוביקטיבית, הרי שזכות היסוד לחיים גוברת.

הסיבה העיקרית שבגללה נדחתה הבקשה היא אפוא העובדה שהקשישה כבר לא צלולה ומתקשרת, ולא ניתן לברר את רצונה. ואכן בפסק דין אחר שפורסם לאחרונה, בית המשפט קיבל בקשה של אישה לסיים את חייה על-ידי ניתוקה ממכונת הנשמה, על אף גילה הצעיר יחסית, מאחר שעל אף מוגבלותה הפיזית, לאישה נותרו כל יכולותיה הקוגניטיביות התקינות.

האישה חלתה ב-ALS , מצבה הפך לסיעודי באופן מוחלט, והיא תקשרה עם הסביבה באמצעות תנועות שפתיים או מצמוץ עיניים בלבד, באמצעותם הביעה באופן ברור את רצונה בדבר סיום חייה. במקרה זה גם המדינה לא התנגדה, והבקשה התקבלה.

לדאוג להעברת המסר מבעוד מועד

כדי להימנע מהארכת חיים מלאכותית הגורמת סבל, כאשר האדם כבר לא יכול להביע את רצונו בעצמו, עליו לדאוג להעברת המסר מבעוד מועד, כאשר הוא עדיין צלול וכשיר. חוק החולה הנוטה למות, אשר נחקק בשנת 2005, מאפשר לכל אדם כשיר למלא טופס, שבו הוא מודיע מראש מאילו אמצעים של הארכת החיים הוא מבקש להימנע, אם יגיע חס וחלילה למצב שבו הוא תלוי באמצעים אלה, או לחלופין, למנות מיופה-כוח שיקבל החלטות אלה עבורו.

החיסרון הגדול של אמצעי זה, מעבר להיותו כרוך במילוי טופס ארוך ובלתי ידידותי לאדם הפשוט, הוא שבחירותיו של האדם יכנסו לתוקף רק במקרה שהוא ייפול תחת הגדרת "חולה הנוטה למות", כלומר שרופא יקבע כי נותרו לו פחות משישה חודשים עד למותו הצפוי. הן האישה חולת ה-ALS והן הקשישה בת ה-97, בשני פסקי הדין שהוזכרו לעיל, לא יכלו להסתייע באמצעי זה, מאחר שתוחלת חייהן הצפויה לא הייתה פחותה משישה חודשים.

עבור מניעת הארכת חיים הכרוכה בסבל, במצב שבו אדם יהיה בלתי כשיר לקבל החלטות כאלה, אך אינו מוגדר כ"חולה הנוטה למות", ניתן להכין ייפוי-כוח מתמשך לצרכים רפואיים, בהתאם לחוק זכויות החולה, בפני עורך דין, רופא, עובד סוציאלי, פסיכולוג או אח מוסמך. אומנם מיופה-הכוח לא יוכל לקבל החלטות עצמאיות על סיום החיים, אך במקרים המתאימים ניתן יהיה להשתמש במסמך כראיה על רצונו של החולה.

הכותבת היא שותפה במשרד מ. פירון ושות', מנהלת תחום דיני משפחה

צרו איתנו קשר *5988