משנכנס אדר מרבה הכאב: בפורים הזה בלי נפצים בבקשה

חז"ל קבעו שמשנכנס אדר - מרבין בשמחה, אבל עבור מוטי (השם המלא במערכת) כניסת אדר מרבה כאב. כבר עתה הוא יודע שזה עומד להיות אחד מהחודשים היותר קשים עבור בנו, מתן (שם בדוי) שמתמודד עם פוסט טראומה קשה מאד בעקבות לחימתו בצוק איתן. ולא ששאר חודשי השנה קלים עבורו. ממש לא.

"היינו משפחה רגילה עם בן רגיל עד לצוק איתן", הוא מספר ולא מדייק. מתן לא היה ילד ממוצע. הוא היה מוביל ומנהיג שהצטיין בכל דבר שעשה. כשהתגייס כלוחם הנדסה קרבית היה ברור לכולם שהוא חומר של קצונה. גם לו. לשם הוא שאף.

נפצע, נמלט מבית חולים וחזר לקרב

מלחמת צוק איתן תפסה אותו באמצע קורס מ"כים. אני מתעקש לכתוב מלחמה ולא מבצע בכוונה. סירוב המדינה להכיר במערכה כמלחמה מסיבות דיפלומטיות לכאורה ובעיקר כלכליות היא חרפה שתשפיע על מה שיתואר כאן. יחד עם חבריו הוא יצא למשימת טיהור המנהרות הממולכדות שמתחת לעזה. בלי מודיעין מספיק הם נכנסו למה שחבריו מכנים "מבוכי מוות", נתקלו במארבי אש בלי יכולת להסתתר ולמרות זאת יכלו להם ועמדו במשימה. במהלך הקרבות מתן נפצע בינוני, שני כדורים חדרו לרגליו והוא פונה לבית חולים. אחרי מספר ימים, לתדהמת כולם הוא נמלט מבית החולים וחזר למלחמה. מסרב להפקיר את חבריו. עם רגל חבושה וצולעת המשיך להילחם במנהרות ולפנות מדי פעם את חבריו שנהרגו או נפצעו. לא בכדי אחרי המלחמה קיבל מתן את עיטור העוז על חילוץ חבריו תחת אש ובנוסף סיכת הצטיינות מקצין הנדסה ראשי. לכאורה החיים חזרו למסלולם. מתן סיים את קורס המ"כים, עלה עם חייליו לצפון והתעתד לצאת לקורס קצינים.

אלא שכמו תמיד - האדם מתכנן והאלוהים צוחק. או במקרה הזה נדמה שהאלוהים דווקא בוכה. באחד התדריכים שערך לחייליו הצעירים מתן מתמוטט, צועק "אש! אש! הרגו את אברהם!" ופורץ בבכי. החיילים מתעלמים אבל זה קורה שוב ושוב. אז זה דווח למפקדים שגילו שגם בחדר החשוך בלילות מתן צורח ובוכה מתוך שינה, זועק את שמות חבריו שנהרגו. מתן נלחם. בשיחה מול המ"פ הוא הכחיש. הוא עוד רוצה קצונה. נותנים עוד הזדמנות אבל המצב ממשיך להידרדר. תוך חודש הוא לא מסוגל לתפקד כלל. עשרים וארבע שעות ביממה הוא שרוי במלחמה. וועדת קב"נים הורידה את הפרופיל שלו מ-97 ל-21 ושיחררה אותו לאלתר מצה"ל.

לאורך כל הזמן הזה, הוריו לא ידעו דבר. בוקר אחד הם מגלים שמתן שוחרר. ניסיונות לברר למה נכשלים. למוטי זה כואב. הוא חינך את ילדיו לשירות משמעותי ופתאום הילד בבית? הוא רואה שהילד השתנה. מתבודד בחדרו ולא עושה דבר. אחרי חודשיים מתן אוזר כוחות ושוכר דירה עם חבר ויוצא לעבוד. מוטי מסדיר נשימה: נדמה שהמשבר נגמר. בדיעבד התברר שמתן השיג כדורים וקנאביס כדי לנסות לתפקד למרות שהוא כבר היה מרוסק לגמרי.

ארבע שנות מלחמה מול אגף שיקום

יום אחד הם הוזעקו על ידי החבר שזועק "מתן עומד למות". הם הגיעו איתו לבית חולים ושם לא נדרש לרופאים הרבה זמן כדי להבין שמדובר בפוסט טראומה קשה מאד בעקבות צוק איתן. הם מבקשים מסמכים מהצבא ורק אז מגלים ההורים במסמכי שחרור שמתן שוחרר עקב "פוסט טראומה קשה מאוד". כך כתבו ולמרות זאת צה"ל מיהר לשחררו ולשגרו הביתה כאילו דבר לא אירע. הלוחם מתן עשה את שלו ועתה כשהוא שבר כלי אין בו עוד צורך, אפשר להשליך אותו חזרה להוריו בלי אפילו לעדכן אותם במה שקרה. מזעזע.

אפילו אז לא קיבלו ליווי או ייעוץ מהצבא. בכוחות עצמם ובזכות אנשים טובי לב הם החלו להבין מה זה פוסט טראומה ומה צריך לעשות עכשיו מול אגף השיקום של משרד הביטחון ומול הביטוח הלאומי. קצת מזל בכל זאת שיחק להם כשהם פגשו את ד"ר מיקי פולק מבית החולים שיבא בתל השומר, אחד המומחים הגדולים לנושא, שלקח את מתן תחת חסותו הרפואית וכתב אבחנה חד משמעית על מצבו הקשה "מאוד מאוד". חוות דעת זו הספיקה לביטוח הלאומי להעניק למתן נכות נפשית של 100% לצמיתות תוך חודשיים. כן, המוסד המושמץ הזה פעל במהירות שיא. לעומתו דווקא משרד הביטחון, שאמור להתמחות בלוחמים פצועי נפש, פעל אחרת. ארבע שנים (קראתם נכון. ארבע שנים!) עברו עד שהכירו במתן באופן דומה.

בינתיים המשפחה נשארה לבד בטיפול במתן. "הילד בגובה 1.87 מטר הגיע למשקל של 40 קילו, עור ועצמות, אוכל רק פחית אינשור ביום ובקושי זז", מספר האב. והם לא צריכים רק להשגיח עליו 24/7 אלא גם להילחם באגף השיקום. "זו הייתה מלחמה אחרי מלחמה", הוא מספר, "הם משכו את הזמן וכל פעם העלו בקצת את אחוזי הנכות". רק אחרי שאיציק סעידיאן הצית את עצמו חל שינוי. ראש אגף השיקום הגיע בעצמו לביקור בבית. ראה את מתן, יצא בוכה והנחה שהוועדה תתכנס בבהילות בחדר של מתן ולא כמו שהתעקשו קודם שמתן יגיע אליהם למשרדים למרות שאפילו לשירותים בבית הוא מצליח להגיע רק כשיש מי שתומך בו והוא נסמך עליו. שם, תוך חמש דקות היה ברור מה המצב והרופא הודה שהוא לא מבין מדוע זה נמשך ארבע שנים.

החלונות האטומים מומנו בגיוס כספים פרטי 

למרות זאת המלחמה של מוטי ובני משפחתו לא הסתיימה. חוץ מכך שכל המשפחה מתחלקת במשמרות השמירה על מתן, כל בקשה מאגף השיקום מחייבת מאבק. אני מלווה את המשפחה קרוב לארבע שנים ועד ברמה האישית למאבקים הלא פוסקים. פעם כדי לקבל מימון לאיטום החלונות בחדר של מתן כדי להפחית את עוצמת הרעשים שזורקים אותו לאימת המלחמה. מאבק שנכשל מול משרד הביטחון והסתיים בגיוס כספים אצל אנשים פרטיים. פעם כדי לקבל תג נכה לרכב שיוכלו לקחת את מתן לטיפולים בלי שייאלץ לצעוד הרבה - דבר שכאמור קשה לו. הם נענו שתג כזה ניתן רק לנכה רגליים או ידיים. רק התערבות של הגורמים הבכירים ביותר שינו את ההחלטה.

ואם זה לא מספיק הגיעו זיקוקי יום העצמאות והנפצים של פורים שאפילו הזגוגיות האטומות בחדר לא מונעות את חדירת אימתם. המאבק של מוטי הביא למעבר של הרשויות המקומיות לשימוש בזיקוקים שקטים, אבל בפורים בנפצים משתמשים ילדים וזה כבר יותר קשה לניטור.

אז מוטי כבר מכין את עצמו שאדר יהיה חודש קשה ומבקש שמי יכול שיעביר את המסר ש"בפורים הזה בלי נפצים". ומגיע לו, כל כך מגיע לו ולכל המשפחה, שנקשיב לו.

מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל מלווה וימשיך ללוות את משפחת החייל בצרכים השונים שעולים לאורך הזמן. צה"ל פועל לליווי משפחות פצועי ונכי צה"ל".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "רפורמת 'נפש אחת', שמוביל אגף השיקום, כוללת שינויים ושיפורים רבים בטיפול בנכי צה"ל, שבין השאר מקצרים באופן משמעותי את הליכי ההכרה. משרד הביטחון השיק בנוסף 'מסלול ירוק' להכרה מהירה בלוחמים הסובלים מפוסט טראומה.

"הנכה המוזכר בכתבה מקבל תגמול חודשי של למעלה מ-20 אלף שקל נטו ובנוסף אף קיבל סיוע מיוחד של 1.3 מיליון שקל להתאמת הדיור לצרכיו".

הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים של הקריה האקדמית אונו