תוכנית הממשלה לקליטת העולים: על אילו טעויות אסור לחזור

תוכנית הדיור שהציגה הממשלה לקראת גל העלייה הצפוי מאוקראינה ומרוסיה כוללת קרוואנים ודירות דיור ציבורי • פרופ’ נורית אלפסי מאוניברסיטת בן גוריון אומרת שגם המדינה וגם העולים ירוויחו ממגורים בערים הגדולות, וסבורה שאפשר להסב במהירות חללים תעשייתיים למגורים

בנט וליברמן מקבלים את פני העולים החדשים בנתב''ג / צילום: הדס פרוש
בנט וליברמן מקבלים את פני העולים החדשים בנתב''ג / צילום: הדס פרוש

בשבוע שעבר נחשפה תוכנית הדיור הממשלתית לקליטת העולים שצפויים להגיע מרוסיה ומאוקראינה בעקבות המלחמה שם. התוכנית מנסה לתת מענה לשיכון של 20 אלף בתי אב (50 אלף איש בסך הכול), ובין הסעיפים בה: הקצאת חדרי מעונות סטודנטים עבור צעירים וזוגות ללא ילדים, הקצאת כ-600 דירות פנויות בדיור הציבורי, וכן הקצאת כ-700 נכסים יבילים וקרווילות במרחב הכפרי.

פרופ’ נורית אלפסי, גיאוגרפית עירונית וראש המגמה לתכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, היא גם נשיאת האגודה הגיאוגרפית הישראלית, והיא מזהירה שהממשלה צריכה להיזהר מאוד מטעויות בקליטת העלייה החדשה. "צריך לעשות הפרדה בין שני מצבים: הראשון הוא הצורך בקורת גג זמנית לאנשים שמגיעים חסרי כול וצריך לקלוט אותם מיידית. במקרה זה אפשר להסתפק ב’אוהלים ומרק’. אבל מדובר כאן על כוונה להקים דיור לעולים ולפזר אותו בכל הארץ, ואני חושבת שזו חזרה על טעויות מאוד גדולות".

"כמו תרבות הלופטים בסוהו בניו יורק"

אלפסי מזכירה שיש דברים שמשותפים למהגרים בכל העולם. "אמנם מדובר על פליטי מלחמה אבל הם בסופו של דבר מהגרים. ויש דברים שאנחנו למדים מהגיאוגרפיה של מהגרים. ראשית, הם מתקבצים באופן ספונטני. הרעיון לפזר אותם הוא שאיפה של מקבלי החלטות, אבל ההתקבצות היא טבעית. גם מהגרי העבודה מתרכזים במקום מסוים, ובערים הגדולות בעולם יש שכונות כמו צ’יינה טאון וליטל איטלי.

פרופ' נורית אלפסי, אוניברסיטת בן־גוריון / צילום: תמונה פרטית
 פרופ' נורית אלפסי, אוניברסיטת בן־גוריון / צילום: תמונה פרטית

"ההתקבצות במרחב עוזרת לפתח רשתות חברתיות, להשיג שירותים שהמדינה עדיין לא נותנת להם - להרגיש בבית במידה מסוימת. הפיזור שמתכננים כאן הוא מלאכותי והוא לא לטובת המהגרים ולא לטובת המדינה שקולטת אותם כי הוא מאט את התהליך של לספוג אותם.

"שנית, מרבית המהגרים בעולם מגיעים לערים הגדולות, שם יש להם מגוון יותר גדול של הזדמנויות כמו תעסוקה והשכלה. הרעיון שהוא שיהיו פתוחים למגוון רחב של אפשרויות תעסוקה כי הרוב מוותרים על המקצוע שלהם. הפיזור לערי שדה קטנות כפי שזה מסתמן מהתוכניות של הממשלה, מאוד לא מוצלח.

"בכל מקרה אם מגיעים לכאן אנשים אז צריך לראות את זה כהזדמנות מבחינתנו, ואם ההזדמנות היא שישתלבו במרחב החברתי והכלכלי אז צריך לעשות את זה בצורה הטובה ביותר".

מה דעתך על הרעיון לבנות שכונות קרוואנים?
"בני אדם צריכים להשתלב, אז הדרך להפנות אותם למגורים שהמדינה מכינה כמו קרוואנים זה רעיון גרוע. אם המגורים בקרוואנים ראויים - אז צריך לפתוח אותם לכולם. אם באמת יש למדינה דירות שאפשר להשמיש אותן, שתעשה זאת כדי שכל הציבור ייהנה מהם, לא רק המהגרים.

"אם המדינה רוצה לעזור למהגרים, היא יכולה לתת להם סל קליטה, או אמצעים שיעזרו להם בתור התחלה.

"ראינו בשנות התשעים שהמדינה עשתה הרבה פעמים טעויות, בנתה דיור בפריפריה שלא שימש את המהגרים והפך להיות דיור ציבורי די ירוד. יהיה טוב יותר אם המדינה לא תנסה לפזר את העולים והמהגרים או לשלוח אותם לדיור כזה או אחר. אם המדינה רוצה להתגייס ולהשמיש את הדיור הציבורי אדרבא זה מבורך, אבל צריך לזכור שלא להדביק תווית על הדיור הזה ולשלוח אליו אנשים מסוימים מרקע מסוים. זו תהיה טעות".

אז מהי לדעתך הדרך הנכונה לקלוט פליטים מאוקראינה, ואיפה צריך לשכן אותם?
"הדרך הנכונה לשכן אותם היא באמצעות השמשת הרבה מאוד יחידות דיור, ולתת לשוק לארגן את המרחב של יחידות הדיור. המדינה יכולה להיות יצירתית. אפשר למשל לתת פטור משכר דירה למי שמשכיר יחידות דיור לעולים או לזוגות צעירים. אפשר לעשות מנגנון המאפשר מגורים משותפים, אפשר לצייד את המהגרים עצמם במימון לשכר דירה התחלתי, אפשר בהחלט להשמיש מעונות סטודנטים שלא משתמשים בהם.

"אפשר לתת לאנשים להתגורר בחללים באזורי תעסוקה. וזה יהיה גם אנושי וגם יצירתי מאוד. אנחנו גם יודעים שאם המדינה תאפשר ליזמים ובעלי נכסים לעשות השמשה ותאפשר לייצר היצע שהשוק החופשי גם יגיע אליו אז זה יכול להיות יעיל".

איפה למשל זה עבד?
"הסוהו בניו יורק היה אזור מסחר ואחסנה. בשנות השבעים והשמונים של המאה שעברה חלק מהנכסים עמדו ריקים, התעשייה עזבה את העיר והדבר הזה הפך להיות מעונות לאנשים שלא היה להם איפה לגור. והם לקחו חללים והפכו אותם למגורים ולאט לאט התפתחה תרבות של לופטים, וזה היה יצירתי מאוד.

"אם המדינה רואה עכשיו שיש חללים ריקים של תעסוקה או של אחסנה, היא צריכה להוציא קול קורא ליזמים ותבקש מהם להשמיש את החללים ולהעמיד אותם להשכרה בשוק החופשי. וזה לא צריך להיות פרויקט שהמדינה תטפל בו כי הוא יהיה מתכון לשחיתות ולביצוע גרוע, אלא יזמים".

"אפשר לקלוט 20 אלף איש בלי להרגיש את זה"

תוכנית הדיור נועדה, כאמור, לקלוט עד 20 אלף משקי בית. "המדינה והמטרופולין בוודאי יכול לקלוט 20 אלף בני אדם בלי שנרגיש את זה", אומרת אלפסי, "אבל צריך שהמדינה תייצר את הכלים כדי שהשוק והמרחב יעשו את זה".

במה זה שונה מהמהגרים הסודנים או האריתראים שהגיעו לפני כמה שנים?
"הדבר הראשון שאולי הוא שונה הוא הלגיטימציה. אם המדינה שמה על בן אדם תווית ואומרת לו שהוא לא משלנו זה אות קין, וזה הדבר הכי פחות יהודי שאפשר לעשות.

לשלוח אדם למתקן חולות או להשאיר ערבות כספית של 10 אלף שקל זה לא הומני. אם אנשים מגיעים ונותנים להם הזדמנויות והמדינה מייצרת תנאים כדי ההזדמנויות הזו תתממש - זה יתרום גם למהגרים וגם לנו כחברה.

"אם המדינה מוציאה את הפנים הגזעניות שלה, ואומרת למהגרים, ‘אתם לא משלנו’, כפי שעשתה עם המהגרים הסודנים, אז שלא תפתח את שעריה. אם הממשלה מחליטה לקבל את האנשים אסור לה להתנהל כמו מדינה בולשביקית ולשלוח אותם למקומות מסוימים ולהכשיר דיור רק בשבילם.

"זה יהיה דבר נוראי ובלתי נסלח אם תהיה איפה ואיפה בין זכאי חוק השבות למהגרים רגילים שלא יקבלו מעמד. כל הגירה יכולה להיות הזדמנות. המפתח הוא לתת כלים ולתת להגירה להתפזר במרחב. המהגרים לא באים על חשבון התושבים הקיימים, ואסור לתפוס גב על חשבונם כדי להשיג מטרות משניות כמו אכלוס בפריפריה".

צרו איתנו קשר *5988