כשלפיד התנגד לגיוס חרדים ונתניהו לבנייה בירושלים

במרץ 2016 עלה להצבעה בקריאה ראשונה תיקון לחוק יסוד: הכנסת, שכונה "חוק ההדחה". החוק נועד להקל על הדחת ח"כים מהכנסת בנסיבות מסוימות, בעקבות אירוע שעשה גלים באותה תקופה: פגישה של ח"כים מבל"ד עם משפחות מחבלים. אלא שלקואליציית ה-61 הצרה של בנימין נתניהו הייתה בעיה. שני ח"כים חדשים מהספסלים האחוריים בליכוד, דודי אמסלם ואברהם נגוסה, הודיעו באותה תקופה על מרד, וסירבו לתמוך בהצעות הקואליציה.

● ממשלת בנט היא הראשונה שבה רוב השרים הם לא ממפלגתו של רה"מ?

על פניו, זאת הייתה אמורה להיות בעיה קלה, הרי עם האופוזיציה באותם ימים נמנו גם חברי הכנסת של ישראל ביתנו, ובכל זאת, יו"ר הקואליציה, צחי הנגבי, נשמע מוטרד: "אני מתקשה להעלות בדעתי מצב ששישה ח"כים מישראל ביתנו יעשו יד אחת עם יצחק הרצוג, זהבה גלאון, ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי כדי להכשיל (את החוק)", הוא אמר, ואף הזהיר שאם יעשו זאת ישלמו מחיר פוליטי.

לא קשה לנחש מדוע נזכרנו דווקא כעת באירוע הזה, ובשורה של אירועים דומים נוספים. הרקע לכך הוא כמובן הקרב על חוק "ממדים ללימודים" שהסעיר השבוע את הכנסת ואת התקשורת על רקע סירובה של האופוזיציה לתמוך במה שהיה אמור לזכות לקונצנזוס נרחב בכנסת: סיוע לחיילים במימון השכלה גבוהה.

חברי הקואליציה הזועמים מיהרו להאשים את האופוזיציה באובדן דרך ובחוסר אחריות לאומי. "להצביע היום נגד חוק 'ממדים ללימודים' זה לא להצביע נגד הממשלה, זה לא להצביע נגד הקואליציה, זה להצביע נגד הלוחמים", אמר שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד בישיבת הסיעה שלו. "אני קורא לחברי הכנסת מהליכוד, תוציאו רגע את הראש מהחישוב הפוליטי הציני… אתם רוצים לריב, תריבו, לא על חשבון הלוחמים שלנו. לא על חשבון הילדים שלנו".

מנגד, בליכוד התעקשו שהממשלה היא זו שעושה ספינים על גב החיילים, והזכירו כי תפקידה של האופוזיציה הוא להתנגד לחקיקה ממשלתית כמעט בכל מחיר, ושכך היה תמיד. אז איך באמת נראו הדברים ממש לא מזמן, כשמפלגות הקואליציה של היום ישבו באופוזיציה? חזרנו למספר מקרים בולטים מהעבר.

  

תמונת ראי נדירה

התקופה שבין מאי 2015 למאי 2016 - כשלממשלה ה-34 של נתניהו היו רק 61 אצבעות, לפני שישראל ביתנו הצטרפה אליה - מספקת תמונת ראי נדירה, מהסוג שלא תמיד קל למצוא כשעורכים השוואות פוליטיות. ממשלה צרה כזאת מחדדת ומביאה לשיא את הדילמות של האופוזיציה: אם בהצבעות מול ממשלה רחבה היא יכולה להיות נדיבה ולתמוך בחוקים שבקונצנזוס מכיוון שאיתה או בלעדיה הם יזכו לרוב, כשהממשלה רעועה ומתנדנדת הפיתוי לנצל חולשה רגעית שלה כדי להביך או לסבך אותה הוא גדול, גם אם המחיר הוא הפלת "חוקים טובים".

אז אילו דוגמאות אפשר למצוא כשחוזרים לאותה תקופה? הזכרנו כבר את הדילמה שלכאורה עמדה בפני ישראל ביתנו ב"חוק ההדחה" (בסופו של דבר ליברמן ואנשיו לא התנגדו, והחוק עבר), אבל הדוגמה הבולטת ביותר - שבאופן מפתיע נותרה רלוונטית גם כיום - היא חוק האזרחות. החוק הזה מוארך מחדש כהוראת שעה מדי שנה מאז תחילת שנות האלפיים, ועלה השנה לכותרות לאחר שהאופוזיציה, לראשונה מאז חוקק החוק, החליטה להתנגד לו באופן גורף. במבחן "האחריות הלאומית" הזה, האופוזיציה של 2015 מקבלת ציון טוב יותר. החוק עלה אז להצבעה ביוני, כחודש לאחר השבעת הממשלה של נתניהו, ועבר ברוב גדול לאחר שגם ביש עתיד ובעבודה היו מי שתמכו בו. כזכור, בסיטואציה כמעט זהה שאירעה השנה, בהצבעה שהתקיימה כחודש לאחר השבעת ממשלת ה-61 של בנט-לפיד, האופוזיציה נקטה טקטיקה שונה והחוק נפל אז ברעש גדול (מאז הוא כבר בכל זאת אושר לאחר שהקואליציה הגיעה לסיכומים עם האופוזיציה).

ראייה נוספת לכך שהמתח בין הקואליציה לאופוזיציה באותה תקופה היה בכל זאת נמוך יותר, אפשר למצוא גם בעובדה שלא רק בחוקים "ביטחוניים" נרשמה התגייסות של האופוזיציה. כך, למשל, בשבועות הראשונים לכהונת הממשלה עבר בכנסת תיקון חוק שהעלה את מס הרכישה על דירות להשקעה, בתמיכת כל סיעות הבית, ללא אף מתנגד. כמה חודשים לאחר מכן האופוזיציה כולה התגייסה שוב לסייע בהעברת החוק להגבלת שכר הבכירים בבנקים שעבר פה אחד גם הוא.

לא מדובר רק בתחושות או דוגמאות אנקדוטליות. לפי בדיקה של העיתונאי תומר אביטל באתר "שקוף", בכנסת ה-20, שכיהנה בין 2015-2019, עברו לא פחות מ-270 חוקים, כ-6.5% מהחקיקה באותה כנסת, עם תמיכה של לפחות 25 ח"כים מכל צד וללא התנגדות. הכנסת הנוכחית, לעומת זאת, נמצאת בקצה השני של הסקאלה: עד דצמבר 2021 רק 0.5% מהחוקים, שלוש הצעות חוק, עברו בקונצנזוס כזה. יחד עם זאת, חשוב להזכיר שבמהלך רוב כהונת הכנסת ההיא הממשלה המכהנת לא הייתה ממשלת 61, אלא רחבה יותר.

"גמרנו להיות פראיירים"

מצד שני, גם האופוזיציה לממשלה ה-34 לא הייתה קדושה, כמובן. לפחות פעמיים היא הצליחה להפיל חוקים שלגביהם הייתה הסכמה כי יועילו לציבור הרחב. בנובמבר 2018, אחרי שליברמן פרש מהממשלה והקואליציה שוב נשענה על 61 ח"כים בלבד, הפילה האופוזיציה את תיקון חוק המקרקעין וחוק התכנון והבנייה בקריאה שלישית, אחרי שבשתי הקריאות הראשונות היא דווקא תמכה בו.

בקואליציה רתחו על המהלך. "הייתה פה הצעה בנושא מקצועי לחלוטין שעבדנו עליה במשותף קואליציה ואופוזיציה", אמר אז יואב קיש, מי שהתנגד השבוע בתוקף לסיוע לקואליציה בחוק ממדים ללימודים. "התנהגות בכזו רמה אני עוד לא ראיתי בכנסת ישראל. זה ביזיון". חודש לאחר מכן הדבר קרה שוב, כשבין הקריאה השניה והשלישית האופוזיציה שינתה את עמדתה והפילה חוק שנועד לחייב קבלני שיפוצים בתקופת אחריות. "פוליטיקה עושים בעשייה ולא בפופוליזם", נזף אז ח"כ מיקי זוהר באופוזיציה.

אבל "ההצבעה הדווקאית" הבולטת ביותר של האופוזיציה מאותם ימים היא כזאת שנשאה בחובה השלכות פוליטיות שבמידה רבה מלוות אותנו עד היום. ביולי 2018 הצליחה הממשלה להעביר בקריאה ראשונה את חוק הגיוס למרות שהמפלגות החרדיות שנמנו עם הקואליציה התנגדו לו. היא עשתה זאת בסיוע של יש עתיד שתמכה בחוק מהאופוזיציה. חלפה חצי שנה, החוק הגיע לקריאה שנייה ושלישית, אך הפעם הוא נתקל במשוכה בלתי עבירה. לפיד, מי שרק השבוע דיבר על הפרדת החיילים מהפוליטיקה, הודיע שהפעם מפלגתו תתנגד. "גמרנו להיות פראיירים שלהם", הודיע. בליכוד הבינו שלא נותרה להם ברירה והחליטו ללכת לבחירות, שנדמה שמאז לא באמת הסתיימו.

הליכוד נגד ירושלים

עסקנו כאן בדוגמאות לפוליטיקה קטנה מהשנים האחרונות, אבל מה קורה כשמחליטים לחזור אל העבר הרחוק יותר? הנה סיפור קטן. ב-1995 הדהים ראש האופוזיציה הצעיר בנימין נתניהו את ראשי הקואליציה, כשהחליט להצטרף להצעת אי אמון שנגעה לנושא שאמור היה ליהנות מקונצנזוס נרחב בכנסת. מדובר בהחלטה שקיבלה באותם ימים ממשלתו של יצחק רבין על הפקעה של כמה מאות דונמים במזרח ירושלים לצורכי בנייה. בעקבות המהלך הזה הגישו מפלגות חד"ש ומד"ע הצעת אי אמון בממשלה. ממשלתו של רבין אמנם נשענה על תמיכה מבחוץ של שתי המפלגות הללו, אך בקואליציה הניחו כי בנושא כזה הם בוודאי יזכו לגיבוי ממפלגות הימין שבאופוזיצה. כשהתברר שאלה אינם פני הדברים הם זעמו. "הליכוד… החליט שהפלת הממשלה חשובה יותר מאשר אחדות העם", זעק שר החוץ שמעון פרס מעל במת הכנסת. "אתם עשיתם את זה - הליכוד והדתיים. לא הייתה בושה כזאת בעם. להפיל את הממשלה חשוב יותר מאשר לשמור עלינו?".

הזעקות לא עזרו. רבין ופרס נאלצו למשוך את ההחלטה, האדמות לא הופקעו והבנייה הופסקה, לפחות זמנית. "לא באו"ם בחרו אזרחי מדינת ישראל, (הם בחרו) במפלגות בכנסת", אמר באותו יום חבר הכנסת הצעיר משה גפני. "הם שלחו אותי להיות באופוזיציה… אני אבוא לבוחר ואומר לו: 'מילאתי את שליחותך, והממשלה הרעה הזו תעבור מן הארץ'". כמעט 30 שנה אחרי, נדמה שהמוטו הזה עדיין בתוקף.

לקריאה נוספת:

- אתר שקוף: הקיטוב בכנסת במספרים

- הדיון במליאת הכנסת על "חוק ההדחה"

- הדיון במליאת הכנסת על חוק הגיוס (2018)

- הדיון בכנסת בהצעות האי אמון של חד"ש ומד"ע בשל הפקעת אדמות במזרח ירושלים