אנשי האוצר חוזרים להניח בעקשנות אצבע על הבעיה שמנציחה את משבר הדיור

מצוין: העיקר הכוונה - לפחות האוצר רוצה לתקן את עיוות הארנונה

הסיכוי למימוש טיוטת חוק ההסדרים שפורסמה השבוע קלושים, אבל מותר לפרגן לאנשי האוצר שחוזרים להניח בעקשנות אצבע על הבעיה שמנציחה את משבר הדיור: תעריף הארנונה הנמוך מדי על דירות, שמשכנע (ובצדק) את הרשויות המקומיות להתנגד לבנייה למגורים.

בחוק ההסדרים הקודם ניסו באוצר להעלות את הארנונה למגורים מדי שנה ב-2%, אבל כעת הם החליטו לתקוף מכיוון אחר - באמצעות קרן שתעביר בכל שנה 2,000 שקל לכל רשות מקומית על כל תוספת של יחידת דיור.

המקור העיקרי לכסף יהיו מגדלי המשרדים והחנויות, בחישוב דיפרנציאלי: "כך שרשויות שהכנסותיהן מארנונה עסקית הן הגדולות ביותר יפרישו 40% מהגידול בהכנסותיהן, לעומת 10% בלבד לרשויות שהכנסותיהן מארנונה שאינה למגורים הן הנמוכות ביותר". כעת, לפחות בתיאוריה, רשויות מקומיות יפסיקו לחלום רק על הקמת מגדלי משרדים, והן אולי אפילו יחלמו על עוד דירות מגורים. על הדרך, עיר כמו תל אביב תצטרך להתחיל סוף סוף לשתף אותנו מהעושר הרב שמגיע ממגדליה הנוצצים.

בלתי מספיק: ההשכמה המאוחרת של הפיקוח על הבנקים

התמונה שהציג השבוע הפיקוח על הבנקים בנוגע לאשראי שחולק בשנים האחרונות לענף הנדל"ן מבהילה, והיא בעיקר שיקפה את הבעיה הכי גדולה של הרגולטורים שלנו - שבמקרה הטוב יודעים להרים דגל באיחור.

דוגמאות: לפי הפיקוח על הבנקים, התחרות הערה בין הבנקים הביאה לכך שהם חילקו כסף ליזמי נדל"ן בשיעור מימון של "כמעט 100% מערך הקרקעות". בנוסף, הם מצאו פרויקטים שבהם "קצב הביצוע עולה באופן משמעותי על קצב המכירות". ואם זה לא מספיק, הבנקים מעמידים אשראי ליזמים לתקופה של שנה ויותר כנגד מלאי דירות שלא נמכרו. מעבר לכך, בשנים האחרונות היזמים הביאו חלק ניכר מההון העצמי הזעום שדרשו הבנקים מגופים חוץ בנקאיים, מה שלדברי בנק ישראל הגדיל את ה"סיכון המוסרי" - מאחר שהחברה אינה חשופה באופן ישיר לסיכון אלא רק לסיכוי להצלחת הפרויקט, "ולכן היא עלולה להעדיף להגביר את מידת חשיפתה לסיכון".

במקום למנוע את התופעה, הפיקוח על הבנקים נזכר עכשיו לספר לנו על הגדלת התיאבון לסיכון, שדחפה את הבנקים להקלה מסוכנת במתן האשראי.