החללים שהם חלק מהחיים

על הקושי לגעת בכאב במשך 30 שנה, על השיחה האחרונה, על המפגש המפתיע עם חייל הנושא בדיוק את אותו השם (ותווי פנים) ועל הזיכרון שעובר מדור לדור • מנהלות ומנהלים משתפים חוויות בלתי נשכחות ליום הזיכרון

צילום: אלבומים פרטיים של המשפחות
צילום: אלבומים פרטיים של המשפחות

"ביום הולדתו ה-23 המצרים החזירו את גופתו"
דדי פרלמוטר, ראש ועדת פרלמוטר להגדלת ההון האנושי בהייטק, על אחיו עמי פרלמוטר ז"ל

דדי פרלמוטר (מימין) ואחיו עמי פרלמוטר ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 דדי פרלמוטר (מימין) ואחיו עמי פרלמוטר ז''ל / צילום: אלבום משפחתי

עמי נולד ב-1950 מיד אחרי מלחמת העצמאות והורינו קראו לו עמירם (עמי), מתוך גאווה על הקמת המדינה החדשה לה היו שותפים. עמי גדל ברמת גן והיה ילד שמח ואוהב חיים, אהב ציור. לאחר שירותו הצבאי בתקופת המרדפים בסיירת חרוב בבקעה, בחר ללמוד ארכיטקטורה באיטליה. עמי היה גדול ממני בשלוש שנים, אבל הייתי צמוד אליו והיינו יחד אפילו כשהסתובב עם חבריו.

מיד אחרי יום הכיפורים בשנת 73 היה עמי אמור לחזור ללימודי הארכיטקטורה בפירנצה. במקום זאת הוא התייצב במפקדת קצח"ר יחד עם צעירים נוספים שלא גויסו. כולם הבינו שבשעה הרת גורל זו מתייצבים לקריאה להגן על המולדת. איש לא שאל למה, לכולם זה היה ברור.

שלושה שבועות חלפו מתום המלחמה ולא שמענו מעמי מאום. הצבא לא ידע לומר להורי המודאגים איפה בנם ומה קרה אתו. הורי יצאו בעצמם לחפש בבתי חולים, ביחידות צבאיות ואבי הגיע בחיפושיו עד לג'בל עתקה מדרום לעיר סואץ. גם שם הוא לא קיבל תשובות מספקות אבל הוא כבר הבין - עמי נפל בקרב בעיר סואץ בערב סיום המלחמה והושאר שם כי החיילים הנותרים יכלו לחלץ רק את הפצועים.

כמעט שלושה חודשים חלפו מסיום המלחמה, וביום הולדתו ה-23 המצרים החזירו את גופתו. אני הייתי בקורס קצינים, ואחד הקצינים קרא לי באישון לילה והודיע לי שמצאו את עמי. למרות שבלבי כבר חיכיתי לבשורה, לא צפיתי את עוצמתה. ישבתי מוכה יגון על הדיונה בפתחת רפידים, ולא זכור לי עד היום כמה זמן ישבתי שם. הכאב והכעס על האובדן, על החיים שהוחמצו והפוטנציאל שיכול היה להתממש היו ללא נשוא שלא התפוגגו עד היום.

למעלה מ-30 שנה שתקתי, לא אמרתי מילה. עד שאחת מבנותי אמרה לי: "אבא, אתה תמיד כל כך עצוב, ואף פעם לא סיפרת לנו על עמי". בשנים האחרונות אני נפתח מעט יותר, אבל זה עדיין קשה.

אני שמח על ההזדמנות לכתוב עליו, ועל ההקרבה שלו למען כולנו. מאז אני עסוק בלהותיר חותם וזכרון הן בתחום המקצועי והן בתחום החברתי, וזאת בעיקר עבור זכרו.

"רצינו להיות יעקב לוי כשנהיה גדולים"
תא"ל (במיל') דבורה חסיד, מנכ"לית "מכבי טבעי", על בן דודה סמ"ר יעקב לוי ז"ל

יעקב לוי ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 יעקב לוי ז''ל / צילום: אלבום משפחתי

הייתה לנו ילדות שמחה ומשותפת בירושלים. סבתו, שרה חונן, גרה בליפתא, בעמק, בסמוך לבית הורי. בן דודי האהוב והמיוחד יעקב לוי, בנם של דינה ואליהו, אחיה של אמי היה לי כאח. לא היו רבים כמו יעקב לוי בסוף שנות ה-60. יעקב היה דמות להערצה והזדהות. נשאנו אליו את עינינו. רצינו להיות בקרבתו, רצינו להיות דומים לו.

יעקב היה מפקד טנק, השתתף בקרבות נגד המצרים בסיני ונפל במלחמת יום הכיפורים ב-9 באוקטובר 1973, בקרב שהתחולל באזור תעוז "טלביזיה", מפגיעה ישירה בטנק.

את גופתו מצאו לאחר ארבעה חודשים בהם נעדר. משפחתו וחבריו לשירות חיפשוהו בחולות סיני בין ייאוש לתקווה. הוא הובא למנוחות ב ז' באדר תשל"ד. יעקב גדל בירושלים, סיים לימודיו בבית ספר ברנדייס, היה חניך בשומר הצעיר ובהמשך בנוער העובד והלומד. הייתה לו השקפת עולם ברורה וחדה אודות נושאים רבים בהם זכותנו ואהבתנו לארץ ישראל. הרבה לטייל בשבילי הארץ. העריץ את דור המייסדים ובראשם את דוד בן גוריון.

אני זוכרת אותו משחק טניס, באולינג ועסוק באיסוף בולים ושטרות מכל מדינות העולם. סקרן וחקרן היה. בשנת 1968 התגייס לצה"ל, שרת כמפקד טנק ואת רוב שירותו עשה בסיני כולל מלחמת ההתשה. למד בבית ברל, עבד בארץ ובחו"ל, ונרשם ללימודי תואר ראשון בבר אילן. מכתב הקבלה הגיע לאחר נפילתו. יעקב היה בחור יפה תואר, חכם, שנון, חרוץ, דעתן, אוהב הארץ, נחוש ואיש לשאת אליו מבטים ועיניים.

זוכרת כנערה את פגישתנו האחרונה, בערב ראש השנה 1973. יעקב ירד במורד ההר אל ביתנו, כדי שאמי, רנה חסיד ז"ל, תכין לו מעדן טוניסאי שאהב - "מראקאד". זוכרת אותו רץ במעלה הגבעה חזרה לכביש, זוכרת את המבט החטוף שלו לאחור ומאז איננו. אהבנו אותו כל כך. רצינו כולנו להיות יעקב לוי כשנהיה גדולים.

"אדם חכם וחריף בצורה יוצאת דופן"
אביב אנתבי, מנכ"ל קבוצת Geomatrix, על מפקדו סנ"צ ברוך מזרחי ז"ל

ברוך היה המפקד הישיר שלי במשך שנתיים, בהן עבדנו יחד באופן צמוד על פיתוח פרויקטים ומערכות מורכבות במרכז הטכנולוגי של היחידה. ברוך זכור לי כאדם חכם, חריף בצורה יוצאת דופן וציוני. מצד אחד בתפקידו כמפקד הוא היה קשוח מאוד - כזה שלא קיבל שום פיסת מידע שהעברנו לו כברורה מאליה, והיה מבקש לחקור ולהבין אותה לעומק לפני שאכן הסכים לקבל אותה כעובדה מוגמרת. מצד שני - היה לו צד הומני מובהק, ויכולת השפעה על האנשים שסביבו תמיד תוך גיבוי של הקצינים כלפי חוץ, הערכה וחיפוש אחר אנשים ערכיים ולא רק מוכשרים.

את הבשורה שנרצח קיבלתי בעיצומו של ליל הסדר בשנת 2014. חבר מהיחידה התקשר אלי וסיפר לי שברוך ובני משפחתו נורו סמוך למחסום תרקומיא בדרכם לארוחת ליל הסדר עם המשפחה בקריית ארבע.

היה לי קשה להאמין שזב קרה לו. דווקא לו. כישרון ענק. אב לחמישה ילדים. המחשבות שלי רצו איפשהו בין 'זה לא יכול להיות' לבין השורה התחתונה והיא: שזה הפסד ענק, לא רק למשפחה האבלה אלא למדינת ישראל כולה ברוך הטביע חותמו במגוון רחב מאוד של תהליכים ותרם תרומה רבת ערך.

שמונה שנים אחרי, ברוך עדיין משפיע ביום-יום על אספקטים בצורת הניהול שלי: היכולת לזהות מהר ולהפריד בין העיקר לתפל, לגשת לעובדים ולקולגות יותר מתוך רצון לשאול שאלות, מאשר לתת תשובות. ובייחוד: להיצמד לערכים, ולהעריך אנשים ערכיים כחלק בלתי נפרד מכישרון.

"הבעיות נפתרו כשפנינו לקובי"
אופיר קליין, מנכ"ל חברת הציוד הרפואי BD ישראל, על חברו סרן קובי אזולאי ז"ל 

רס''ן קובי אזולאי ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 רס''ן קובי אזולאי ז''ל / צילום: אלבום משפחתי

השנה אנחנו מציינים 20 שנה למבצע חומת מגן ו-20 שנה לנפילת חברי ומפקדי רס"ן קובי אזולאי. זכיתי להכירו באחת מהתקופות היפות בחייו, בה הקים ופיקד על הפלוגה המסייעת של הגדוד, ולי הייתה הזכות לשרת תחתיו כמ"מ ולאחר מכן כסגנו ויד ימינו. קובי היה לי מודל לחיקוי ודוגמה אך יותר מכל חבר. כמי שעוסק לא מעט שנים בניהול ומתמודד עם סוגיות של מנהיגות והובלה, הזכרונות והמחשבה על קובי תמיד מעוררים בי השראה.

רבים הסיפורים שאוכל לספר ובנסיבות אלו כל מקרה מקבל משמעות מיוחדת, אולם אם אנסה ולחפש מכנה משותף סביב דמותו והמאפיין אותה יותר מכל הרי הן הנחישות וההתלהבות שכה היו מזוהות איתו.

את הנחישות שלו ראינו כולנו בעיקר בהיבט המבצעי שבו הוכיח עליונות מלאה, החל מהאימונים שבהם לא התפשר על דבר והוכיח לכולנו שגם עם מיעוט אמצעים וזמן ניתן להגיע למצוינות ועד לפעילות המבצעית שבה הביא את הפלוגה להישגים כבירים שזיכו את כולנו לשבחים כה רבים וליצירת תחושה עצומה של גאוות יחידה בפלוגה, הפלוגה של קובי אזולאי.

גאוות ורווחת הפלוגה בכלל וכל אחד מהחיילים בפרט, היו בראש מעייניו, החל ממאמציו להקים מועדון מצויד לחיילים, דרך פרויקט הכובעים הרקומים והחולצות שהתגאנו כולנו ללבוש. כל חייל שהיו לו בעיות, ידע שבעיותיו יפתרו לאחר שיפנה לקובי. שחרר חיילים לחופשות מיוחדות כדי שירוויחו כסף לפרנסת המשפחה, דאג שחיילים ללא רשיון נהיגה ילמדו זאת על חשבון הצבא.

קובי הנהיג את הפלוגה ללא פשרות, לא ויתר על דבר שיפגע ביכולת המבצעית שלנו גם אם זה היה כרוך בוויתור על יציאותיו הביתה. נוכחותו השרתה על כולנו הרגשת ביטחון והערצה. 

כל מי שהכיר את קובי לא הופתע כששמע על אופן מותו בקרב הקשה בג'נין, קרב שבו לקח חלק כאיש מילואים, כשבכלל היה לו פטור מכך כקצין יס"מ במשטרה. קרב שבו הוא רץ קדימה לחלץ פצועים באומץ לב ושזיכה אותו בצל"ש לאחר מותו.

כשעזבתי את הפלוגה כתבתי לקובי כי סוד הגאונות הוא לשאת את רוח הילד שבך אל הגיל המבוגר, שפירושו לעולם לא לאבד את ההתלהבות. אנחנו אמנם איבדנו את קובי אבל רוח ההתלהבות שלו והשראתו כמנהיג לעולם לא תידום.

"דניאל לא היסס לרוץ לעזרת חברו"
עו"ד ציונה קניג-יאיר, מנכ"לית משרד התפוצות, על חברה דניאל מילר ז"ל

דניאל מילר ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 דניאל מילר ז''ל / צילום: אלבום משפחתי

את ההודעה על נפילתו של דניאל מילר אני זוכרת היטב. הטלפון בבית צלצל (אז עוד לא היו פלאפונים) ואני עניתי. מוריס, אביו של דניאל, ביקש לדבר עם אבי או אמי שלא היו בבית. שמעתי ברקע את שרון, אמו של דניאל, בוכה ואומרת: "אל תגיד לה אם לילי (אמא שלי) לא בבית". והוא אמר - "דניאל נהרג. איננו. תגידי להורים שלך".

את דניאל הכרתי במרכז קליטה במבשרת ציון. היינו שנינו עולים חדשים: הוא עולה מצרפת אני עולה מארה"ב, עלינו בגילאי בת/בר מצוה. המשפחות שלנו התחברו, ובמרכז הקליטה כולם יודעים שחברים הם המשפחה המורחבת שלך. כולנו היינו מהגרים ממדינות אחרות שלומדים ומתרגלים לזהות חדשה כאן בישראל. בבוא העת גם את המעבר ממבשרת ציון לרעננה, עשינו יחד, והחברות בין המשפחות נשמרת עד היום.

את דניאל אני זוכרת טוב מאוד, ראשו מלא תלתלים, בחור שובב, כמעט תמיד מחייך, מצחיק וצוחק. הוא היה האח הצעיר במשפחה צרפתית-אנגלית, שקיבל על עצמו את הישראליות במלוא מובן המילה.

אני בדיוק סיימתי את לימודיי בתיכון כשהוא התגייס לנח"ל. זוכרת שראיתי אותו חוזר עם מדי א' יפים. כמה התפלאנו והתגאינו שאחד משלנו, עולה חדש, הוא חייל בצה"ל. זכור לי שלפני הלילה הגורלי, הוא בדיוק ביקש העברה ליחידה מבצעית יותר.

באותו לילה, ב-25 בנובמבר 1987, ליל הגלשונים, ניסו שני מחבלים לחדור לשטח ישראל על גלשני אוויר. האחד נחת בשטח רצועת הביטחון ונורה על-ידי כוח צה"ל ואילו המחבל השני הצליח לחדור לישראל, סמוך לגבול לבנון ופתח באש לעבר טנדר צבאי שהיה בקרבת מקום. מהירי נהרג הנהג ונפצעה חיילת. לאחר מכן, הסתער המחבל על מאהל צבאי קטן סמוך, שאויש על-ידי חיילי נח"ל. המחבל שהצליח לחדור למאהל, הספיק להרוג חמישה חיילים נוספים ולפצוע שבעה. בין חמשת ההרוגים היה גם חברי הטוב דניאל מילר.

דניאל שירת במחנה ועבר הכשרה כחובש. בליל הפיגוע הוא התעורר משנתו לקולות הירי. חברו זעק שנפצע והוא נחלץ לעזרתו. בעודו רץ לסייע לחברו, נורה בראשו ונהרג במקום. חבריו ליחידה סיפרו כי דניאל לא היסס לרוץ לעזרת חברו, שכנראה ניצל בזכות פעולתו המהירה, שכן היה זה דניאל שחטף את הכדור שנורה לעבר האחר. לא אחת אני חושבת איפה דניאל היה יכול להיות היום, מה היה עושה, ואיזה חוב אנחנו חייבים למשפחתו של דניאל ולמשפחות הנופלים.

"אדם היה להוט לתרום למדינה"
אלוף במיל' מתן וילנאי, לשעבר סגן הרמטכ"ל, יו"ר מפקדים למען ביטחון ישראל  על חברו אדם ויילר ז"ל

בפנימייה הצבאית הכרתי לראשונה את אדם ויילר. שנינו היינו חניכים במחזור ח' של הפנימיה הצבאית ליד בית הספר הריאלי בחיפה. אדם היה גבוה ממני ביותר מחצי ראש, ואני לא נמוך במיוחד, וכגובהו כך גם הציונות שבקעה ממנו. הוא עלה עם הוריו מדרום אפריקה ולמרות שלא נולד במדינת ישראל, היה מלא בלהט לתרומה למען המדינה.

במשך שנתיים התחברנו האחד עם השני, תוך שמשפחתו החיפאית מארחת אותי בשבתות בהן יצאנו העירה לאפטר של כמה שעות ואני כירושלמי לא יכולתי להגיע הביתה. בגיוס, באוגוסט 62, נפרדו דרכנו כשאדם הלך לשריון ואני התנדבתי לצנחנים. כבוגרי פנימייה יצאנו במסלול מקוצר לקורס קצינים כל אחד ביחידתו. לאחר שירות קבע, אדם השתחרר ויצא ללימודים אקדמאים באנגליה. אני המשכתי בשירות כמפקד פלוגה בצנחנים. באותה תקופה הקשר היה במכתבים שנשלחו בדואר, כמקובל אז, החלפנו חוויות שעיקרן "הבעיות" שהפעולות שלנו, כתגובה לאירועי טרור, היו מייצרות לאדם בקרב הסטודנטים הזרים. אדם היה מבקש שנפסיק לבצע פעולות שנקראו אז "פעולות אזהרה" ואנחנו הצנחנים היינו גאים על ביצוען. ברור שהוא לא התכוון אלא רק הרגיש שהוא צריך להיות איתנו בפעילות המבצעית.

לבקשתו של האלוף ישראל טל, מפקד גייסות השריון, חזר אדם לצבא לאחר מלחמת ששת הימים. לגאוותו הרבה התמנה כמפקד פלוגת טנקים בקו התעלה, בעת מלחמת ההתשה בסיני.

בשבתות הבודדות שיצאנו הביתה ביחד, היינו נפגשים בבית האבן הירושלמית בשכונת אבו טור שבו התגוררה משפחתו. תמונת הבית כשעל גגו מונף הדגל הירוק-שחור של השריון ואנחנו במרפסת, חקוקה בי עד היום. היינו מיחידות לוחמות שונות, תמיד בתחרות, וידענו גם לעקוץ האחד את השני, מי עשה יותר. מעל הכול הייתה התחושה כי אנו עושים את הדבר הנכון למדינת ישראל! אדם המשיך בשירות בסיני ואני יצאתי לקורס פיקוד ומטה במרכז הארץ.

לא אשכח את היום, סוף מרץ 1970, בו נקראתי למפקד הקורס, תא"ל מוסה פלד, אשר בישר לי את הבשורה הנוראה. אדם, חברי הטוב, נהרג בחזית התעלה, בגזרה הצפונית כשעמד בצריח הטנק! מאז הוא חסר לי. יותר מפעם לאורך החיים הייתי שואל עצמי, מה אדם היה יכול להיות עכשיו?

בחלוף השנים, בתפקידי כאלוף פיקוד הדרום, הגעתי לתדרוך של מפקדי פלוגות בגדוד 51 של גולני. נכנסתי לאוהל ומולי, לתדהמתי, יושב אדם. תווי פניו העבירו בי צמרמורת. שאלתי את הקצין איך קוראים לך? - התשובה אדם! אדם מה? ויילר. זה כבר היה יותר מידי בשבילי והזיכרונות הציפו אותי. אבל אני האלוף שבא לתדרך קצינים לוחמים לקראת תקופת פעילות מורכבת ברצועת עזה של אז... עוד כמה שאלות והבנתי שהוא הבן של אחותו, ארנונה, אשר נתנה לבנה את שם אחיה. מהמעט שלמדתי אודות אדם הצעיר למדתי שהוא ממשיך דרכו של אדם שלי.

"ערן אחי האהוב, ממשתי את חלום ילדותנו"
אלוף במיל' דורון אלמוג-אברוצקי, על אחיו  סגן ערן אברוצקי ז"ל

דורון אלמוג־אברוצקי (מימין) ואחיו ערן אברוצקי ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 דורון אלמוג־אברוצקי (מימין) ואחיו ערן אברוצקי ז''ל / צילום: אלבום משפחתי

ערן אחי האהוב, אני מתבונן שוב ושוב בתמונה הזאת של שני צעירים צוחקים ממרומי הצוק של חוף פלמחים. תמונה יוקדת באופטימיות ושמחת חיים. אתה בן 20, מפקד מחלקת טנקים ואני בן 22, מפקד פלוגת צנחנים. צוחקים. רוקמים חלומות על החיים שאחרי השירות הצבאי. על חוות הסוסים שנקים. על החיים המשוגעים שנעשה ביחד. שלושה חודשים אחר כך נשאר ממך רק טנק שרוף, דיסקית מוכתמת בדמך וקסדת שריונאים שבורה. ואני ממשיך להגיע כל שבת לחוף שאהבנו, לרוץ עם דידי אהובתי לאורך נתיבי ילדותנו, לשאוג את שמך בציפיה שתכף תגיע. יוצא לעוד שחיה מעבר לסלע, טעון ברגשי אשם שלא הייתי אתך שם ליד הטנק הבוער, כשקראת לעזרה ואיש לא הגיע. 

11 שנים אחרי נפילתך אחי האהוב נולד בננו ערן. כל כך רצינו שיהיה מוכשר ויפה כמוך. והוא, הילד שמעולם לא דיבר, שלא קרא לי אבא ולא יצר קשר עין, בחר להיכנס למקום שבו נמצאת ברגעיך האחרונים ולהיות הפצוע המדמם בחברה המכנה אותו "מפגר", ומקיפה אותו בחומות עבות של בושה. הילד שהפך בצעקתו האילמת למורה הגדול שלי. 

ערן אחי האהוב, ממשתי את חלום ילדותנו להקים חוות סוסים וכפר גדול הנושא את שמך ושמו. נחלת ערן. ובסלון ביתנו תמונה אחת גדולה של שלושתינו רוכבים על סוס אחד ביחד. ואתם שניכם איתי בכפר המעניק אהבה ואיכות חיים לפצועים, הנכים והמוגבלים. לחלשים ביותר בחברה. לאלו שכל קיומם הוא מבחן אנושי וחברתי. החוליות החלשות בחברה שעוצמתן לעולם תגדיר ותקבע את עוצמת השרשרת כולה, וכל העשייה עבורן תעצב את רוח האומה.

ערן אחי האהוב, אמא בקשה אחרי המלחמה שבבית שלנו לא יהיה שכול. שהחיים ימשכו במלוא אונם. "אל תתפרק לי פה" אמרה לי כשראתה דמעה נושרת מלחיי. "האברוצקים לא בוכים".  אני ממשיך לחבק אותך אחי האהוב. כמו בתמונה על חוף פלמחים. מנסה בכל כוחותי להעלות חיוך קטן של אושר על שפתי החיים המדממים.

"אנחנו נשארנו קצת פחות טובים, בלעדייך"
סא"ל במיל' אבי שניר, מייסד ומנכ"ל Elevation, על חברו טל צמח ז"ל 

20 שנים למבצע חומת מגן. פלאשבקים של טנקים ברחובות, מעצרים, פעילויות בשטח A ולחימה בלתי נגמרת בין בתים ורחובות. אבל הזכרון הכי כואב הוא דווקא שבועיים לפני כן, כשנפלת בקרב עם מחבלים סמוך לבסיס החמאם.

אני זוכר את המפגש הראשון שלנו, בגיבוש לפני הגיוס, קיבוצניק חדור מוטיבציה ואידיאלים, בנוי לתלפיות שלא נשבר משום דבר. רצה הגורל והדרך שלנו המשיכה ביחד - ליחידת מגלן. התגייסנו באותו יום. הפרידו אותנו לצוותים שונים אבל הכשרת הנגביסטים איחדה אותנו מהר מאוד. מטפסים, זוחלים, עובדים קשה ואתה בשלך - לא נשבר, תמיד מחייך, עם כוכב צפון מאוד ברור שהראה לך את המטרה ואיפשר לך לשאת את כל המכשולים בדרך אליה. בקורס הקצינים זה כבר היה גורל - מה הסיכוי שאחרי שנצא יחד לקורס, נהיה באותו צוות, באותו החדר. צוות של גיבורים שהשאיר חללים רבים מדי. ליעד הצל"שניק מגבעתי שנהרג לאחר השחרור, מנדל מסיירת נח"ל, מנו הצנחן שהפך לטייס, ואתה. חלמנו יחד על הצוותים שנקבל ואיך נעצב אותם, על הערכים שאנחנו רוצים לייצג ועל הבלת"מים המשוגעים שנוכל להמציא. חלמנו על החתונות, על אורנה שלך ששירתה צמוד לבה"ד ועל מה נעשה כשנהיה גדולים.

כל כך שמחת שקיבלת את צוות טל בבא"ח. ולאחר זמן קצר מדי, במהלך אימון בשטחי החמאם, נהרגת בקרב עם מחבלים. ההודעה הייתה בוקס בבטן שנשאר עד היום. עברו 20 שנים - ניצן וניר כבר בעלי משפחות, אבא שלך עדיין מתאכזב מהפועל ואמא עדיין עושה כל שביכולתה כדי לקרב את השלום. החיילים שלך גדלו להיות בני אדם נפלאים, היית גאה בהם. ואנחנו נשארנו קצת פחות טובים, בלעדייך. עם תחושת פספוס ענקית שרק מתגברת עם השנים.

"תכננו לגדול ולשנות את העולם"
עו"ד אבי חימי, ראש לשכת עוה"ד, על חבריו יוסי עובד ואמיר מי טל ז"ל

42 שנים משיחתי האחרונה עם יוסי, 42 שנים מאז ששמעתי את קולו בפעם האחרונה. 34 שנים משיחתי האחרונה עם אמיר. 34 שנים מאז שצחקנו על העתיד ועל מה עושים עכשיו. משלישיית חברים שהכירו בפנימייה הצבאית בביה"ס הריאלי העברי בחיפה, התגייסו יחד לגולני ותכננו לגדול ולשנות את העולם - נותרתי רק אני.

יוסי עובד, חברי הטוב, אין יום שאני לא מתגעגע וחושב עליך. 42 שנים שעברו ועדיין, בדיוק ברגעים הקטנים, שם אני נזכר בך. מנער שובב שנלחם בשיניים להגיע לפנימייה משכונת התקווה, הוכחת לכולם כי אין דבר העומד בפני הרצון. צלחת את הלימודים כמצטיין המחזור עם מדלית זהב ביד, התגייסת לגולני ויצאת מיד לקורס מפקדים. לא הופתעתי כשסיפרת שאתה יוצא לקורס קצינים וסיימת בגאווה רבה כקצין הראשון משכונת התקווה. עד לרגע האחרון היית דמות לחיקוי עבור פקודיך ונלחמת לצידם ועבורם.

אמיר מי טל, חברי האהוב. השנים הרבות שעברו מאז שהלכת לא הקהו את הכאב. יש ימים, כמו היום הזה, בהם אותו כאב מתחדד. בן 14 בחרת בדרך אביך ללכת לפנימייה צבאית ונלחמת תמיד להגיע למקום בו תוכל לתרום הכי הרבה. בצבא התקדמת מהר בסולם הדרגות ומעולם לא ברחת מאתגר, היית ותמיד תשאר בזיכרוני כאריה. הקרב שבו נפלת היה אחד המבצעים הנועזים והחשובים בלבנון באותה תקופה, וכמה טבעי  שנלחמת לצד חייליך ונפלת בראשם.

אמיר ויוסי היו מפקדים אמיצים, מקצועיים, מנהיגים, בעלי מסירות ומעל לכל, אנשי מופת. יום הזיכרון הוא מהימים הקשים בשנה - יום של זיכרון והתרפקות, יום של כאב וגעגוע, יום של עבר ומבט אל עתיד טוב יותר.

ביום הזה, אני נזכר ביוסי ובאמיר חבריי הטובים שהטביעו בי חותם בחייהם ובמותם. יודע אני כי הקרבתם לא הייתה לשווא, וכי במותם הצילו חיי רבים, ואל לנו לשכוח זאת. עלינו להמשיך לפעול בדרכם, לפעול לפי ערכי המוסר למען חיים טובים יותר. השנה, כהרגלי, אפקוד את קברו של יוסי ואמשיך לרבקה, אמו של אמיר. ארגיש אותם בכל גופי ואזכור אותם כחברים וכגיבורים. סא"ל אמיר מי טל, סרן יוסי עובד, יהי זכרם ברוך.

"השיחה האחרונה שלא אשכח"
תא"ל במיל' יובל חלמיש, מנכ"ל כפר נהר הירדן, על רס"ן שאול זהבי ז"ל

את שאולי הכרתי כקצין מודיעין צעיר ובולט אצלנו במחלקת המודיעין בקחצ"ר שעסק בתחום מבצעים מיוחדים בהיותי קמ"ן קחצ"ר. שאולי היה דוגמה ומופת לקצין מודיעין מוכשר ומאד מקצוען, ישר ונאמן לדרך שלו, שלא התפשר בדבר. קצין ששילב בין תפקידי שטח לתפקידי מחקר בעורף ובשניהם הצטיין.

שאולי תמיד חייך, גם בשעות הלחץ והעומס, תמיד השרה רוגע ושלווה סביבו וכמובן מקצועיות בלתי מתפשרת.

שבועיים לפני מותו חגגנו בביתו יום הולדת 27. אשתו נילי וביתו ניצן שהייתה אז בת 3, כמו גם כל משפחתו, הביולוגית והצבאית, נכחו באירוע המשמח. את השיחה האחרונה שלנו אני זוכר היטב עד היום, זה היה יום לפני נפילתו, שוחחנו על שיבוץ הקצינים הצעירים שסיימו את הקורס. כשהגיעה ההודעה על נפילתו הייתי בטוח שמדובר בטעות, הרי שאולי היה בבקעה ולא אמור היה להיות בלבנון. אך שאולי כמו שאולי, מצטיין, מסייע לכולם ומקצוען אמיתי, יצא לסיור שלא היה אמור לצאת אליו וממנו לא חזר.

ב-18 בפברואר 1985 בהיותו קמ"ן חטיבת הנחל הצטרף לסיור מפקדים בגזרת לבנון ונהרג מאש שנפתחה לעברם. 

את משפחתו של שאולי, ניצן ונילי, אימו היקרה אופירה, אחיו איציק ורוני, אני וחבריי מהשירות מלווים עד היום. בתו ניצן שהיום היא כבר עו"ד ואמא לילדים, שירתה במודיעין וביקשה לשרת בגזרת לבנון, ואכן שירתה במודיעין של אוגדת 91, אוגדת לבנון כשאני הייתי קצין מודיעין ראשי.

התקופה בה נהרג שאולי הייתה תקופה קשה במיוחד, הרבה פיגועים מגזרת לבנון, קצינים בכירים שנפלו והמון חיילים. שאולי חיכה זמן רב לתפקיד, היו לו תוכניות רבות שלא מומשו כמו גם חיים שלמים לפניו.

שאולי לנצח יישאר בליבי, בחור צעיר מוכשר עם עתיד מזהיר, חיוך על הפנים ואהבת אדם. כל חבריו נפגשים מדי שנה ביום האזכרה השנתי למפגש חברים עם המשפחה הנפלאה. יהיה זכרו ברוך.

"הרשומה האחרונה ביומן - 5 ימים לפני נפילתו" 
דנית כהן ניצן, מנהלת אגף משאבי אנוש בבנק הפועלים על דודה יעקב כהן ז"ל

יעקב כהן ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 יעקב כהן ז''ל / צילום: אלבום משפחתי


אבא שלי נפטר לפני שבוע, בן 94 במותו. בלוויה ובשבעה נוכחות אחיו יעקב כהן הייתה מאד משמעותית. יעקב כהן היה אחד מלוחמי הל"ה שנפלו ב-16 בינואר 1948 בדרכם לגוש עציון הנצור כדי להעביר אספקה חיונית ליישוביו.

לוחמי הל"ה יצאו לדרכם אור ליום שישי, מחלקת הל"ה התגלתה לפנות בוקר וכותרה על ידי המוני ערבים מהסביבה וכל לוחמיה נהרגו בקרב ממושך ומלא גבורה באותו היום.
אחת הגרסאות על מותם מספרת שגופתו של יעקב נמצאה עם אבן בידו, עדות לקרב הקשה והשימוש באבנים לאחר שנגמרה התחמושת.

אובדן הל"ה היכה בתדהמה ובצער את היישוב היהודי בארץ הן בשל מספרם הגדול של הנופלים בפעולה אחת והן מפני שהיו אלה ממיטב הצעירים הארץ-ישראלים.
פרשת הל"ה הפכה לאחד האתוסים החשובים ביותר של המלחמה, ולסמל של הערכים והאמונות שעליהם התחנכו הדורות הבאים. דודי נפל זמן רב לפני שנולדתי אבל היה חלק מחיינו. זכיתי להכיר את דודי דרך הסיפורים של אבא ודרך היומן שכתב.

יעקב החל לכתוב את יומנו בינואר 1933, בטרם מלאו לו תשע. הרשומה האחרונה ביומן, במחברת החמישית שלו, היא מיום ראשון, 11 בינואר 1948, חמישה ימים לפני נפילתו בקרב הל"ה. כל כך רחוק אבל גם כל כך מוחשי וקרוב. אבי ציין שאין יום שהוא לא חושב עליו, אך הוא ידע להיות איש שמח לצד הזכרונות והגעגועים.

בהספד על אבי השבוע אמר הבכור שלי בן ה-21 שהשתחרר לאחרונה מהצבא: "הילדים שיהיו לי יום אחד הם גם הילדים שלך סבא וגם הילדים שלך יעקב". זכרונו של יעקב כהן, הדוד שלי, אחד מלוחמי הל"ה שנפל בדרכו לגוש עציון הנצור, ישאר עמנו לעד.

"אבי עבר מבור ההריגה אל בור הקבורה"
גילה בן הר, חברת דירקטוריון המרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט ולשעבר מנכ"לית מט"ח, על אחיה אבי (אביחי) וישניץ

אביחי וישניץ, אחיה של גילה בן הר / צילום: אלבום משפחתי
 אביחי וישניץ, אחיה של גילה בן הר / צילום: אלבום משפחתי

בערב יום השואה הדלקתי נרות נשמה כמדי שנה, לזכר משפחת אבי (אבא שלי), הוריו, אחיו, סבים, דודים. אבא ז"ל נשאר שריד בודד. נר לזכר יעקב - קובוש, אחיו של בן זוגי אבי, בעלי מזה 52 שנה, שנרצח בפולין, אוקראינה היום עת אחז בידה של אימו והוא רק בן 8 שנים.

שיחה לי עם נרות הנשמה ושיחה לי עם אחי - אבי (אביחי) וישניץ. השבוע אעלה לקברך אחי היקר, 47 שנה חלפו מאז נפלת בעת מילוי תפקידך, כחשמלאי טנקים בחטיבה 500. מצאת את מותך כשאתה רק בן 20 שנה בתוך טנק שוט קל, בקו החזית בסיני בעת תיקון הטנק במטרה להחזירו לכשירות מבצעית, כ' באדר תשל"ה, (3.3.1975). בכאב נוראי הצטרפתי למשפחת השכול, בת 24, נשואה עם שני פעוטים ובעל אוהב.

שנינו אחים שכולים - אבי בעלי לא הכיר את אחיו שנרצח בשואה, אבל הכיר ואהב את אבי אחי. שנינו ילדים להורים ניצולי שואה שאיבדו את משפחותיהם עומדים בפני אסון נורא נוסף. בבוקר הראשון לאחר קבורתו של אחי, חזר אבא מתפילת קדיש ופרץ בבכי כבד ודברי תוכחה קשים - "ריבונו של עולם מדוע דווקא אני שמצאתי וסימנתי (למען יזכרו) את בור ההריגה בו נרצחו הורי ואחי עומד עכשיו מול בור הקבורה בו אני קובר את בני".

התמודדות כה קשה בניסיון לחזק את ההורים, לטפל ובהמשך לסעוד אותם. חשנו כי בניית משפחה גדולה, עשייה, בנייה תביא אולי אור לליבותיהם ותסייע לתחושת התחדשות, לתקומה. שלושה ילדים ושמונה נכדים לנו, ילדים ונכדים יוצאי יחידות מיוחדות ונבחרות בשירותם הצבאי, נכדים קצינים, בוגרי תנועות הנוער והמכינות הקדם צבאיות. הקדשתי את חיי לחינוך, הוראה, פיתוח, בנייה וניהול. הבנתי ששדה החינוך הוא המשמעותי ביותר, אם בהכשרת מורים, הדרכת מורים ופתוח תוכניות לימודים, ספרי לימוד מודפסים ודיגיטליים, לימודי מורשת, שייכות, פיתוח מצויינות והנגשה ועידוד למצויינות בפריפריה. זוהי התקומה, הרצון לפרוץ הדרך לצד הזיכרון, הכאב הצורב והרצון לזכור ולא לשכוח, לבנות, להוביל, לאפשר ולהכיל.

"מבחינתו כל חייל היה גם מפקד"
אלעד יהודה, שותף ומנכ"ל ישר אדריכלים, על מפקדו אל"מ דרור וינברג ז"ל

אל״מ דרור וינברג ז״ל היה מפקדי הנערץ ביחידת מגלן, שם שירתי כלוחם וכקצין. דרור היה גיבור בכוח וגיבור ברוח. הוא ניחן בכריזמה אישית יוצאת דופן, חדור מטרה עם יכולת השפעה עצומה. הוא ידע להתחבר למפקדים ולחיילים כאחד האדם וכל מפגש עמו השאיר בי חותם. זכורה לי במיוחד הדוגמה האישית, הביטחון שהשרה ודבקותו במטרה.

דרור גם נהג לדבר על דמות המפקד ועל החייל המפקד. מבחינתו כל חייל הוא גם מפקד ואין זה משנה כלל מה דרגתו, מצופה ממנו לפעול ולגלות יוזמה, לקחת אחריות מלאה ולשמש דוגמה.

לאחר שחרורי מהצבא, דרור זימן אותי לפגישה ביחידה בה נדונה האפשרות שאחזור לקבע. בחרתי להמשיך עם הלימודים, אך עברתי עם דרור ליחידתו החדשה שם שירתי כקצין במילואים בתפקיד מיוחד. דרור נהג לכנות אותי בפני כולם "מלך העולם" בתחום עליו הייתי אחראי ביחידה. כבחור צעיר הייתי נבוך מכך, אבל עמוק בפנים זה יצר אצלי התרגשות ומחויבות עצומה להוכיח ולהצדיק את ההגדרה. נתתי את הלב וקיבלתי בחזרה.

בקיץ 2002 דרור התבשר שימונה בשנה הבאה למח"ט הצנחנים, תפקיד שמאוד רצה. בספטמבר הזמין אותי ביחד עם חברתי הטרייה, לארוחת חג סוכות אצלו בדירה, ארוחה אליה לא יכולתי להגיע ועד היום אני מצטער על כך עמוק בלב.

ביום שישי ה-15 בנובמבר, בשעות הערב, דרור נהרג בציר המתפללים בחברון, עת יצא להסתער לבדו על מחבלים.

"משהו בקולו היה שונה"
סא"ל במיל' זיו אלול, מנכ"ל ומייסד Periapt, על חברו רס"ן מור יהודה אלרז ז"ל

את מור יהודה אלרז, שלימים יהפוך לרב סרן מור, הכרתי בכיתה ז' ובמהרה הפכנו לחברי נפש. במהלך שירותו הצבאי, זכה מור לשבחים והצטיינויות רבות, בין היתר קיבל אות הצטיינות מהרמטכ"ל דאז, רא"ל אמנון ליפקין שחק בעקבות פעילותו בלבנון, ובהמשך הוענקה לו הצטיינות נוספת מאלוף פיקוד הדרום באותם הימים, יום טוב סמיה, על היותו קמב"ץ מצטיין. לאחר שסיים את לימודיו חזר מור לחטיבת גבעתי ומונה למפקד הפלוגה המסייעת, תפקיד השמור לוותיקים והמנוסים שבקרב מפקדי הפלוגות.

לעולם לא אשכח את השיחה עם מור באותו הבוקר, מספר ימים לאחר שהתארחנו, החברים אצלו ואצל בת זוגו אפרת, לארוחת ערב. השיחה אמנם הייתה שגרתית, אך משהו בקולו היה שונה. הייתה זו השיחה האחרונה שלנו. בדיעבד התברר שבאותו יום דיבר מור כמעט עם כל החברים. 

כמה ימים לאחר אותה שיחה, בעודי נמצא עם חטיבה 500 בבקעות, שי שכנר, קצין וחבר משותף של מור ושלי, ביקר בגזרה וניסה להיפגש איתו, מור עדכן שהוא מוקפץ לאירוע, אותו אירוע אשר ממנו לא שב.

ביום ז' באדר תשס"ב (18.02.2002) נהרג מור בסמוך לציר כיסופים יחד עם הקשר שלו, אמיר מנצורי ז"ל. השניים הוקפצו לגזרה לאחר שמחבלים ירו לעבר הרכב בו נהגה אהובה אמרגי ז"ל. מור החל לירות לעבר המחבל יחד עם חייליו, המחבל נפגע ונפל לקרקע, ואז התפוצץ המטען שהיה על גופו. מור נפצע אנושות. כוחות ההצלה שהגיעו למקום העניקו לו טיפול רפואי ולאחר מכן העבירו אותו לסורוקה, שם נקבע מותו. בן 25 היה בנופלו.

את האובדן של מור קשה לתאר במילים. המציאות החדשה, בלעדיו, בלי חבר הילדות שהיה חלק בלתי נפרד מחיי, היא מציאות שלא ניתן להתרגל אליה. כמובן שלצד ההתמודדות שלי ושל החברים הקרובים, נמצאים ההורים - נורית ושמעון, ואחיו שקד.

מור הצטיין כל חייו, בבית הספר ובצבא, אבל ההצטיינות הכי גדולה שלו היתה בלהיות בנאדם: אדיב, צנוע, איש של נתינה, כזה שבאמת אכפת לו ממך, שבאמת מקשיב. קצין צעיר שהגיע למחלקה של מור שיתף כיצד מור קיבל את פניהם של הקצינים החדשים בחיוך ובחום, ואף העביר להם את תפיסתו: "זה לא החיילים שלכם, זה הגב שלכם. זה הלב שלכם, זה הרגליים שלכם. בלי החיילים שלכם אתם כלום". את הדברים לקחתי איתי לחיים. הם נכונים לפיקוד וגם לניהול חברה. משפחתך הייתה ועודנה  חלק ממשפחתי שלי, הקשר המיוחד שלנו נשמר ויישאר כך עוד שנים רבות.


"פעלת בניגוד לכל אינסטינקט הישרדותי בסיסי"
עו"ד עוז כהן-קורן, שותף ומייסד במשרד בוסי, נגבי, אביאני, כהן, איל, על בן דודו סגן מתן זגרון ז"ל

סגן מתן זגרון / צילום: באדיבות המשפחה
 סגן מתן זגרון / צילום: באדיבות המשפחה

מתן בן דוד יקר שלי, עשרים שנה חלפו מאז אותו יום מר בו החזרתך נשמתך לבורא. גדלנו יחד במושב. "שדה ירוק חצינו עד צוואר", ובמקרה שלנו זה היה שדה הארטישוק של סבא חיים. היינו צמודים בגיל שנה פחות יומיים הפרידו בינינו. ילדי מאזניים. בגיל תשע עברת לגור באחד היישובים היפים בארץ המשקיף על הבקעה במלוא הדרה, והתרחקנו.

לאחר מספר שנים, דרכינו הצטלבו שוב בבא"ח צנחנים המיתולוגי בסאנור. אני הייתי מ"כ טירונים ואתה חייל חדור מוטיבציה. ההודעה על מותך זכורה לי כמו אתמול, אני באותה העת בטיול אחרי צבא באוסטרליה הרחוקה ואתה קצין קרבי בקבע. סיפור מותך מספר את תמצית הווייתך. בעודך ממתין עם חייליך בתחנת הדלק באריאל, הצלחת לזהות כי אחד הנוכחים בסביבה מתנהל באופן מעורר חשד. זיהית שמדובר במחבל, ופעלת ביחד עם רס"ן תמיר מסד ז"ל ורס"ל עמיהוד חסיד ז"ל לנטרול המחבל. תחילה ירית בנשקך האישי ובהמשך, כשנתקלת במעצור, שלפת את האקדח האישי שלך. בעודך נאבק עם המחבל לנטרלו, הוא לחץ על כפתור ההפעלה של חגורת הנפץ. עוצמת הפיצוץ לא הותירה לכם סיכוי .

בהסתערותך הצלת חיים של רבים. נתת את חייך כדי להציל חיים של רבים אחרים. פעלת בהתאם לערכים עליהם גדלת ובהם האמנת. בניגוד לכל אינסטינקט הישרדותי בסיסי, בחרת במודע לסכן את עצמך כדי להציל אחרים. אהבת הארץ ואהבת האדם פעמה בך תמיד. זה ניכר בילדותנו וניכר בבגרותך והאופן ההירואי בו סיימת את חייך הוא דוגמת ומופת לכך. אחד הסיפורים המפורסמים שסופרו עליך היו שכשהיית שותה את הקפה הייתה מפורר פנימה רגבי אדמה מהארץ שכה אהבת.

היום אני בן 42 אב לשניים, ואתה עדיין בן 22. אם היינו נפגשים הייתי מספר לך שהחברה שלנו מלאה שסעים: חילונים, דתיים, שמאלנים ימניים, ואתה היית מספר לי שזה היה כך מאז ומעולם ושחשוב שנזכור שבשכול אין ימין, ואין שמאל, אין דתיים ואין חילוניים, ובשם מי שנתנו את חייהם, חשוב שנזכור זאת גם בחיינו, יום יום, שעה שעה.


"דני היה עמוד האש שלי"
תא"ל (במיל') נתן ישראלי, סמנכ"ל לקוחות ופיתוח בקלטורה, על חברו דני שיפנבאור ז"ל

דני שיפנבאור ז"ל, נפל בשנת 2010, בתאונת אימונים בהרי רומניה. את דני פגשתי לפני כ-30 שנה, אני, טייס צעיר בקורס הסבה בטייסת היסעור, ודני מבוגר ממני בחמש שנים, טייס בכיר, מוביל ומפקד באותה טייסת.

לאורך שנים רבות החברות הלכה והתהדקה. דני הפך למעין "אח גדול", הסולל ומתווה לי את הדרך, מייעץ ומסייע.

דני היה לי "עמוד האש". הוא מונה להיות סגן מפקד טייסת, ואני מוניתי מספר שנים אחריו. דני מונה למפקד טייסת, ואני מוניתי מספר שנים אחריו. ודני - נותן מילה טובה, הערה כשצריך, וחיבוק כשנדרש.

דני פיקד על טייסת מסוקי היסעור במהלך מלחמת לבנון השנייה. טסנו יחד במהלך המלחמה, נלחמנו, איבדנו חברים שנפלו בקרב, בכינו, מחינו דמעה והמשכנו. דני היה אות ומופת למנהיגות, חוסן, ערכים ומקצוענות. הוביל את כולנו בימים קשים תוך שהוא נותן דוגמא אישית כטייס ומנהיג.

דני נהרג בתאונת אימונים נוראית, יחד עם עוד 5 חברים ומשקיף מצבא רומניה שהצטרף לאותה טיסה טרגית. והלב - נקרע ומסרב להאמין.

שנתיים לאחר אותה תאונה, העניק מפקד חיל האוויר דאז צל"ש לדני ולי, על הובלת מבצע מיוחד שארע שנים קודם לכן, אשר חייב חילוץ מסוכן תחת אש. בניו של דני, עלו לבמה במקומו, קיבלו את הצל"ש בשמו, והלב - נחמץ ובוכה.

יגאל וסוזאנה, יעל, עמית רועי ויונתן, אריאלה ורותי - דני חי בלב כולנו ובליבי שלי לנצח. הגעגוע והעצב לא מתקהים ולא מרפים.

אני כיום חי ופועל במציאות אחרת. סרבל הטיסה, ריחות הדלק הסילוני והמולת שאון הטיסה הקרבית, התחלפו במציאות ושגרה עסקית, טכנולוגית וגלובלית. יום הזכרון, מזכיר את שהלב יודע. החירות, העצמאות, הצמיחה והפריחה, אפשריים רק בזכות הקורבן הנורא והבלתי נתפס שאתה דני וחברים רבים ודומים לך, שילמתם עבור כולנו.

"גיליתי שאני לא יודע עליו הכול"
דני קולטון מנהל ידע בפיוניר, על אחיו רס"ן אוריאל (אורי) קולטון ז"ל

אוריאל קולטון ז''ל / צילום: אלבום משפחתי
 אוריאל קולטון ז''ל / צילום: אלבום משפחתי

 


"זה מגיע ברגע אחד, בלי התראה מוקדמת. אתה נדרש להסתגל למציאות אחרת, מציאות לא פשוטה המביאה איתה עם השנים זיכרונות, קשיים ואתגרים שהולכים איתי כל רגע.

הרגע הנורא ששינה את חיי קרה בשנת 1998. אחי הקטן, אורי ז"ל, טייס קרב בטייסת בבסיס תל נוף, נהרג במהלך טיסת אימון. מאותו הרגע, אני מתויג כ"אח שכול", תיוג מפוקפק שהייתי שמח לוותר עליו ושאחי הקטן היה זוכה להיות פה ולהיות "זקן" כמוני, כפי כשהוא היה אומר לי תמיד, "איזה זקן אתה".

הייתי בטוח שאני יודע עליו הכול, אך בנופלו נחשפתי לסיפורים רבים שלא היכרתי מחבריו, מפקדיו ופקודיו, שהוכיחו לי שוב עד כמה מיוחד אוריאל היה. המשותף היה השילוב יוצא הדופן של רוגע ואסרטיביות, שתי תכונות שהוא הביא איתו לכל מקום אליו הוא הגיע.

זה השיעור שלמדתי ממנו. תכונות אלה הולכות איתי היום בכל תחום בחיי, מאיש משפחה ועד מנהל בחיי המקצועיים. כמנהל, אין תחליף לצורך להיות שקול, מתון, בעל היכולת לייצר תחושת ביטחון לכפופים לך ובאותה נשימה, לדעת כל העת להיאבק על מה שחשוב לך. אלו, הביאו את אורי ז"ל למקום הראוי אליו הוא הגיע בחייו הקצרים.

יום הזיכרון הזה הוא עוד יום בו כל המדינה זוכרת איתנו, המשפחות, את הנופלים, אבל בשבילנו יום הזיכרון הוא כל יום. אנחנו מובילים אירועים רבים להנצחתו של אוריאל ז"ל מדי שנה, למשל טורניר כדור-עף שנתי בין בוגרי בית הספר בו למד, אותו ייצג כחבר בנבחרת הכדורעף. אורי, אני אזכור אותך תמיד, ואף פעם לא אשכח".

צרו איתנו קשר *5988