הפשיעה היא באחריות המדינה, האלימות היא גם באחריותה של החברה

זה היה אמור להיות עוד לילה שגרתי בכפר כנא שבצפון. חמושים רעולי פנים יורדים מרכבם, שולפים את רוביהם ויורים באוויר, לאחר מכן מכוונים לעבר הבתים, יורים שוב, ונכנסים בחזרה לרכב באין מפריע ונעלמים. שגרה. אבל הדברים קרו אחרת השבוע. כדור תועה שנורה לעבר בית בלתי מעורב בסכסוך חדר לחלון חדרה של הנערה רזאן עבאס בת ה-17. היא נפגעה מהכדור ונהרגה במקום. אביה סיפר שרגעים לאחר שמיעת הירי הבת שלו רצה לעברו מבוהלת, ולפתע היא נפלה. רק אז הבין שהיא נפגעה.

רזאן היא הנרצחת ה-17 בחברה הערבית מתחילת השנה. אין יום שעובר בחברה הערבית ללא ירי כזה, בכל יום יש פוטנציאל לעוד קורבן - מירי תועה או מכוון. לאחר הרצח הזה המשטרה עצרה שישה חשודים מהכפר ומסרה בהודעתה שתפסה שני כלי נשק ארוכים מסוג אם-16, נשק נוסף מסוג קלאצ'ניקוב, תחמושת רבה ומחסנית. כל זה אותר בשכונה בה בוצע הירי במהלך הלילה. רוב הסיכויים שהחשודים ישוחררו בקרוב מחוסר ראיות, או לאחר שבית המשפט ייסרב להאריך את מעצרם כמו במרבית המקרים הדומים.

מאמץ חסר תקדים, וכישלון באיסוף נשק

ולמרות כל זה, עדיין חשוב להגיד שמשטרת ישראל עושה מאמץ חסר תקדים במיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית. לאחרונה המשטרה הגדירה 481 אנשים כיעדים מחוללי פשיעה ביישובים הערביים, 113 מתוכם עצורים עד תום ההליכים. גם במישור הכלכלי ארגוני הפשיעה ספגו מכה קשה בחודשים האחרונים לאחר שרשויות אכיפת החוק שמו את ידם על רכוש, נדל"ן וכסף מזומן בשווי 127 מיליון שקל, ששימשו את הארגונים והעבריינים.

אבל המקום שבו המשטרה כושלת, וגם הגורם המרכזי לפשיעה והאלימות, הוא הנשק. כך, מאז השקת המבצע למיגור הפשיעה והאלימות בחברה הערבית "מסלול בטוח", המשטרה הצליחה לתפוס רק 63 אקדחים, 15 רובים ו-15 תתי-מקלעים מאולתרים שמיוצרים במחרטות בשטחי הרשות הפלסטינית. זה כמובן רחוק מאוד מלהיות הישג, גם אם מדובר במבצע שיצא לפועל רק לפני כחצי שנה, במיוחד כשההערכות בעניין הנשק הבלתי חוקי בחברה הערבית נעות בין 100 ל-400 אלף אמצעי לחימה, ועד היום אין הערכה רשמית, מדויקת וריאלית של המשטרה.

המשטרה אחראית, אבל זה גם עלינו

בלי לפטור את המשטרה מאחריות, צריך לקרוא לילד בשמו: הרצח של רזאן עבאס בכפר כנא הוא חלק מסכסוך משפחתי בכפר. זה לא סכסוך של עבריינים מארגוני פשיעה במובן הקלאסי, או במילים אחרות - זו לא פשיעה, זו אלימות. צריך להפריד בין הדברים, כדי להתמודד איתם כראוי. כשמדובר באלימות שנובעות מסכסוכים חברתיים-כלכליים בתוך החברה הערבית האחריות החברתית היא יותר עמוקה. הפשיעה היא באחריות המדינה, האלימות היא גם באחריותה של החברה.

 רזאן עבאס / צילום: תמונה פרטית

כל תושב בכל כפר או עיר בחברה הערבית מכיר את הסכסוכים ונקמות הדם שקיימות בסביבתו, ואם תשאלו כל עובר אורח בכפר כנא היום, הוא ידע לענות לכם מי הרוצח ומה מניעיו. כמו במקרה של רזאן, שהירי כוון לאחד הבתים של קרובי משפחתה, ובשוגג הגיע אליה.

האומץ גובר ויותר אנשים לא מוכנים לשתוק

גם כאן נדמה שיש שינוי: החברה הערבית יותר מאי-פעם מתחילה לדבר בקול רם על האחריות החברתית, וזה מגיע גם לתקשורת הערבית ללא פחד. "צריך להוקיע ולגרש את הרוצחים", את המילים האלו ששמעתי השבוע מחבריה של רזאן בבית הספר וגם מההנהגה המקומית בכפר. אלו קולות שלא שמעתי באופן כה ברור ונחרץ קודם. זו ההוכחה לכך שהשינוי שהתחילה הממשלה והמשטרה בשנה החולפת אכן מחלחל. ככל שהחברה הערבית בישראל מרגישה שיש לה גיבוי מראשי הממשלה ומערכות אכיפת החוק, היא מקבלת אומץ ומצטרפת לשינוי.

גם אני שכותב את המילים הללו כאן, חושש פחות מבעבר מהאיום שאקבל לאחר פרסום הטור הזה. רבים וטובים אחרים, וגם אמיצים יותר, מצטרפים בכל יום למגמה, ומבינים שהשתיקה כלפי האלימות בחברה הערבית כמוה כהסכמה. אין עיתונאי או פעיל חברתי ערבי שלא מקבל איומים על חייו מעבריינים, ואין ראש רשות בחברה הערבית שלא מקבל מסרים מוצפנים וגם ברורים בעניין. אבל מי שרואה את ראש הממשלה נפתלי בנט עומד בשבוע האחרון מעל דוכן הכנסת וקורא למשפחות הפשע בחברה הערבית בשמן ומבטיח לבוא איתן חשבון, לא יכול לעמוד יותר בשקט. אם בנט יכול, אז כל ערבי בכפר שלו גם יכול.

הכותב הוא ראש חטיבת החדשות ברדיו נאס ופרשן חדשות 12