החברה הערבית | טור סופ"ש

יובל דיסקין במכתב פתוח לאזרחי ישראל הערבים

הקיצונים שמנסים להבעיר אש בחיבור הרגיש בין חודש הרמדאן וחג הפסח הובילו אותי לכתוב • בניגוד לנאום של עודה, שנחל כישלון בקידום ענייני החברה הערבית, יהודים וערבים נדרשים לבנות אמון • אסור לאזרחים הערבים לזלזל בעובדה שמצבם טוב יותר מרוב המדינות הערביות

איימן עודה וחברי הרשימה המשותפת / צילום: נועם מושקוביץ-דוברות הכנסת
איימן עודה וחברי הרשימה המשותפת / צילום: נועם מושקוביץ-דוברות הכנסת

הכותב הוא ראש השב"כ לשעבר

החלטתי לכתוב מכתב לאזרחי ישראל הערבים, משום שמדובר בימים קשים שכוללים את גל הטרור הכואב, המתח העצום בשל התנגשות חודש הרמדאן וחג הפסח, ההסתה והקיצונים משני הצדדים שמנסים להבעיר את האש. דווקא בימים אלו צריך לדבר, דווקא משום שהדברים אינם פשוטים כלל ועיקר, ודווקא משום שהמנהיגים לא מגלים ברובם מנהיגות - זה הזמן שחשוב שנדבר בגובה העיניים, מבלי לייפות את הדברים.

שילוב אזרחי ישראל הערבים במדינת ישראל הוא תהליך אסטרטגי רב־חשיבות עבור החברה הערבית, עבור החברה היהודית, ולא פחות מכך - עבור עתידה של המדינה.

זהותכם כערבים במדינה היא מורכבת: אתם אזרחי המדינה היהודית והדמוקרטית, ולכן אתם גם ישראלים בזהותכם. אתם גם פלסטינים ויש לכם קרובי משפחה ביו"ש, עזה, הרשות הפלסטינית, ובפזורות הפלסטיניות בעולם, ואתם גם חלק מהפאן־ערביות באזור בכל מה שקשור לשפה, תרבות, אוכל ועוד. אני מודע היטב עד כמה מתקשים ישראלים ויהודים להבין זאת. אתם, ככל הנראה, המיעוט המצוי בקונפליקט הזהויות המורכב ביותר. נוסף על כך, רובכם בני הדת המוסלמית, מה שמציב לעתים את הזהות המוסלמית לפני הזהות הלאומית שלכם.

ממשלות ישראל לא עשו מספיק לשילוב הערבים

לבד מהזהות, יש גם את עניין השייכות שלכם. דה יורה אתם אזרחי מדינת ישראל, ולכן אתם חלק אינטגרלי מהמדינה ומהחברה הישראלית במובן הרחב של המילה. פה אתם חיים ופה יחיו הילדים, הנכדים והנינים שלכם. דור ה־Z שלכם הוא הדוגמה הטובה ביותר: זה דור שמשלב בתוכו זהות פלסטינית ובו זמנית חי בעומק התרבות וההוויה הישראלית.
כאן מגיעה שאלת ההשתייכות. האם אתם רוצים להשתייך ולהשתלב בחברה ובמדינה? אני ועוד רבים מאמינים לרוב המחקרים והמומחים שטוענים כבר שנים, כי רובכם רוצים באמת ובתמים להשתלב במדינת ישראל.

האם ממשלות ישראל לדורותיהן עשו מספיק על מנת לשלב אתכם? ממש לא. אף שהיו ממשלות שניסו לעשות יותר, אף לא אחת עשתה מספיק. יש הרבה מאוד מה לעשות ולתקן בתחום השוויון, הקצאת תקציבים, תוכניות מתאר, ושינוי ההתייחסות התת־הכרתית אליכם כאיום על זהות המדינה. מי כמוכם מכיר את הפגיעה חמורה במשילות של המדינה ביישובים שבהם אתם מתגוררים. כתוצאה מכך, בעשור האחרון החמירו מאוד תופעות של פשיעה חמורה, אלימות, נשק בלתי חוקי, ירי בחתונות, חיסולים, והממשלות לצערי עמדו מנגד ולא עשו דבר בעניין.

אך לא רק הממשלות אשמות. גם למנהיגות הפוליטית שלכם יש אחריות. אני תוהה מדוע במשך שנים רבות ההנהגה הפוליטית שלכם לא העניקה לכם ולבעיות הדחופות שלכם את הקדימות? ואילו אתם, שבחרתם ברובכם הגדול את הרשימה המשותפת, המשכתם להצביע שוב ושוב עבור רשימה פוליטית שלחלוטין לא קידמה את ענייניכם. חברי הכנסת שלכם עסקו בעיקר בקידום עצמם, התחרו בינם לבין עצמם בדיבורים גבוהים, והשתדלו לנפק בעיקר כותרות בעניין הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אתם ובעיותיכם הפכתם לאחרונים בסדר העדיפות של נבחריכם. זאת, למרות מצב הביטחון האישי החמור, הרציחות, האלימות, ושלל הבעיות הדחופות. כישלונה של הרשימה המשותפת בראשות ח"כ איימן עודה בקידום ענייני החברה הערבית הוא מהדהד.

לפני כשנה קמה ממשלה חדשה שבה נמצאת, לראשונה, מפלגה ערבית אסלאמית. הרשימה הערבית המאוחדת (רע"מ) בראשות ח"כ ד"ר מנסור עבאס נכנסה לממשלה כדי לנסות לשפר מבפנים את מצב החברה הערבית. קשה לתאר עד כמה המהלך הזה היסטורי וחשוב הן לחברה הערבית והן לחברה היהודית. כישראלי וכיהודי, וכמי שמכיר את מצע התנועה האסלאמית היטב, איני נמנה בלשון המעטה על "אוהדי" התנועה האסלאמית (גם לא של הפלג הדרומי המתון), ועדיין אני סבור כי מנסור עבאס גילה אומץ לב פוליטי חריג.

"אבו יאיר" סייע לכניסת מנסור עבאס לממשלה

שני אישים פוליטיים ראויים לקבל נקודות זכות על המהלך ההיסטורי הזה: האחד הוא איימן עודה, שהיה המנהיג הפוליטי הערבי הראשון שהמליץ על מועמד ממפלגה ציונית (בני גנץ) להרכיב ממשלה. המלצה זו, על אף שכשלה, סללה במידה רבה את הדרך עבור מנסור עבאס להצטרף לקואליציית בנט־לפיד־סער־גנץ. לא פחות חשוב מכך היה ההכשר ההיסטורי האופורטוניסטי שהעניק מנהיג הימין הישראלי "אבו יאיר" למנסור עבאס, לצורכי הישרדותו הפוליטית.

גם לממשלה הנוכחית יש בעיות למכביר, אבל הצטרפותו של מנסור עבאס הביאה בזמן קצר יחסית הישגים שלרשימה המשותפת לא היו מעולם. הן בתחום התקציבי והן בתחום הלחימה בפשיעה החמורה מתחילים לראות תוצאות מרשימות. הדרך ארוכה, אך חייבים להבין ששינויים לוקחים זמן.

דווקא בתזמון הנוכחי, שבו נדרשים יהודים וערבים במדינת ישראל מדי יום לבניית אמון הדדי, הגיע הנאום ההזוי של איימן עודה ליד שער שכם, שבו הוא קורא לאזרחים ערבים המשרתים בכוחות הביטחון הישראלים לפרוש "ולזרוק את הנשק בפני הישראלים". מדוע עודה שנמנע בדרך-כלל מאמירות כאלו, בחר דווקא בעיתוי הנוכחי? יש לי יסוד סביר להאמין, שהוא ניסה יותר מכל לחשק חברי כנסת מהרשימה המשותפת, משום ששמע כי כמה מהם מנהלים מגעים עם גורמים מהקואליציה, על רקע התערערותה של האחרונה כתוצאה מפרישתה של ח"כ עידית סילמן.

הקלקולים רבים, ויידרש זמן עד שיתוקנו. ועדיין אני ממליץ לכם אזרחי ישראל הערבים, לזכור את חצי הכוס המלאה. מצבכם טוב משמעותית ביחס לערבים ברוב רובן של המדינות הערביות, מבחינה דמוקרטית, כלכלית ועוד. זו עובדה שאסור לזלזל בה, ואיני אומר זאת בהתרסה, משום שאני יודע היטב כי המצב של החברה הערבית בישראל הוא בדרך-כלל למרות מדיניותן של ממשלות ישראל, ולא בזכותן.

שאלות שיגדירו את הדו־קיום שנים קדימה

כולנו, יהודים וערבים במדינת ישראל, נדרשים בימים אלו לשאלות שעשויות להגדיר את חיינו ואת הדו־קיום בינינו לעשרות שנים קדימה. לכן, אני מקווה שתבינו עד כמה חשוב לגנות את דבריו של עודה שמעידים בעיקר על קוצר ראות, תסכול וסכלות פוליטית. עודה הוכיח שוב שאינו מציב אתכם אזרחי ישראל הערבים בראש סדר העדיפויות שלו.
זו חייבת להיות שעתם היפה של מנהיגים אמיצים וגם של בחירות אמיצות. אני מקווה שנבחר כולנו בדרך שתוביל לדו־קיום של כבוד במדינה שלנו. אין ספק כי המדינה צריכה להעלות הילוך בשילוב החברה הערבית ללא תנאים והסתייגויות, והחברה הערבית נדרשת ליטול אחריות אזרחית במלוא מובן המילה, ולהשתתף באופן פעיל במאמץ הזה.
אולי לא בכדי, חודש הרמדאן המוסלמי וחג הפסח היהודי נפגשים באופן סמלי השנה זה עם זה. בימים קשים אלו, גם סמליות נפיצה זו יכולה להפוך מקור לאופטימיות, באם נבחר בדרך השילוב והדו־קיום.