פוטין הוא האויב מספר אחת של עצמו

לאחר המתנה מורטת עצבים של המערב לפלישה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לאוקראינה - שתורגמה בשטח למה שכינה "מבצע צבאי מיוחד", ראוי להיזכר בתהליכים שהובילו למראות הזוועה של הימים האחרונים.

בין המראות ניתן לציין משוריין רוסי דורס רכב אוקראיני פרטי, ואזרחים באוקראינה אוחזים בנשק תוך כדי הימלטות מאזורי ההפצצות - ובעיקר בהחלטת קנצלר גרמניה אולף שולץ להפסקת את עבודות הנחת צינור הגז בין רוסיה לגרמניה, המחזקת את התחושה במערב שפוטין נכשל כישלון חרוץ במהלכיו המדיניים עוד הרבה לפני שיתברר כיצד הסכסוך המתמשך עם אוקראינה יוכרע בלחימה בשטח ואחריה במשא ומתן לרגיעה עד הסבב הבא.

אחרי יותר מעשור של מאמץ עיקש וממושך לערעור היציבות והלכידות הפנימית של המדינות החברות בברית נאט"ו, ניכר בבירור כי המהלך הרוסי הנוכחי, שיתכן שרק פוטין עצמו יודע את הסיבה האמיתית לביצועו, חיזק משמעותית את אחדות הכוחות השותפים לברית הצבאית הצפון-אטלנטי.

המלחמה הכי לא מוצדקת בעיני המערב הביאה את מנהיגיו המבוצרים בעמדותיהם בימי שגרה לקונצנזוס של התנגדות חריפה לרוסיה ולשאיפות המנהיג חסר המעצורים שלה, השואף להעצמת כוחו על חשבון אוקראינה, שגילתה לחרדתה כי המערב תומך בה במילים בלבד - ושבמאבק הזה היא לבד.

רוסיה נחשבת לאחת המדינות החזקות באירופה, ואין ויכוח כי אינה "עוד מדינה", אלא מעצמה במלוא מובן המילה. אך למרות שאיפותיו הבלתי מרוסנות של פוטין לצבור רווחי ביטחון לביצור מעמדו הבלתי מעורער בשלטון, אין "המבצע הצבאי המיוחד" כהגדרתו, יכול להתנתק ממצבה הנוכחי של הכלכלה הרוסית, שכל אזרח מודע לו בדיוק כמו מחרחר המלחמה היושב בקרמלין - ואולי אף יותר ממנו.

לצערו של פוטין, הגם שלא יודה בכך, רוסיה כיום אינה מעצמת-על שנושפת בעורפה של ארה"ב במירוץ המדומה להנהגת הזירה הבינלאומית. רוסיה 2022 חלשה צבאית באופן ניכר בהשוואה לתקופה שבה נקראה "ברית-המועצות", וכל פעולות העבר המתוכננות של רוסיה למתקפה רחבה נבלמו ע"י כוחות מערביים חזקים ממנה פי כמה במשך יותר מעשור.

עם זאת, למרות חולשתה היחסית של רוסיה בזירה הבינלאומית מבחינה ביטחונית, הצליח הקרמלין בהובלת פוטין לזכות בכמה הישגים דיפלומטיים בלתי מבוטלים - החורגים מיכולותיה הכלכליות של רוסיה שכאמור הצטמצמו. זאת משום שברית נאט"ו לא עשתה לגנרלים והלוחמים הרוסים חיים קשים בפעולותיהם נגד כוחות נחותים מהם בגאורגיה, סוריה, ומקומות נוספים בהם נדרש שימוש מוגבל בכוח אגרוף הפלדה של כוחות הצבא הרוסי הפועלים מעבר לים, ובין היתר גם מעבר לגבול ישראל עם סוריה.

לפני כעשור הכריזה רוסיה מלחמה היברידית נגד חברות ברית נאט"ו. בניגוד ללוחמה קלאסית המכוונת לנטרול שניים משלושת המרכיבים החיוניים של כל מדינה - הטריטוריה והאוכלוסייה - הלוחמה ההיברידית מכוונת נגד המרכיב הבסיסי השלישי, שהם המוסדות המקשרים בין הטריטוריה לאוכלוסייה.

בשימוש מאורגן ושיטתי במגוון אמצעים להעצמת המערך המלחמתי הקלאסי, הכוללים פעולות סייבר, שימוש בכנופיות פשע כלוחמים ללא מדים, הונאה ברשת והפצת "פייק ניוז" להמונים, ניסתה רוסיה בכל הדרכים שעלו על דעתו (ועל עצביו) של פוטין, לערער את היציבות הפנימית של ברית נאט"ו ואת יכולת המדינות השותפות לה להגיע לקונצנזוס ולשיתוף-פעולה בחסימת מימוש השאיפות הרוסיות הבלתי מרוסנות.

על אף שקשה להעריך מהן הסיבות האמיתיות של פוטין להרפתקה הצבאית הנוכחית באוקראינה, ניתן לשער כי אחת מהן היא אזהרה מפני התפשטות הברית הצפון-אטלנטית מזרחה.

נאט"ו, שהוקמה נגד התעצמות ברית-המועצות, לא פורקה עם היעלמות האיום הסובייטי, אלא המציאה את עצמה מחדש בהרחבת השפעתה על כלל אזור ברית המועצות לשעבר עד שערי הקרמלין עצמו.

טענות חזקות של פרשני המלחמה וסיבותיה, קושרות בין פלישת רוסיה לאוקראינה לחשש המנהיג הרוסי לערעור מעמדו, להשפעות הפוליטיקה הפנים רוסית, ולשאיפתו הבלתי מרוסנת של פוטין להמשיך לשלוט ברוסיה לפחות עד העשור הבא. טענות אלו מדגישות את הקשרים הסבוכים והמסבכים שבין אזרחי רוסיה לאוקראינה, ואת הקשר ההיסטורי הסבוך שבין קייב לרוסיה של ולדימיר לנין ו-ולדימיר פוטין.

לצערו של האחרון, מהלכו הנוכחי הוביל להיזון חוזר שלילי מהר מדי. הלחץ החיצוני על מדינות אירופה, והשלכות הפרת הנורמה של שינויים בדרכי שלום לאזורים אחרים בעולם, ובראשם לעצם המשך קיומה של טאיוואן והסיכוי הגלום בה למלחמה גדולה בין המעצמות, הובילו להתגבשות מחודשת ולהעצמה של ברית נאט"ו.

החלטת גרמניה להשעות את עבודות צינור הגז בינה לבין רוסיה, והחלטת ארה"ב לנתק את רוסיה ממערכת הבנקאות הבינלאומית המכונה "סוויפט" ולהקפיא את הקשרים הכלכליים עם אמא רוסיה העניקו חיזוק משמעותי לברית נאט"ו שהפכה מאוחדת מבחינה רעיונית וחומרית כפי שלא הייתה מתום המלחמה הקרה.

לסיכום ביניים: הברית הצפון אטלנטית לא נחלשה אלא התחזקה, מעמד ארה"ב בהשוואה לרוסיה וסין לא נחלש אלא התעצם, והמאבק בין הדמוקרטיות למשטרים מדכאים התחדד.

פוטין, מסיבות הידועות רק לו, כרה במו ידיו את הבור שלתוכו נפל.

הכותב הוא חוקר ומרצה ליחסים בינלאומיים במכללה האקדמית גליל מערבי