טרור | דעה

להגביר את הלחץ על משפחות וקרובי המחבלים

מעבר לגזר הכלכלי בצורת היתרי עבודה ומסחר, יש צורך בהפעלת השוט באותם אזורים מהם יוצאים המפגעים, באמצעות משטר הכבדה מתמשך על האוכלוסייה - בעיקר זו הקרובה למחבל, שתפעיל מכבשי לחץ למניעת אסון קולקטיבי כנגד הכפר כולו

הפיגוע בתל אביב בשבוע שעבר. ככל שרמת המוטיבציה לעימות של הציבור הפלסטיני יורדת, עולה המוטיבציה לייצר גלי אלימות של יחידים המבטאים ייאוש, זעם ונקמה / צילום: דוברות איחוד הצלה
הפיגוע בתל אביב בשבוע שעבר. ככל שרמת המוטיבציה לעימות של הציבור הפלסטיני יורדת, עולה המוטיבציה לייצר גלי אלימות של יחידים המבטאים ייאוש, זעם ונקמה / צילום: דוברות איחוד הצלה

הכותב הוא מרצה במכללה האקדמית גליל מערבי ושירת בעבר בתפקידים בכירים בשטחי יו"ש

אף שיש במחוזותינו מי שמתעקשים לכנות כל גל אלימות בשם אינתיפאדה, הציבור הפלסטיני יודע כי מה שאירע בשנת 1987, כאשר כל כולו היה מגויס לפגיעה בישראל, לא ישוב עוד. הסכמי אוסלו ושורה של עונשים קיבוציים בעיקר כלכליים שהטילה ישראל, גרמו לפלסטינים לחדול מהמרי האזרחי. מאז אותה התקוממות עממית מלפני 35 שנים, שנגעה כמעט בכל בית פלסטיני, ניתן להבחין במגמה של פיחות בנכונות הפרט לתרום ולהתעמת עם ישראל.

ההנהגה הפלסטינית על שלל גווניה קראה אינספור פעמים "לאינתיפאדה" נוספת, אך זו לא קרתה. בשנת 2000 הובילו הארגונים האסלאמיים חמאס והגי'האד האיסלמי מסע הרג בצורת מעשי התאבדות וירי, מסע שלא היה מקובל על מרבית הציבור הפלסטיני שבשלב כלשהו לאחר שורת גינויים קשה מהקהילה הבינלאומית דרש וזעק לבדק בית. ושוב, שילוב מוצלח של הקמת גדר הביטחון, נקיטת צעדים כלכליים לצד מבצעים צבאיים חכמים שכונו "חומת מגן", הביאו גם את "אינתיפאדת אל אקצא" לקיצה.

שתי מסקנות בולטות משנים ארוכות של עימותים כאלו: הראשונה, לאורך השנים אנו למדים מהתנהגות האוכלוסייה הפלסטינית, כי ככל שרמת המוטיבציה לעימות של הציבור הפלסטיני יורדת, עולה המוטיבציה לייצר גלי אלימות של יחידים המבטאים ייאוש, זעם ונקמה. כך היה בשנת 2015-6 באינתיפאדת הסכינים, וכך זה בא לידי ביטוי בימים אלה במקרי הירי הספוראדיים; זוהי לא מחאה המופנית רק כלפי מדינת ישראל כמי שגרמה לאסונה של הקהילה הפלסטינית, אלא גם כלפי הרשות הפלסטינית וכלפי החמא"ס שדימוים הציבורי מצוי בשפל חסר תקדים נוכח הדילים הנרקמים בין הנהגותיהם "לאויב הציוני", שחיתות שלטונית אובדן הדרך.

השנייה, לישראל מנופי לחץ מצוינים בתחום הכלכלי שבעזרתם ניתן להניע אוכלוסיות שלמות. מדיניות היתרי העבודה בהיקפים גדולים לתושבי השטחים אותה משית לאחרונה משרד הביטחון, גם בימים של פיגועים, תוביל להרחבת ועיבוי הקו המפריד בין מרבית האוכלוסייה לבין מיעוט קטן העוסק בטרור ותצמצם עוד יותר את המוטיבציה לטרור ולהפרות סדר.

בין שאלה פיגועים פרסונליים נעדרי גיבוי ארגוני או פיגועי חקיינות, ברור שהסכנה הניבטת מהם נובעת מהיעדר בעל בית, מה שגם פוגם משמעותית ביכולת הכיסוי המודיעיני. טוב עושה מערכת הביטחון שאיננה נופלת במלכודת ההטעיה שיוצרים הארגונים הגדולים לנכס לעצמם אחריות על פיגוע שלא יזמו. פה מחפש פת"ח כל שביב של קשר למפגע מפיגוע אחד ושם מנסים חמאס והג'יהאד לזווג בכוח בינם לבין אותם מחבלים אלמונים שאינם מייצגים ארגונים פלסטינים.

ואולם, מעבר לגזר כלכלי בצורת היתרי עבודה ומסחר, יש צורך גם בהפעלת השוט; באזורים שמהם יוצאים מחבלים לביצוע פיגועים, יש לקיים משטר קבוע ומתמשך של הכבדה על האוכלוסייה בעיקר זו הקרובה למחבל. אין לצפות כי מבוגרים אחראים יטיפו או יעירו על כך בריש גלי, אבל בחדרי חדרים הם בוודאי יפעילו את הלחץ הנדרש על משפחות הישוב למנוע כל התפתחות בה בן הכפר או העיירה ימיט אסון כלכלי גורף על יושביו.