שמים סוף למיתוס: המהפכה האסלאמית באיראן - לא הייתה אסלאמית

קל להסתכל על המשטר האיראני כעל גוש דתי מונוליטי שקיים שם מאז ומעולם, או לפחות מאז "המהפכה האסלאמית". בתודעה הקולקטיבית, המהפכה של 1979 נצרבה כהתפרצות פתאומית של פנאטיות אסלאמית מול מאמצי החילון והמודרניזציה של השאה פהלווי, השליט המודח אשר בנו מסומן כעת כאלטרנטיבה אפשרית לשלטון האייתוללות. המיתוס הזה מסופר גם ע"י המשטר הנוכחי כדי לייצר לעצמו לגיטימציה של "רצון העם". אבל אם הייתם מסתובבים בטהרן של 1978, הייתם פוגשים קואליציה בלתי אפשרית שכללה ליברלים שחלמו על דמוקרטיה מערבית, סטודנטים אינטלקטואלים, פועלי נפט מתוסכלים ולא מעט קומוניסטים חילונים לגמרי.

● ניהל בפועל את איראן, פיקח על הגרעין: מי היה לאריג'אני שחוסל?
● הסוף לשלטון האייתוללות? מה צריך כדי שזה יוכל להתממש

לקראת סוף שנות ה-70, החריפה התסיסה נגד הדיכוי והשחיתות של השאה מוחמד רזא פהלווי, שנתפס בארצו כידיד המערב עד כדי שליט-בובה אמריקאי. דחיפתו למודרניזציה מואצת ותהליכי חילון העשירה חלקים בעם אך לוותה בפערים חברתיים אדירים ובמשטרה חשאית אכזרית שהשתיקה כל ביקורת. כמו היום, גם אז רוב האיראנים היו מוסלמים שיעים שאמונתם הייתה חלק משמעותי בחייהם, אך עיקר הזעם היה אזרחי, כלכלי ופוליטי. סביר להניח שרק בודדים ממיליוני המפגינים יכלו לדמיין עתיד בו "משמרות צניעות" ינהלו את חייהם הפרטיים. אז איך הפכה המדינה לרפובליקה אסלאמית?

בין היתר בזכות המיתוג שביצע רוחאללה ח'ומייני מגלותו בצרפת. בראיונות לתקשורת הפרסית והבינ"ל, הוא הציג את עצמו כדמות מאחדת, מעין "סבא לאומי" שיעשה סדר בין הפלגים כדי למנוע מאיראן לקרוס לאנרכיה, ותיאר חזון בו אנשי הדת לא יאחזו במושכות השלטון באופן ישיר אלא רק "ידריכו" את העם מוסרית מהצד.

רבים מהפלגים האינטלקטואליים והליברליים קנו הבטחות אלו מתוך אופטימיות נאיבית, כשהאמינו שיוכלו לרכוב על הפופולריות הדתית שלו ואז להזיזו לטובת דמוקרטיה פרלמנטרית. אם היו קוראים את כתביו הרדיקליים, בהם תיאר את אידאולוגיית "שלטון חכם ההלכה" שלו, הם היו חושבים אחרת. לאחר בריחת השאה והגעת ח'ומייני לטהרן המסיכה הוסרה במהירות. תוך חודשים המשטר החדש הקים "בתי דין מהפכניים" ומיליציות שהפכו ל"משמרות המהפכה" והחל בחיסול שיטתי, פיזי ופוליטי של שותפיו למרד, מהמרקסיסטים ועד הליברלים. כל התנגדות נחשבה לא רק לפשע אלא לחטא דתי. כך, המהפכה ה"אסלאמית" הייתה רק שלב שני ומאוחר, בו מיעוט מאורגן ואלים השתלט על התקוממות אזרחית רחבה.

המיתוס שורד כי הוא משרת את כל הצדדים: המשטר מקבל הילת בחירה דתית אותנטית. המערב מספר על "שיגעון דתי" במקום להודות בכשל המודיעין להבין את התהליכים החברתיים והרקב שפשט בשלטון השאה. כעת, כשהמלחמה מעמידה את המשטר למבחן, הבנת הפער הזה קריטית מתמיד. היא מזכירה לנו שהפוטנציאל לשינוי באיראן לא נובע רק מלחץ חיצוני, אלא מאותן שאיפות לחירות שנחטפו לפני עשורים ועדיין מפעפעות מתחת לפני השטח.