"העסק הוא בעצם אני - כיוצרת, מוזיקאית, רקדנית, ויזמית", מספרת טניה וינוקור בהתרגשות ומסבירה: "אני מייצרת מוזיקה, מעלה מופעים שמחברים בין אמנויות וסגנונות, יוזמת פרויקטים ושיתופי פעולה. לצדי בעסק יש נגנים ורקדנים שמלווים אותי, אנשי סאונד, תאורה, וידאו, במה, שיווק, יחצ והפקה. היו תקופות שאיישתי את כל התפקידים, והיו תקופות שכמות העבודה שייצרתי סביבי פרנסה הרבה אנשים. כשהתחלתי, היה מוזר לדבר על עצמי כעסק, אבל התרגלתי מהר כי זו הדרך לעשות את מה שאני באמת רוצה וזה לשמח אנשים".
וינוקור ילדה את בנה הבכור רגע לפני הסגר הראשון ולדבריה, "לפני הלידה השקעתי באלבום חדש שהוקלט בלונדון וסיבוב הופעות גדול. המגפה טרפה הכל. עברתי מתנופה של פעילות לחוסר אונים. מיד הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, והתחלתי לשדר לייבים. התארגנתי על ציוד לשידור ומצאתי איך להתפרנס מזה".
"בינתיים, היא אומרת "התחילה להתגבש תנועת אמנים ומפיקים בדרישה לפיצויים. במחאה בכיכר רבין בוצע שיר שלי - Dream Again - שקיבל פתאום משמעות אחרת עם הרצון לחזור לחלום ולהיות על הבמה. במקביל צמחה היוזמה להקים איגוד מוזיקאים חדש שאני בין מייסדיו".
כשהתירו לקיים הופעות ל-15 איש, טניה הפכה את המופע הגדול שלה למופע סולו, עשתה עיבודים חדשים, קנתה ציוד והחלה לחרוש את הארץ ולהפיע. "כדי לחזור לפעילות מלאה הייתי צריכה לקחת על עצמי סיכונים", היא משתפת "לקחתי הלוואה שהיה קשה לקבל כי אומנות ומוזיקה בפרט נחשב עסק בסיכון גבוה. אחרי מאבקים הגיעו המענקים ואיתם השאלה מי זכאי להם. אחרי כמה חודשים נדרשתי להחזיר את מענקי ההוצאות הקבועות. הסיבה? 'את מוזיקאית. איזה הוצאות קבועות כבר יש לך?'. נאלצתי להוכיח איך אני כמוזיקאית משלמת מיסים כעסק, משלמת על שירותים כמו רו"ח, עו"ד, ביטוחים, משרד, ספקים, נותני שירותים, מה שמתורגם להוצאות קבועות".
ברגע שההנחיות אפשרו, יצאה טניה לסיבוב הופעות עם הלהקה מול אולמות מלאים "כשאני כבר בהריון שני. החלטתי שלא אעצור כל עוד אני יכולה לפני הלידה. כאישה הרגשתי שזה הכי נכון לי".
"אחד האתגרים החדשים שצצו היה סעיפי הביטולים בחוזים בחסות הקורונה", היא מסבירה "ישנם שווקים וסוגי מופעים שלא שרדו את התקופה הזו ונעלמו מהנוף ולא הייתי מוכנה שזה יקרה לי. אבל עדיין לקבוע מופע, לעבוד עליו שבועות ולפעמים חודשים, לסגור צוות, לחתום חוזים ואז לבטל בגלל שינויים בהגבלות, גרם לחוסר וודאות מוחלט. עם הרבה אמונה ועבודה עברנו גם את זה ופנינו קדימה לשנה מלאה בפרויקטים גדולים ומוצלחים".
טניה אומרת כי "ישנה תפיסה שאומנים הם מסכנים שלא יודעים להתנהל עסקית. אבל לי מאוד ברור מה צריך לקרות כדי שהיצירה שלי תגיע לקהל. כלכלית זה לפעמים מאוד מסוכן לכן צריך מאוד לאהוב את העולם הזה כדי לשרוד בו. בפרויקטים חדשים ההוצאות גוברות על ההכנסות, התחרות גדולה, וצריך עור של פיל לקבל המון סירובים בדרך ל'כן' אחד. המודלים הכלכליים מאוד השתנו בעולם התרבות בשנים האחרונות וצריך להבין את זה ולהסתגל.
להפיק מופע או להקליט אלבום זה אומר לשכור נגנים, צוות טכני, הסעות, חודשים של כתיבה, תכנון, הקלטות, אסטרטגיות פרסום ושווק. זו עבודה יומיומית וכיום אני יכולה להגיד שהגעתי למקום שלמדתי לשלב באיזון בין השניים".
"אני חיה את האמנות ומתנהלת עצמאית", היא אומרת "מה שאני עושה הוא מחוץ לקופסא - שילוב האמנויות, והכינור שבהתחלה לא נתפס ככלי שיכול להחזיק ערב לבד. אבל מה שאני מביאה הוא אחר ומרגש, גם בארץ וגם בעולם ולא הייתה לי ברירה אלא ללמוד גם את הצד העסקי. היום אני מבינה שקצת הקדמתי את זמני בכך".
"כבר הופעתי מול 40,000 איש, ובשנתיים האחרונות גם מול עשרה אנשים", היא מסכמת "אני אוהבת גם וגם ואחת השאיפות שלי היא אכן מופעי ענק של אלפי אנשים. שאיפה גדולה שלי זה להמשיך לחפש את האיזון בין האומנות שלי למשפחה, להמשיך להתפתח כאומנית יוצרת, ולקבל הכרה מהקהל".
עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
