בדרך לבחירות הבאות ולחיזוק שלטון הימין, ח"כ אמסלם מפרק את בג"ץ ואת שלטון החוק

כשפוליטיקה ומשפט נפגשים, יכולים לצאת דברים טובים - זכויות אדם ואזרח והגנה על פשוטי העם מול הרמיסה של הריבון החזק. אבל כשפוליטיקה עושה שימוש בבתי המשפט, כחלק מכלי מאבק פוליטי, זו ממש סכנה קיומית לחיי החברה.

ביהדות יש מונח הקרוי "שליח ציבור" (ש"צ), שתפקידו לייצג את הקהל בתפילתו לאלוהים. לשליחי ציבור פוליטיים יש אחריות כפולה - אחריות על עצמם ואחריות על שולחיהם. חבר הכנסת דוד אמסלם בחר אויב בדמות מערכת המשפט. אויב שיש לעלוב בו, להשפיל אותו, לרמוס אותו. לאחרונה הוא אף הגדיל לעשות וניכס את השד העדתי לשנאה השוצפת שלו בדמות אויב מדומיין - שופטי ישראל נגד מזרחיים.

כמי שמופיע יותר מ-20 שנה בבתי המשפט, בכל הערכאות הקיימות לרבות בפני בג"ץ, יש לעקור מן השורש את הניסיון לפגוע בלגיטימיות של מערכת המשפט בישראל, כפי שפועל חבר הכנסת אמסלם מזה תקופה. לביקורת, אי-הסכמות, אפילו תרעומת על פסיקה, יש מקום חשוב במדינה דמוקרטית. אלא שמכאן ועד ניסיון לפגוע בכשירות שופטי ישראל - הדרך מסוכנת ואף הרסנית.

קראתי את הפסיקה בעתירה שהגיש חבר הכנסת אמסלם בעניין אי-מינוי קבוע לתפקיד מנכ"ל התעשייה האווירית, ואני יכול להבין את התרעומת בגינה נדחתה עתירתו על הסף בטענת היעדר זכות עמידה. זכות העמידה, אבהיר, היא הקשר בין עותר מסוים לעתירה שלו לבג"ץ.

מבחינתי, חברי כנסת הם בעלי מעמד כשל עותר ציבורי. זאת, מתוקף תפקידם כש"צ, כפי שעמותות רבות קנו להן זכות עמידה בעתירות שעניינן ציבורי בפניות לבג"ץ. דחייה פרוצדוראלית, נכונה ככל שתהיה, חייבת להיות מדודה. קל וחומר כאשר עומדים שליחי ציבור בפני ערכאת בג"ץ.

בהערת שוליים - העתירה לקתה בליקויים אחרים מאשר היעדר זכות עמידה, שבגינן היה מקום לדחות את עתירתו של אמסלם, אלא שדווקא השימוש בעילת זכות העמידה היא שהוציאה את טריגר השד העדתי. 

בג"ץ לא מערבב פוליטיקה ומשפט

כמי שעמד פעמים רבות מול שופטי בית המשפט העליון, הדבר האחרון שניתן לומר על שופטי העליון הוא ערבוב פוליטיקה ומשפט. לא אחת עמדתי וטענתי בשם סיעה, חבר כנסת או מפלגה, כאשר בג"ץ עשה ככל שלאל ידו על-מנת לא לערבב נושאים פוליטיים, אלא רק במקרה קיצון, ובטח לא הדיר רגלי מאן דהו מלקבל סעד מבג"ץ.

בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ דן במאות עתירות בשנה, זאת בנוסף לאלפי הליכים משפטיים המגיעים לפתחם של 15 שופטי בית המשפט העליון. החברה בישראל חייבת תודה ענקית לשופטי ישראל, ובראשם שופטי בית המשפט העליון, על עיצוב חיינו כחברה.

פעמים רבות נדרשים השופטים להכריע בנושאים חברתיים שהפוליטיקאים בורחים מהם, בשל שיקולים פוליטיים. אלה עתירות בנושאים שעומדים שנים רבות בלי הכרעה בגלל שהכנסת או הממשלה טרם הצליחו להגיע להסכמות. עתירות רבות עוסקות בנושאים הנוגעים לחיי כולנו: גיוס, פונדקאות, גיור, שיבוצי נשים לתפקידים בצבא, תיקוני עוולות חברתיות כגון שוויוניות, חקיקה שלא כדין ועוד.

לשופטים אין פריווילגיה להתחמק, כפי שעושים חברי הכנסת. לשופטים אין אמצעי מדיה שונים שהם יכולים להסביר בהם את הפסיקה, להניח את דעתו של הציבור, אין מערך יח"צ שאמור לדאוג ששמו של הפוליטיקאי יהדהד באוזני הציבור 24/7. בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין (חוק יסוד: השפיטה). 

לקראת מלחמת אחים? 

החברה בישראל נמצאת בנקודת רתיחה. אם לא נעצור את ההידרדרות של "איש באחיו באישה ובזר", כמילות שירו של יענקלה רוטבליט "הסיפור הגדול" - נמצא את עצמנו בפני מלחמת אחים.

כבן לאבא שעלה ממרוקו ולאמא שעלתה מרומניה, חבר הכנסת אמסלם היקר, לכולם יש מקום בפני בתי המשפט, לכל שבטי ישראל, העדות והלאומים אחרים בארץ.

נזכרתי בשיר המחאה של ג'ו עמר ז"ל, "הלכתי לשכת עבודה": "הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה / הלכתי לשכת עבודה, אמר לי מאיפה אתה / אמרתי לו ממרוקו, אמר לי תצא מפה, אמר לי תצא מפה". בעוד ששירי מחאה כמו שירו של ג'ו עמר ז"ל צודקים ומהווים חלק לגיטימי מהביקורת ומהמאבק החברתי של עולי מרוקו ועולי יהדות ספרד באותה העת - הדרך בה אמסלם מבקש ללכת היא הרסנית ורחוקה מלהשיג את המטרות.

אפשר לדבר על על עמדות אידאולוגיות בדרך ארץ, במקום לרמוס את בתי המשפט. הביקורת חשובה, אבל הדרך לא פחות. ניתן להביע מחאה לגיטימית בלי לפרק את אבני-היסוד של מדינה דמוקרטית ושלטון חוק.

הכותב הוא מומחה למשפט מינהלי-ציבורי. אמור היה להתמנות למנכ"ל משרד המשפטים, אך בשל פיזור הכנסת ה-23 ומאבקים פוליטיים בין בני גנץ לבנימין נתניהו, המינוי לא הגיע לאישור הממשלה