אפשר גם ללא שכר מינימום? זה עובד בסקנדינביה, אבל יש לזה מחיר

האם דווקא ברבות מהמדינות העשירות בעולם אין חקיקה שמגדירה שכר מינימלי? סגן השר אביר קארה הפנה לשורה של מדינות כאלה, ולמרות שלא דייק הוא הפנה זרקור למודל המעניין של המדינות הנורדיות • בסקנדינביה לפחות 80% מהעובדים נכללים בהסכמים הקיבוציים, והמחוקק העניק לארגוני העובדים שם הרבה יותר כוח מלמקביליהם בישראל, מסביר ד"ר עמי וטורי

אביר קארה, ימינה. קרן מרציאנו ואודי סגל, גלי צה”ל, 10.3.22 / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת
אביר קארה, ימינה. קרן מרציאנו ואודי סגל, גלי צה”ל, 10.3.22 / צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת

אחרי כמה וכמה שנים שבהן עלה שכר המינימום בישראל, הדיונים על העלאתו בחודשים האחרונים עוררו לא מעט מחלוקות בתוך הקואליציה, שכוללת קשת מגוונת מאוד של דעות גם בתחום הכלכלי. על עצם העלאת שכר המינימום היו מעט מחלוקות. בראשית השנה הודיע משרד האוצר כי סיכם על "עסקת חבילה" עם ההסתדרות, נשיאות המגזר העסקי והתאחדות התעשיינים, שכוללת שורה של הבנות. גולת הכותרת שלהן הייתה העלאת שכר המינימום. על פי נוסח הצעת החוק (מדובר בתיקון לחוק דיני העבודה), שכר המינימום, שכיום עומד על 5,300 שקלים בחודש, יעלה בתהליך הדרגתי עד ל-6,000 שקלים בדצמבר 2025. בתקופת הזמן הזאת, שכר המינימום יעלה בחמש פעימות, כאשר בכל פעימה יתווספו בין 100 ל-200 שקלים. הפעימה הראשונה, בגובה 100 שקלים, הייתה אמורה להיות כבר החודש, אך כפי שוודאי שמתם לב זה לא קרה.

באגף השמאלי של הקואליציה הועלו טענות שהעלאה עליה סוכם עם ההסתדרות היא נמוכה מדי ומתפרסת על פני זמן ארוך. מנגד, באגף הימני, יש כך נראה מי שסבור שבמצב אידיאלי עדיף שבכלל לא יהיה שכר מינימום בישראל. גורם אחד כזה הוא סגן השר אביר קארה, ובראיון לגל"צ הוא התייחס לסוגייה באופן שנשמע לנו מעניין.

קארה הפנה למדינות "כמו דנמרק, שוודיה, שווייץ, ניו זילנד וסינגפור", שבהן, לדבריו, "לא נהוג שכר מינימום, (ולמרות זאת) השכר הממוצע שם גבוה בהרבה (מבישראל)". איך זה קורה? קארה הסביר כי "מה שכן נהוג שם זה הסכמים בין מעסיק לבין העובד שלו, ובין ארגוני מעסיקים וארגוני עובדים. רוב ארגוני המעסיקים שם וארגוני העובדים הם לא ארגוני עובדים בכפייה, זה לא שאתה צריך לשלם (דמי חבר) תחת הסכם קיבוצי בכפייה לאותו ארגון…". האם אכן הדשא יותר ירוק כשאין שכר מינימום? בחנו את הסוגיה.

נתחיל מהמקומות שבהם קארה לא ממש דייק. בכל הנוגע לניו זילנד, למשל, אפשר להיכנס לאתר משרד התעסוקה של המדינה ולגלות כי שכר מינימום שם נקבע על ידי הממשלה, ועומד כיום על 21.2 דולרים ניו-זילנדיים, ששווים בערך 46 שקלים (בישראל שכר המינימום השעתי עומד על כ-29 שקלים). לא רק זה: לפי ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), ניו-זילנד היא אחת המדינות הראשונות בהן התפתח שכר המינימום, יחד עם אוסטרליה, והוא קיים שם מסוף המאה ה-19.

גם לגבי שווייץ שהוזכרה על ידי קארה כדאי לסייג. באתר של ממשלת שווייץ מצאנו אישור לכך שבמדינה אכן אין שכר מינימום, ואף מוזכר שם כי ניסיון להעביר אחד כזה נכשל במשאל עם ב-2014. יחד עם זאת, בארבעה קנטונים במדינה (מתוך 26) דווקא כן נקבע שכר מינימום, והוא יכול להיות גבוה למדי. בז'נבה, למשל, הוא עומד על 23 פרנקים שווייצריים לשעה, שהם כ-78 שקלים - מה שהופך אותו לשכר המינימום הגבוה בעולם.

ומה לגבי סינגפור? גם כאן נכניס סייג. במדינה אמנם אין שם שכר מינימום לכל העובדים, אבל כן מונהג בה שכר מינימום חוקי למקצועות מסוימים. לדוגמה, מנקים ומאבטחים זכאים לרף שכר תחתון שממנו אי אפשר לרדת.

 
  

רוב מוחלט עם הסכם קיבוצי

אבל הסיפור המעניין הוא מה שמתרחש בסקנדינביה. לפי ה-ILO, לא רק בשוודיה ודנמרק שהוזכרו על ידי קארה אין שכר מינימום שנקבע על ידי המדינה, אלה הם פני הדברים גם בנורווגיה, פינלנד ואיסלנד. במדינות האלו, מסבירים בארגון, השכר המינימלי נקבע באמצעות הסכמים קולקטיביים בין העובדים למעסיקים. כלומר, כאן סגן השר דייק בדבריו.

איך זה עובד? "בסקנדינביה, בגדול, המערכת כוללת שני חלקים", מסביר ד"ר עמי וטורי, מזכ"ל משותף בכוח לעובדים, שעשה את התמחותו האקדמית בארגוני העובדים בסקנדינביה. "קודם כל יש את ההסכמים הקיבוציים, שהם ענפיים בדרך כלל, וכוללים גם שכר מינימלי. ההסכמים האלו מכסים בין 80% ליותר מ-90% מהשכירים, תלוי במדינה. בקרב עובדי צווארון כחול המספרים גבוהים אפילו יותר".

ארגון ה-OECD מפרסם את המספרים המדויקים. לפי הנתונים שלו, כ-90% מהעובדים באיסלנד זוכים להגנת הסכמים קיבוציים; בשוודיה ובפינלנד עומד הנתון הזה על כ-88%; בדנמרק כ-82%; ובנורווגיה כ-70%. על ישראל אין נתונים מאז 2012, אך אז ההסכמים הקיבוציים כיסו רק כ-26% מהשכירים. אבל נראה שמי שחריגות בהקשר הזה הן מדינות סקנדינביה שנתוני ההתאגדות בהן גבוהים בהרבה לא רק מישראל אלא מהממוצע במדינות המפותחות בכלל. על פי הערכה של ה-OECD, נכון ל-2019 רק 32% מכלל השכירים במדינות הארגון זכו לכיסוי של הסכמים קיבוציים.

"החלק השני", ממשיך וטורי, "הוא זכות השביתה. במדינות הנורדיות היא כוללת גם 'שביתת חרם', שאסורה בישראל. זה אומר שאם מעסיק כלשהו מסרב לחתום על הסכם ענפי, או לא עומד בתנאיו, הארגון יכול לפתוח נגדו בשביתה שתמנע מאותו מעסיק לקבל שירותים חיוניים לעסק שלו. זה לא תיאורטי, וזה קרה גם לגופים גדולים כמו טויס אר אס בשוודיה, או ריינאייר שוויתרה על ניסיון להעסקה ללא הסכם בדנמרק בעקבות איום, עוד לפני שהוכרזה שביתה. התוצר של שני הדברים האלו הוא שהשכר המינימלי חל כמעט על כל המשק".

לפי וטורי, חיבור שני החלקים הללו מביא לכך שמצב העובדים החלשים יותר בסקנדינביה הוא טוב בהרבה ממקביליהם בישראל. "אם ניקח את התוצר פר משרה ללא מע"מ, נגיע בשוודיה ובישראל לסך דומה בשקלים. אבל בישראל שכר המינימום הוא 5,300 שקל, ובשוודיה השכר המינימלי נע סביב ה-9,000 שקלים".

"שביתות ללא הגבלה"

אז האם קארה וד"ר וטורי יכולים להתחבר ולהסכים שכדאי לבטל את שכר המינימום גם בישראל? כמובן שמבחינת וטורי המצב הנוכחי רחוק מאוד מלאפשר זאת. שאלנו אותו בכל זאת מה צריך לקרות כדי שהוא יתמוך בכך. השינוי הראשון מבחינתו הוא ש"צריך שארגוני העובדים שלנו יהיו גדולים לפחות פי ארבעה, ולהרחיב הרבה יותר את זכות השביתה. בארצות סקנדינביה הן שביתות רגילות והן שביתות סולידריות מותרות כמעט ללא הגבלה. מצב זכות השביתה בישראל מאוד רחוק מזה".

ואכן, אם ניקח את שוודיה כמשל, סעיף 14 לחוקתה קובע כי "איגוד עובדים, מעסיק או אגודת מעסיקים רשאים לפתוח בסכסוך עבודה (industrial action) אלא אם צוין אחרת בחוק או בהסכם". ה-ILO כן מצביע על סייגים מסוימים שמופיעים בחוק, למשל, חוק העבודה הציבורית מ-1994, מגביל את היכולת של עובדי ציבור שנחשבים חיוניים לשבות.

נכון שכפי שקארה הזכיר בדבריו במדינות הנורדיות אין הסדר שלפיו אם שליש מהעובדים מתאגדים, שאר העובדים נכללים גם הם באיגוד בכפייה, אך לפי וטורי, שם "כל ארגון יכול לפתוח בשביתה ולדרוש מו"מ, בלי קשר לגודלו".

איזה עוד שינוי נדרש לדעתו של וטורי כדי שגם בישראל ניתן יהיה לשקול את ביטול שכר המינימום? כאן הוא מצביע על עניין נוסף שמעיד על הכוח הרב שמחזיקים ארגוני העובדים בסקנדינביה, ולא בטוח שקארה היה אוהב במיוחד. "לפקחים מטעם ארגוני העובדים שם מותר להיכנס לכל מקום עבודה ולראות שההסכמים מיושמים. מדובר באלפי פעילים שיכולים לבצע אכיפה. בישראל יש רק פקחים מועטים יחסית של משרד העבודה, ובמקום שאין בו ועד עובדים אין למעשה אכיפה לא של החוק ולא של הסכמים כלליים. להגיע למצב בישראל שבו יש לנו את כל הכוח והסמכויות של ארגוני העובדים הסקנדינביים, זה לא כל כך ריאלי כרגע".

מטעמו של קארה נמסר לנו בתגובה: "כפי שמצאתם, הכלל הוא שבמדינות משגשגות, עשירות ומוצלחות כגון אלה שדגמתם - אין שכר מינימום, או ישנו למקצועות ספציפיים או במחוזות ספציפיים. שכר המינימום אינו מבטיח רווחה. שוק תחרותי, מפותח, יעיל וטכנולוגי, עם מעט מלכודות עוני כגון קצבאות ועם תשתיות כלכליות ופיזיות מפותחות - מבטיחים רווחה.

"מידע בונוס לקוראי המשרוקית מתוך מאמר שפרסם תומס סמואל: אחת מתוך כמה סיבות לרקע קביעת שכר המינימום משחר ההיסטוריה הייתה כשקבוצות חזקות, בעיקר לבנות, רצו למנוע מקבוצות חלשות, בעיקר שחורים, למצוא עבודה והשיטה הייתה קביעת שכר מינימום מעל כוח ההשתכרות שלהם.

"כמו כן, מחקר שנעשה בישראל מראה שהנפגעים העיקריים מהעלאת שכר המינימום הם המעסיקים הקטנים, השולמנים, אלה שמעסיקים ברמות שכר נמוכות יותר ואינם יכולים להרשות לעצמם לשלם יותר או להחליף את התשתיות שלהם לתשתיות טכנולוגיות יותר" (התגובה מובאת כלשונה, ומבלי שהעבודות הנוספות שמוזכרות בה נבדקו על ידינו).

לקריאה נוספת:

נתוני OECD על שכר מינימום
נתוני OECD על שכר ממוצע
ארגון העבודה הבינלאומי על שכר מינימום במדינות הנורדיות 
שכר מינימום בניו זילנד
שכר מינימום בשווייץ