במלחמת המידע האוקראינים מובילים, לפחות עכשיו

המלחמה על התודעה כממד משלים למלחמה הקינטית אינה תפיסה חדשה, אך עם התעצמות השימוש ברשתות החברתיות היא הולכת ותופסת משקל רב יותר גם בהשפעה על שדה הקרב וקבלת ההחלטות המדינית.

מניתוח של ארבעת ימי הלחימה הראשונים, עולה התמונה שאוקראינה עושה שימוש מיטבי ברשתות חברתיות כדי לממש מטרות תודעתיות: שמירה על מורל צבאי ואזרחי גבוה, אחדות שורות, הנעה של מחאה ציבורית ברוסיה והחשוב מכל - תמיכה בינלאומית ציבורית ומדינית שתסייע בהטלת סנקציות או אספקה.

כדי להשיג את המטרות האלו, מופצת כמות עצומה של סרטונים, תמונות, ממים וסיפורים מעוררי רגש לקהלי יעד ממוקדים:

הציבור האוקראיני: שיתוף של סיפורי גבורה כמו הקרבת הלוחמים ב"אי הנחשים" (למרות שיתכן והלוחמים שם כלל לא נפגעו), לוחם שפוצץ עצמו על גשר כדי למנוע מעבר של כוחות רוסיים, קשישים שלא חוששים להתעמת עם כוחות רוסיים, תמונות של לוחמות שנהרגו ועוד. שיתוף הסיפורים האלו נועד לייצר תחושת אחדות, גאווה ותקווה שתעודד התגייסות המונית של אזרחי אוקראינה ותסתור את הדיסאינפורמציה הרוסית, שמנסה להפיץ מסרים הפוכים של פאניקה וכניעה. חלק מהסיפורים האלו כבר הפכו לסמלים, אמוג'יז וממים כמו זרעי החמנייה שקשישה אוקראינית הציעה לחייל רוסי לשים בכיסו כדי "שאחרי שהוא ימות יצמחו שם חמניות" .בנוסף לאלו, מופצות גם הודעות לאזרחים כיצד אפשר לתרום למאבק על ידי חסימת דרכים, צילום כוחות רוסיים, הכנת בקבוקי מולוטוב, כיצד לנטרל רכבים משוריינים, לנטרל סימונים של הצבא הרוסי ועוד.

הציבור הרוסי: חשבונות הטוויטר והפייסבוק של הצבא האוקראיני מפיץ סרטונים רבים של שבויים רוסים כשבחלקם הם משדרים שיחות בין חיילים רוסים שבויים והוריהם. בנוסף לאלו מופצות תמונות וסרטונים לא מצונזרים של נפגעים, טנקים, כלי טיס ורכבים רוסיים שנפגעו או ננטשו ורשימות שמתעדכנות מידי יום ומציינות את מספרי האבדות של הצבא הרוסי. הגדיל לעשות הנשיא זלנסקי שהקליט עצמו בנאום של 9 דקות בו הוא מפרק את טיעוני הממשל הרוסי בין היתר על כיבוש אוקראיני, על היותו נאצי ואפילו דייק בקריאה למשפיעני רשת בטיקטוק לשתף את דבריו. למרות שקשה לדעת אם התכנים האלו מגיעים לציבור ברוסיה, הציבור והצבא האוקראיני שואב מהם עידוד.

הציבור הבינלאומי: כדי לעורר את התמיכה של הציבור הבינלאומי, מופצות תמונות וסרטונים של הפצצות של אזורי מגורים ואזרחים מסתתרים במטרו מהפצצות עם קישור להפצצות הנאצים במלחמת העולם השנייה. יחד עם אלו הופצו סרטונים המתארים אכזריות של חיילים רוסיים שדרסו מכונית עם אזרח בתוכה ואחרים בהם חיילים רוסיים שודדים מכולת וכספות. גם סיפורי הגבורה וההתנגדות משודרים ברשתות ומעוררים רגשות הערכה והערצה. לכל פוסט מתלווים האשטגים כמו: #stoprussia #ukraineunderattack #standwithukraine וקריאה לשיתוף ותמיכה.

לקמפיינים הרשתיים הנ"ל מסייעת בצורה ניכרת ה"מנהיגות הדיגיטלית" של הנשיא זלנסקי. כשחקן לשעבר, זלנסקי יודע בדיוק מתי לשדר ממלכתיות בראיון מול מצלמת טלוויזיה כשהוא לבוש חליפה ומתי לשדר אנושיות ומנהיגות כשהוא לובש חולצה צבאית בסלפי עם שר ההגנה שלו. התמונות והסרטונים משוכפלים במהירות לממים שהולכים ומתרבים ומשקפים את הניגודיות בין פוטין הקר והמנוכר לזלנסקי האמיץ והצעיר שהרשת אוהבת לאהוב.

השיתוף הוא ערך עליון

המנהיגות הדיגיטלית של זלנסקי משתלבת באופן מושלם בנרטיב האוקראיני שבבסיסו מאבק "החלשים" הצודקים מול "החזקים" הפולשים. התכנים שנוצרים בלחימה בשטח ודרך ההתמודדות וההתנגדות האזרחית מועצמים ברשתות ומופצים גם על ידי עיתונאים והמדיה המסורתית וכך מייצרים אפקט כפול ועוצמתי שמאומץ בחום על ידי רוב המוחלט של הקהילה הבינלאומית.

בעידן הרשתות בו השיתוף הוא ערך עליון, יש לאוקראינים יתרון מובנה מכיוון שהם משתפים כמה שיותר לעומת הרוסים, שמנסים לשתף כמה שפחות וזאת כדי לא להודות שמדובר במלחמה אלא ב"מבצע צבאי מוגבל". להסברה הרוסית אין סיכוי להתמודד עם הנרטיב האוקראיני בדעת הקהל הבינ"ל ומה שנותר להם הוא לנסות ולייצר מבצעי השפעה והפצת דיסאינפורמציה שתפגע במורל הכוחות והאזרחים האוקראינים. גם לאלו בינתיים יש מענה מספק, בין אם דרך ניטור הפלטפורמות עצמן, החסינות הדיגיטלית האוקראינית שנבנתה בשמונה שנות סכסוך וגם דרך קמפיינים אקטיביים בקבוצות טלגרם אוקראיניות שמספקים הדרכה מפורטת כיצד להשתמש בהאשטגים רוסיים בטיקטוק ולשבש את הפצת הדיסאינפורמציה הרוסית.

בניסיון להבין את המידע שעולה מהלחימה, חשוב מאוד לקחת בחשבון שקיים הרבה מאוד מידע שקרי ותרמיות פייק ניוז (כמו "אלוף ההפלות האוקראיני" שהתגלה כמשחק מחשב) ברשתות. עם זאת, וגם אם המציאות בשטח שונה לגמרי, התמונה שמצטיירת ברשתות החברתיות שהאוקראינים הם אלו שלפחות כרגע מנצחים את מלחמת המידע ומספקים לעולם את האמת שהוא רוצה להאמין בה.

הכותב הוא מומחה לקמפיינים פוליטיים רשתיים ומרצה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן